דברי נחמיה אורח חיים יז

שהקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק. ועוד דכל מה שהחמירו על ביטול תורה מיירי במי שיש לו פנאי ומסירם מלבו כפי הג' חלוקות שבתיו"ט דאבות פ"א מ"ג עי"ש. שמבטל ללא צורך לשמוע דברי הבאי וסיפורי מעשיות ודברים בטילים. אבל כשמבטל משום עשיית מלאכה ועסק ד"א פטור. דעשיית מלאכה וד"א הוא ג"כ מצוה כמ"ש הגר"א ז"ל שם בפיאה. וכן האריך להוכיח אאמ"ו הנזצ"ל (בחיו"ד סי' כ"ו) מכמה פוסקי' דהילוך לסחורה חשוב מצוה עי"ש. וא"כ יש לומר דלא חייבו במקום מצוה. וגם להתעסק בד"א הרבה יותר מכדי חייו שרי. דמי נתן שיעורין וגבולין דלהרויח מעט מותר ולהרויח הרבה אסור. דסתמ' תנן יגיעת שניהם משכחת עון. ושקולים זה כזה. רק משום מד"ה לקיים מילי דאבות אמרו הוי ממעט בעסק כו'. דכל ד"א שרי אף כדי להרויח הרבה. מטעם דכל ישראל צרכיהם מרובים וראוי' לפיזור הוצאו'. כדקיי"ל בב"מ (קי"ג) גבי סידור בע"ח למ"ד מסדרין אף איצטלא בת מאה מנה מסדרין לי' דכל ישראל ראוי' לאיצטלא זו. ועל פיזור הוצאו' מוכרחי' להתעסק בד"א הרבה כדי להרויח והכל כדי חייו קרינן כו'. ומצאתי להדי' בס' דרכי נועם בח"מ סי' נ"ז שהביא מכמה פוסקי' דאף לענין ת"ה שתורתו אומנתו מותר לי' להתעסק הרבה. כדי להרויח הרבה. והביא ממהר"ם אלשקער דבכדי חייו לא שייך קצבה דדבר פשוט שיבא על האדם פתאום כמה מקרים שיצטרך ע"ז הוצא' רבה. והוא דבר שאין לו קצבה עי"ש. הגם שמתה"ד סי' שמ"ב משמע דיותר מכדי חייו אסור. היינו רק לפי סברתו שהת"ח שהצבור משלם בעדו מסים דממילא יש קצבה לכדי חייו. ואולי זהו נמי כוונת הרא"ש שהובא בטח"מ סי' ת"ב. אבל האידנ' שהת"ח חייב במסים. אדרב' מסתייע שפיר ראי' מהתוס' שהובא בתה"ד שם מריבית דשרי אפי' יותר מכדי פרנסתו מטעם דאין קצבה לצרכיו עי"ש. והוא כסברת מהר"ם הנ"ל. ומוהריב"ל ח"ג סי' מ"ז חולק לגמרי על תה"ד וס"ל שכל ת"ח מותר לו להשתדל בעסק הרבה דיש עליו הוצאו' אחרות דהאידנ' נתרבו הנדוניות כו' ע"ש. והוא ממש כסברא שכתבתי דכל ישראל ראוי' לאיצטלא בת מאה מנה כנ"ל. וכ"ז מיירי לענין שיהי' נחשב כת"ח שתורתו אומנתו. והוא שבח גדול מאד ומד"ח. אבל לסתם אדם מובן דגם לתה"ד אין מצה"ד שום איסור לעסוק בד"א הרבה. ואולי מה שאמרו אם אין עמלו תורה עמלו ד"א. לאו לקללה אמרו. אלא כפשוטו. דד"א ג"כ מצוה קעביד. ובזה נ"כ משכחת עון. רק שיהי' באמונה

והנה כ"ז מיירי במי שכבר למד כל התורה ובקי בכל דיני התורה. ורק משום חיוב לימוד התורה. אז יכול לעבור ע"ז מצד טרדת ד"א ולעסק אף הרבה כנ"ל. אבל לא מי שלא למד עדיין ואינו יודע דיני התורה. דיש לתמוה בהא דפליגי בברכות בפירוש דוהגית כו' דרשב"י ס"ל דדברים ככתבן ור' ישמעאל ס"ל דלאו ככתבן אלא הנהג בהן מנהג ד"א. ובמנחות (צ"ט:) נתהפכו בפלוגתתם דרשב"י א' אפי' לא קרא אלא ק"ש שו"ע קיים וחנית כו' הרי ס"ל דלאו ככתבן ור' ישמעאל דא' לבן דמה צא ובדוק כו' דכתי' והגית כו' ופליג אדרשב"ג דא' פסוק זה לברכה כו'. הרי דס"ל דדברים ככתבן. וראיתי בס' ברכי יוסף להחד"א שמכח קושי' זו רוצה לגרום ר' יהושע במקום ר' ישמעאל (דהוי פלטא מיהו חדא) אבל לפענ"ד קשה לגרום כן. דנרא' דכוונתו לגרום ר' יהושע שהוא משום שראה בירושלמי דמייתי שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו יוונית א' להם ילמדנו בשעה כו' לכן סבר שהוא בעל השמוע' דמנחות. ובלבד שאין זה הוכחה גמורה. דאולי שניהם כיונו דבר א'. עוד נראה דמאי דא' זה לא א' זה. דר' יהושע בירושלמי מיירי בסתם אדם במי שלא למד עדיין. ור' ישמעאל במנחות השיב זה לבן דמה שלמד כל התורה. ובזה אפשר הי' ר' יהושע מתיר. דלא מיירי בכה"ג. וסעד לדבר ראיתי בר"ש דפיאה פ"א דמתחי' הביא הא דר' יהושע מירושלמי הנ"ל לסתם אדם ואח"כ הביא להא דר' ישמעאל ממנחות למי שלמד כל התורה. ומדהביא שניהם מוכח דר' ישמעאל לאו היינו ר' יהושע שבירושלמי

