דברי נחמיה אורח חיים קעו

להקרום טרפה דסוף אותו מקום מהקרום שכנגד הנימוח לינקב ולפי שאין אנו בקיאין להבחין בין באיכות המיעוך אם כיוצא בחוה"ש היה נכפף אם לאו הלכך יש לאסור כל שנתרכך אפי' קצת (ב"ח ותב"ש). שני קרומים יש לו זה על זה ניקבו שניהם טרפה ואם נא ניקב אלא אחד מהם איכא פלוגתא בין רבוותא בה"ג אוסר והראב"ן מתיר והרי"ף אוסר בניקב התחתון ומתיר בניקב העליון ור"ת אוסר בעליון ומתיר בתחתון (ומחלוקתן תלוי בפירוש וגירסת הגמ' דלגירסת רש"י ואמרי לה עד דאינקב תתאה משמע דלא פליגי בסברות הפוכות אלא דנ"ב מקיל יותר מל"ק בקרום העליון לבד אבל בקרום התחתון לא פליגי כלל ואיכא לפרושי בשני אופנים.. הא' דודאי לכ"ע הקרום התחתון עיקר ובו לבד תלוי החיות של הבהמה כיון שהמוח מונח בתוכו ואם ניקב טרפה לכ"ע וקרום העליון לא מעלה ולא מוריד לענין חיות של הבהמה אלא דפליגי בזה דל"ק סובר ניקב קרומא עילאה אע"ג דלא נקיב תתאה שהוא העיקר מ"מ טרפה מטעם דסוף תתאה לינקב מפני שהוא רך מאד. ול"ב לית לי' האי סברא אלא עד דאינקב עצמו דוקא (וכן משמע מהרשב"א בחידושיו) והב"י כתב להיפוך דבניקב התחתון שניהם שוין להכשיר דעד דלא אינקב תרווייהו יכולה לחיות והעליון חזק ומגין אלא דבניקב העליון לבד סובר הל"ק דהתחתון רך ועומד' לינקב והוי כמו שניקבו שניהם לכך טרפה והל"ב לית לי' האי סברא דסופו לינקב לכך קאמר עד דאינקב תתאה פי' תתאה ג"כ ולגירסת הרא"ש ואמרי לה קרומא תתאה משמע דפליגי בסברות הפוכות דל"ק סובר קר"ע עיקר ובו לבד תלוי הטריפות ולא בתתאה. ול"ב סובר תתאה עיקר ובו תלוי הטריפות ולא בעילאה הלכך הראב"ן ור"ת גורסים כרש"י ומפרשים כפי' השני הנ"ל אלא שר"ת פוסק כל"ק לחומרא וראב"ן פוסק כל"ב מטעם שהביא הרא"ש דבריאה איכא נמי כי האי פלוגתא ומסקינן דמותר עד שינקבו שניהם והרי"ף או דגורס כרש"י ומפרש כפי' הראשון הנ"ל (רשב"א בחידושיו) או שגורס כהרא"ש (רא"ש ורשב"א בתו"ה) ופוסק כל"ב משום דר"ש דנותן סימן לקרום התחתון משמע דס"ל כנ"ב דהתחתון עיקר ובו לבד תלוי הטריפות לכך נותן סימן להכירו ואפשר נמי דזאת היא ראיתו לפרש כפי' הראשון הנ"ל ובה"ג כ' הב"י שהוא גורס כהרא"ש ומפרש דפליגי בקר"ת דל"ק קאמר קר"ע דוקא וא"ל אפי' קר"ת ופוסק כל"ב והאחרונים הקשו עליו ופירשו דבה"ג מפרש כנ"ל לגירסת הרא"ש ופוסק כחומרא ב' הלשונות מספק ולפי פי' זה אם נפל לתבשיל א' ב' זיתים מב' בהמות שאחת ניקב קרה"ע ואחת ניקב קרה"ת א"צ לבטל אלא א' אפי' לבה"ג דממ"נ א' כשרה (פר"מ ואפשר דבה"ג גורס כרש"י ומפרש כפי' הראשון הנ"ל ופוסק כל"ק לחומרא ולפי פי' זה אם נפלו ב' זיתים לתבשיל א' באופן הנ"ל צריך לבטל שניהם לדעת בה"ג) וכ' הטור שדעת הרמב"ם הוא כהראב"ן ושכן הסכים הרא"ש אביו ונ' שכן דעתו ג"כ ולפי דעה זו יש להסתפק אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה די"א שיש להטריף כמו בריאה שית' בסי' ל"ט וי"א שהיא כשרה כמו בקורקבן שית' בסי' מ"ט (א"ח ותב"ש) והר"ן כ' שדעת הרמב"ם הוא כהרי"ף (דהרמב"ם כ' ניקב התחתון טרפה משמע דניקב התחתון לחוד קאמר אלא דהטור סובר מדכתב זה אחר שכ' ניקב העליון כשרה משמע דמ"ש ניקב התחתון קאי אדלעיל פי' ניקב גם התחתון והר"ן לית לי' סברא זו) וכ' הב"י דמסתברא כהר"ן דמסתמא בשיטת הרי"ף רבי' אמרה (ובפרט שבפי' המשנה כתב בהדי' כהרי"ף) וכיון דלפ"ז הושוו הרי"ף והרמב"ם לדעת אחת כ' הב"י דהכי נקטינן ורמ"א כ' דבניקב העליון לחוד נמי יש להחמיר אם אינו הפ"מ כדעת בה"ג ור"ת וכן הסכימו כל האחרונים אבל