דברי נחמיה אורח חיים טז

שאצבע אלקים היא וחלק ה' ממעל ובכחו לבדו מאומה לא עשה. אמנם בפעולות המדות וקנינם שבהנה הרשות נתונה והבחירה חפשית לכל אשר יהי' הרוח ללכת. קטן וגדול שם הוא. ואין רסן ואין מתג לאלצו על מסילת הדרך. ולשאוף רוחו בעולם החירות והדרור אין מעצר ואין נדר להשיבו אחור. כי אם בכחו לבדו הוא השולט ומושל ממשל רב על שיא מבצר חוסן הלב המסובב שערי' עם צבאי צבאות גדודים. העומדים הכן למלחמה. בחרב ורומח. חצים וקשת. ובאיש גבורתו יתנפל בנפש יחידה בשדה הקרב. בחרב פיפיות בין חיילים עצומים להפיל העריצים מימינו ומשמאלו. לפתוח שער וללכוד עיר. אך בזאת יוודע כשרון מפעליו ובזאת יתהלל המתהלל

הגבור הגדול הזה. רב שלל שהוריש בכח גבורתו. הלא המה תרומות מדותיו הנקיי' וטהורי'. ענוה יתירה הי' מדיו. וטלית כסותו טליתן של חכמים. לא גבה לבו ולא רמת רוחו. את חכמתו לא הכיר. ואת בינתו לא ידע. וכל מי שזכה למעט דעה והשכל. קראו אלופי ומיודעי. מחבב ומכבד לכל חכם בכל מאודו. ובפיו הי' שגוד תמיד כולם גדולים ממני ואני להורא' לא הגעתי. ענוותנותו דין גרמו לי' לדייק ככל דברי האחרונים. ודחל וחרד לחלוק עליהם. והיה מיגע עצמו עד למרבה להשוות הדעות למצוא טעמם ונימוקם מדברי הגמ' וראשונים. והיא שעמדה לו לעמוד על אמיתת' של הלכה. וזכה שיהיה דברי תורה מתקיים בידו. וכח היו דבריו במכתבו אלי. עיקר לימוד הנרצה לעיין ולדקדק בחילוקי הדעות וסברות הפוסקים מראשונים ועד אחרונים כמקום שדבריהם ז"ל באים מפורשים ומבוארים בכוונתם ודי לנו בזה. עכ"ל הק'

וכן יותר מהמה היה זהיר וזריז בדקדוקי מצות בכל פרטיהם ודקדוקיהם. והתרחק מרחק רב משמץ חטא הקל כשמרי עקב רב להיות קדוש במותר לו כתוקף עומק אזהרת חכמינו ז"ל באדר"נ פ"ב הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור ואחר נתבונן במתק סוד לשונם בנתנם טעם הרחקה מקל בשביל חמור. וכי איסור עבירה קטנה בעצמה הי' מותר לגמרי. והרי בירושלמי דפיאה פ"א ה"א אמרו השווה הכתוב פורענותיהן של עבירות קטנה כגדולה עי"ש. ונראה דלשון קל סובל שאין זה שום עבירה כלל וקל לעבור עלי'. וכמדומה שראיתי או שמעתי שמפרשים בלשון מצוה קלה דסוכה (ע"ג נ') ומצוה קלה דציצית (מנחות ס"ד) היינו דבקל יכול לעבור ולפטור ממנה. דמצטער פטור מסוכה. (דגם בלילה ראשונה אין רמז בגמ' וראשוני' שמצטער חייב זולת שו"ע מהכלבו. וע' בשערי תשוב' סי' תרמ"ה סק"ה דבחולה שאין בו סכנה גם בלילה א' פטור. ובירדו גשמים לכמה פוסקים פטור נם בלילה א' ע' ט"ז סי' תרל"ט סקי"ז. ועכ"פ בשאר הימים באינו רוצה לאכול פת פטור לגמרי לכמה פוסקים) וכן אם אין לו בגד מד"כ פטור מציצית. ומצאתי להדי' ברש"י דסנהדרין (ע"ד:) שפי' מצות קלה שאין כאן שום מצוה אלא מנהג בעלמ' ע"ש. וא"כ ה"נ יש לומר בלשון חטא הקל נ"כ בכה"ג דאין שום עבירה מצה"ש רק ממנהג בעלמ' ומד"ח וכה"ג. וא' שירחיק גם מזה רק מטעם שלא יבא לחמור. דמי שאינו מתקדש במותר הסוף שיעשה איסור ממש. כמ"ש הרמב"ן ע"פ קדושים. דמי שאינו זהיר מן המותרות יהי' נבל ברשות התורה. וצ"ל דכוונתו נ"כ דמותרות מצה"ד וע"כ יפתהו יצרו שעושה ברשות התורה אבל יש בזה ממד"ח וכה"ג. ומזה שורש פורה ראש ולענה שיבא לאיסור ממש וברשות התורה נבל שמו. ולזאת חי' דרכו בקודש לדקדק מאד בכל דרכיו להזהר מחטא הקל כחמור ממש