אמנם כמו"כ כבר ביאר אא"ז רבינו ז"ל בקו"א לחלק בין חיוב ידיעת התורה לחיוב לימוד התורה למי שכבר בקי בכל דיני התורה. ושש אנכי שעמדתי על דעתו הק' מעצמי ת"ל. רק שאא"ז רבינו ז"ל מפרש הפלוגת' באופן אחר קצת. ולפענ"ד נראה עפ"י הנ"ל לומר בפלוגתתם. דבחיוב לימוד התורה למי שכבר בקי בכל התורה גם רשב"י ס"ל דמה"ת ליכא שיעור למטה. ובזה מיירי במנחות דומי' דבן דמה. ובאיש כזה סותר לי' לעסוק בד"א חרבה כנ"ל ויי"ח בק"ש שו"ע. דלימוד כל היום הוא רק מדרבנן. ומפני עסק ד"א שג"כ מצוה כנ"ל מוקמינן לי' על עיקר חיוב דלימוד מה"ת שאין לה שיעור למטה. (וע"כ קאמר ואסור לאומרו בפני ע"ה. דע"ה נקרא סי שאינו חושש לחיובא דרבנן כדאי' בסוטה ולא שימש ת"ח זהו ע"ה ופרש"י שאינו חושש לחיובא דרבנן. וע"כ אסור לגלות לע"ה שזה רק חיוב דרבנן דלא יחוש לזה. ורבא דא' מצוה לאומרו בפני ע"ה דעוד אמרו שם איזה ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שו"ע. ויש לומר דאינו קורא משום דסובר דק"ש דרבנן. דבחיוב דאוריי' לא הי' עובר כנ"ל. לכן אם הי' יודע דבק"ש יהי' יי"ח לימוד התורה מדאוריי' אז הי' מדקדק לקרות ק"ש כדי לצאת י"ח תורה דאוריי'. וע"כ א' מצוה לאומרו כדי שיהי' מדקדק לקרות). ור' ישמעאל דא' צא ובדוק כו' השיב זה לענין לימוד חכמה אחרת דבן דמה ששמע דמי שלמד כל התורה הותר לו לצי"ח בק"ש ומותר לי' לעסוק בד"א כל היום. הי' סובר דגם לענין לימוד חכמה אחרת כן. וע"כ השיב לו ר' ישמעאל דלא דמי' לד"א שיש בזה ג"כ מצוה כנ"ל. משא"כ לימוד חכמה אחרת. דאף שכבר בא לכלל ידיעות התורה עדיין חיובא דלימוד התורה רמי' עלי'. דלא הותר בברכות רק לענין ד"א דע"ז נאמר ואספת דגנך דרמי קראי אהדדי ע"כ נגד ד"א לבד ת"ל ואספת כו' לדחות קרא דוהגית. אבל לולי ד"א אז הי' קרא דוהגית במקומו לדברים ככתבן. למידרש החיוב תמיד יום ולילה. וכ"מ בריטב"א בנדרים ח' ע"ש. וע"כ אמרי' דפליג אדרשב"ג דא' שהוא ברכה. דס"ל דלנגד שאר דברים לבד ד"א דברים ככתבן. וכ"ע לא פליגי בזה. רק בהא דברכות דמיירי במי שלא למד עדיין ולא בא כלל לידיעות התורה בהא פליגי. דרשב"י ס"ל דבזה חיוב התורה ללמוד תמיד ולא יעסוק בד"א כלל עד שיהי' בקי בדיני' כאשר בא בטענה תורה מה תהא עליה. ור' ישמעאל ס"ל גם במי שלא למד עדיין נא' ואספת כו' והנהג מנהג ד"א ודי שיעשה קביעות עתים לתורה. ושאר כל היום יעסוק בד"א כמ"ש אא"ז רבינו ז"ל בקו"א שם ולהכי ניח' מאי דמשמע במדרש שמואל פ"א דלא סגי בקובע עתים לחוד. וע' בהגהות מחו' הגאון רד"ל ז"ל שכ' שהוא היפוך ממה דאמרו בשבת דבקביעות עתים סגי. ויש לומר דבמדרש שמואל מיירי במי שלא למד עדיין וע"כ בא המשל שם מתינוק. דמי שלא למד דומה לתינוק. וס"ל כרשב"י בברכות דמי שלא למד חייב ללמוד תמיד יום ולילה. וההיא דשבת ס"ל כר' ישמעאל ואנו אין לנו אלא כר' ישמעאל דגם כמי שלא למד עדיין סני לי' בקביעות עתים לחוד. ובמי שלמד ובקי בכל התורה גם מקביעות עתים יכול לפטור ולעסוק בד"א הרבה אם נצרך לו. וכ"ז לגבי ד"א ופרנסה