בהפ"מ יש להקל ולסמוך ארוב הפוסקים דהושוו עכ"פ לענין ניקב העליון לחוד דכשרה (רמ"א ותב"ש) נמצא אם ניקבו שניהם אפי' זה שכנ"ז ה"ה טרפה ודאית דכיון דלפום הפוסקים זו אסורה מחמת נקיבת האחת למר מחמת העליון ולמר מחמת התחתון ואף לדברי המקילים יש להסתפק בזה כנ"ל לכן לודאי יחשב (פר"מ) ואם ניקב התחתון לחוד ג"כ טרפה מספק פלוגתא דרבוות' (פר"מ) ואם ניקב העליון לחוד יש להקל במקום הפס"מ ואם נפלו לתבשיל א' ב' זיתים מב' בהמות שא' ניקב הקרום העליון וא' ניקב התחתון אינו צריך לבטל אלא א' (דהא אף לדברי בה"ג יש לפרש כן כנ"ל)

בשמ"ח מע"י א' מחמת נקובה הם כו' ובת"ש סכ"א הוכיח כן מד' התוס' ד' מ"ב ובתב"ש ובל"ש השיגו ס"ק א' אות ג' דהתוס' ר"ל דלמנין ח"י טריפות א"א למחשב חסרה משום דבכלל ניקב הוא דכל אבר שאם ניקב טריפה כ"ש חסר דמה"ט לא חשיב חסר הלב והדקין כו' עכ"ד וצ"ל דלו יהא כן מ"מ כיון שכל טריפות הריאה אתיא במכ"ש דניקב א"כ מהראוי שנצטרפו לתר"ל דכשניהם מעידים על עדות א' דמי דכיון דחסרה טריפה במכ"ש דניקב א"כ הריעותא המעידים על חסר ה"ל כמעידים אנקובה דבכלל מאתים מנה וא"כ מצטרפת לריעותא המעידים אנקובה להיות תר"ל עד"מ כשני עדים זה אומר מנה וזה אומר מאתים דקיי"ל דמחייבים מנה משום דבכלל מאתים מנה וא"כ יש כאן ב' עדות על המנה ויש לחלק דשאני התם שהעד האומר מאתים מוסיף הוא אכל המנה שלו שבכלל מאתים הרי הוא כמו"כ של הא' מש"ה מקבלי' עדותן אמנה כדפ' רשב"ם בפ' חז"ה משא"כ בנ"ד הריעותא המעידה על חסר אינה מעידה על נקוב ומה שבכללו נקוב אינו נקוב ממש ולא שייך לומר שהוא מוסיף וכיון שא"א לקיים ענין הנקוב שבכללו אא"כ היה אמת שחסרה. והרי ע"ז אין לו סיוע מריעותא הב' ודומה לא' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן שאין מקבלין לחייבו אפי' בפחות שבשניהם ואע"ג דהתם הטעם מפני שמכחישים זא"ז דאלו מעידים על דמים מצטרפין לחייבו כפחות שבשניהם כמ"ש בח"מ סי' למ"ד (ס"ב) והכא אין שייך לומר שמכחישים זא"ז דאפשר שניהם אמת מ"מ לא דמי דגבי עדות ה"ט דקיי"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין אע"פ שמעידין אשני דברים שונים בזמן ובמקום משא"כ בענין תר"ל דעכ"פ אין איסור כשהם אינן במקום א' או סמוכים ממש עכ"פ וא"כ בעינן נמי שיעידו אדבר א' ממש. וה"ט דהתם אפי' עד א' הוא מדאורייתא וקם לשבועה משא"כ הכא הריעותא בפ"ע אינה כלום שהרי כשרה היא מש"ה לא מחמרי' בתר"ל אא"כ מעידין אדבר א' ממש ואע"פ שראיתי בתשו' שבס"ס ב"א סי' ח' הביא ד' הגאון מהור"ס להחמיר בתר"ל אפי' אין מעידין אדבר א' אין כן דעת האחרונים ומה שהביא ראי' מבועא על יתרת בדרי כבר השיג ע"ז הל"ש סי' ל"ה ס"ק צ"ב ויש לי ראיה לדבריו מתשו' מהרי"ו מ צ"ז דכ' דילמא אי הוה ריאה קמן הי' מתכשרא אעפ"י שהי' שם ימ"ק ונדבקה לאונה האמצעית נק' מה בכך. דימ"ק י"ל דכשר מ"מ הוי תר"ל מצד דביקות' לאונא אמצעי'. וצ"ל משום דלאו משם א' נינהו ומיירי בשעברה ע"י מיעוך כו' ומכאן ראי' להקל אפי' בתר"ל דימ"ק כה"ג וזה צ"ע דהל"ש החמיר מאוד בזה גם מכאן ראיה למ"ש השמ"ח סי' ל"ט סל"ז. ובין בדבוקה כו' והל"ש שם השיגו ואשתמיטתי' תשו' מהרי"ו זאת ועי' בראש אפרים שם ס"ק קמ"ח וצ"ע והנה כ"ז לשיטת התוס' אבל לפ"ד הרמב"ם שמנה חסירה בריאה לטריפות בפ"ע וכ"ד הרשב"א וכ"ד רש"י דמ"ג דחלוף דאונות בכלל חסרה נינהו ודוושט בכלל נקובה ע"ש וצ"ל מ"ט פלגינהו ולמה לא כתב ג"כ גבי חלוף דאונא אין לך נקובה גדולה מזו כמ"ש גבי וושט. וצ"ל דס"ל דלא שייך לומר דכל