הפלגת עוצם שקידתו ועמלו בתורה ידוע ומפורסם לכל. ואחד מבני ש"ב אדמו"ר הגאון הקדוש מליבאוויץ זצוק"ל הגיד לי ששמע מאדמו"ר שא' על אאמ"ו זצ"ל שמצא בו ממדות הלל וראב"ח. נועדו בו יחדו. וצבי תאומים חברו בו להיות פי שנים ברוחו. והוא יחייב בין עניים כהלל ובין עשירים כראב"ח. כי תגרת ידי הזמן שעברו עליו. הן בימי זריחת שמש הצלחתו ברוב עשרו. והן בעת שפנה שמש גדולתו והמלך דיבר רדה ואזלת ידו בימי מרודו. שניהם כאחד לא בעתוהו מרעיד. לשינוי ההרגש בתכונת לבבו לזוז אותו ממקום קדש. אף צעד אחד לשנות את טעמו ולהפיג ריחו. לבטל ממנו חוקי תורתו באין הבדל והפרש. ולילה כיום. כחשיכה כאורה יאיר בבית מלונו בעומקה של הלכה. וכמה ימים לרגעים אחדים היה בעיניו כאשר עלה להב התורה בלבבו. והיה מפליא לעשות. כאשר ראינו ממנו כמה ענינים נפלאים בזה

ובהגיעי למדה זו רגע אדבר מעט מענין חיוב לימוד התורה. דהא דרשב"י בברכות (ל"ה:) דס"ל דלא ימוש כו' דדברים ככחבן ואוסר עשיית מלאכה וד"א דחוהו דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. ומצינו בכמה מקומות בת"ח גדולים שודאי עשו רצונו ש"מ ועכ"פ היו עוסקי' בפרקמטיא דכל תורה שאין עמה מלאכה כו' וטוב תורה עם ד"א. וע' באדר"נ פי"א בשבח המלאכה. תורה ניתנה בברית ומלאכה ניתנה בברית ע"ש. דבעיקר דין ת"ת מדאוריי' משנה שלמה היא בפיאה פ"א שהוא מן הד' דברים שאין להם שיעור ובירושלמי מוכח דאין להם שיעור בין למעלה ובין למטה. והדין שוה בכל הד' דברים. דאל"כ לא היה כללינהו בחד בבא. וגם תורה אין לה שיעור למטה. ובכ"ש יוצא מה"ת. ומצאתי כן להדיא בקול הרמ"ז ובפי' הארוך מהגר"א זצ"ל שם בפיאה. וכדאי' בנדרים (ח':) האומר אשכים ואשנה כו' נדר גדול כו' משום דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שו"ע כו'. ומדחל הנדר והשבועה על פרק ומסכת' יש להוכיח דאין בזה שום לתאי דאוריי' דאם חי' מדרשא דאוריי' לא הי' חל ע"ז נדר. כמ"ש בתשב"ץ ח"א סי' קמ"א שכ' דאם חיה לאו דלא תסור מדאוריי' לא הי' חל נדר ע"ז עי"ש. ואף שהר"ן בנדרים שם כתב דלאו דוקא דבהכי מיפטר דהא חייב כו' עכ"פ כוונתו לאו מה"ת חייב אלא דאתא מדרש' כמ"ש שם. וס"ל להר"ן דגם דאתא ממדרש' שבוע' חל עלה. והוא כדעת הרמב"ם שהובא בתשב"ץ שם. והתשב"ץ חולק ע"ז כמבואר בדבריו שם. ואולי גם להר"ן דאתא מדרשא ר"ל שהוא דרבנן והדרש' אסמכת' כדקיי"ל בכ"ד. וכדאי' ביבמות (כ"א) דכל התורה פירושו רבנן אלא אסמכת' כו' וכדאי' בקדושין (כ"ד:) גבי עכד בשאר אברים דצריך גט שיחרור הואיל ומדרש חכמי' הוא. וע' תוס' ב"ב קמ"ז ד"ה מנין ומהרש"א שם. ובסנהדרין (פ"ה:) לולב עיקרו דאוריי' ופירושו ד"ס. חרי קרי לפירושו שהן דרשות ד"ס. דאלת"ה יחי' קשה על הר"ן מהא דירושלמי הנ"ל דאין לה שיעור למטה). והרי עכ"פ לדעת התשב"ץ דאין שבוע' חל אפי' על דבר דאתא מדרש'. מוכח ודאי לדידי' דלימוד פרק ומסכת' הוא רק חיוב דרבנן לגמרי בלבד. וליכא לתאי דאוריי'. וגם אא"ז רבינו ז"ל שכ' בשו"ע בה' ת"ת פ"ג ס"ב דחייב מה"ת לקבוע עת גדולה לתורה כמו חצי יום. צ"ל נ"כ כוונתו לאו מה"ת ממש אלא מדרש' ואסמכת' כדעת הר"ן. דהרי הביא בקי"א שם מהירושלמי הנ"ל דאין לה מה"ת שיעור למטה וכן משמע מלשונו שם סס"ב הנ"ל שכ' כמו שקיבלו חכמים בפי' הפסוק ודברת בם. חרי קרי זה קיבלו חכמי'. ומעתה הואיל שחיוב דרבנן הוא. ודאי לא העמידו דבריהם במקום שאין יכולין לעמוד בה לחיות חיי צד במצור ומצוק. ויהי' מוטל בחרפה. ובהדי' אמרו בחגיגה (ה':)