דברי נחמיה אורח חיים קסב

בין קודם בין לאחריו בין באמצע כשפוסק. (ונח וכה"ג). וז"ש כל היום. (ומשא"כ להי"א לעת ערב ומחשיך עכ"פ פטור ואסור גם בשעה שאינו עוסק בזה ממש אלא נח או אפילו בא למקום שמחשיך כדין אנינות: והוא דוחק דמשמע דבשבת ליכא דין אנינות כלל כו'). ולפי זה אם נאמר דס"ל להרא"ש כדמשמע מתר"י דבעוסק במצוה אינו רק פטור ממצות אבל רשאי להחמיר אתי שפיר נמי דקדוק לשונו שגבי חול כתב חל אנינות וגבי להחשיך בשבת כתב פטור (וכן לקמן ביו"ט ב' כתב נוהג אנינות וביום טוב ראשון דלא גרע ממחשיך כתב פטור)

ומעתה עפי"ז יש לתרץ ג"כ מה שבכל דבריו משמע דפשיטא לי' דיו"ט שוה לשבת. ואח"כ כתב דגם ביו"ט א' כו' וכן שארי הגמגומים בזה כדלעיל די"ל מ"ש ביו"ט א' כיון שהוא צריך להמציא כו' לא גרע ממחשיך ופטור ר"ל בשעה שהוא עוסק להמציא וכנ"ל בעוסק להחשיך ולאו היינו דין אנינות כלל אלא כדין עוסק במצוה כנ"ל ונמצא דשבת ויו"ט שוין (זולת ביו"ט ב' עדיין צ"ע וכדלעיל). והלשון שכתב כיון שהוא צריך להמציא כו'. הוא ממש כלשון הירושלמי מכיון שהוא זקוק להחשיך כו' (ונמשך בזה אחר לשון ירושלמי שהזכירו בסמוך) והרי כתב שלשון זה שבירושלמי משמע בשעה שהוא עוסק להחשיך. א"כ ה"נ לשונו כיון שהוא צריך להמציא היינו נמי בשעה שעוסק להמציא כו' ובזה יתורצו ריבוי הגמגומים דלעיל ולא יהיה רחוק כ"כ מדעת ש"פ. וה"ז כמסקנתו דר"פ מש"מ דביו"ט ליכא אנינות אלא שכאן (ע"י שתיקן) התירוץ דרומיא דגמ' דידן גבי שבת אהירושלמי. דגם לעת ערב ליכא אנינות כ"א בשעה שעוסק להחשיך וכנ"ל שהוא רק מטעם עוסק במצוה עלה ע"ד שגם ביו"ט כשקוברין ע"י עובדי כוכבים הרי איכא כה"ג בשעה שעוסק להמציא כו' ובוודאי גם ביש לו מי שישא משאו נמי הכי הוא והכל קאי לטעמא דמשאו אבל לטעמא דכבודו היה הדין נותן שגם בשבת יהיה אנינות כו' ולא קיי"ל כטעם זה (והכל א"ש קצת לכאורה רק הא דביו"ט ב' עדיין אינו מתוקן)

שם בא"ד. אעפ"י שאין אבילות נוהג במועד מטעם שנתבאר אנינות נוהג בו. שכל הדברים האסורים לאונן כ"ז שלא נקבר המת מפני כבוד המת שיהא לבו פנוי בצרכי הקבורה וכה"ג כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א ולעיל סי' ע"א. ה"ז נוהג גם במועד לא מיבעי בחוה"מ או ביו"ט שני דג"כ כחול עשאוהו רבנן לענין קבורת מת מעיקר הדין כדלעיל סי' תקכ"ו אלא אף גם ביו"ט ראשון שאין מתעסקין בקבורת המת כ"א ע"י עובדי כוכבים כמש"ש. מ"מ כיון שהוא צריך להמציא להם צרכי ארון ותכריכין וכה"ג חל עליו דין אנינות ולא דמי לשבת שאין קוברין בו מת כלל ע"כ אין אנינות נוהג בו כל היום רק לעת ערב אם הוא צריך להחשיך על התחום להכין צרכי קבורה כמשנ"ת בסי' ע"א וביו"ד שם משא"כ ביו"ט שקוברין בו ביום ע"י עובדי כוכבים עכ"פ לא גרע מה שצריך להמציא להם דברים הנצרכים ממחשיך על התחום בשבת לעת ערב וכ"ז כשדעתו לקוברו בו ביום אם ביו"ט ע"י עובדי כוכבים או ביום טוב ב' ע"י ישראל או על ידי עובדי כוכבים לפי המנהג שנזכר בסי' תקפ"ו אבל אם אין דעתו לקוברו כלל בו ביום מאיזה טעם כגון שלא רצו העובדי כוכבים לקוברו ביו"ט א' או כגון לכבוד המת שיבואו קרובים וכה"ג או שהיה איזה אונס בדבר (דבלא"ה הרי אסור להלינו כדי שיתעסקו בו ישראל כמש"ש). הרי דינו כמו בשבת דכל היום אינו נוהג אנינות (זולת איסור תשמיש המטה ועסק בד"ת אם צריך להחשיך כמשי"ת סי' ע"א

שם בא"ד צריך להחשיך כו' הטוש"ע כאן וביו"ד סי' שמ"א ס' מ"ו. משעה שמחשיך והוא עפ"י מ"ש הרא"ש פ' וא"מ (סי' ק"א) במסקנא בשעה שהוא מחשיך כו' דמשמע קצת דלא סגי בצריך להחשיך אלא בשהוא מחשיך (ולא ע"י אחרים) וכ"מ לכאורה בב"י ושו"ע סי' ע"א. אך כבר כתב הדרישה שם די"ל דמ"ש בשעה שהוא מחשיך לא אתי אלא לאפוקי מדברי הי"א שברא"ש שם דמשמע דס"ל דלע"ע דשייך להחשיך אע"פ שהוא א"צ לכלום חל אנינות קמ"ל דז"א אלא דבעי' שהוא מחשיך ר"ל דצריך להחשיך אבל אין חילוק בין שהוא בעצמו מחשיך או ע"י אחרים והטוש"ע כאן וביו"ד שכ' אא"כ צריך להחשיך ועכ"ז סיימו משעה שמחשיך. יש לומר דאתו לאפוקי דלא נימא אמו להחשיך חל אנינות כל היום (וכדמשמע מדברי התוס' דר"פ מי שמתו כו' ע"ש) קמ"ל דז"א אלא משעה כו' ר"ל לעת ערב ובשו"ע סי' ע"א שכתב עד הערב אם מחשיך כו' י"ל דר"ל אם צריך להחשיך ולאפוקי מהי"א הנ"ל ואעפ"י שכ"ז דוחק קצת (וכש"כ לשון הב"י בשו"ע יו"ד שכתב משעה שמתחיל ללכת כו' למ"כ) כבר הסכים הא"ר שם עם הדרישה וכ' שכן ראוי להורות וטעמו נראה כיון שמדברי הי"א הנ"ל משמע דס"ל דכל לע"ע דשייך להחשיך אעפ"י שהוא א"צ חל אנינות ולפ"ז הרי הרא"ש דפ' מי שמתו שהביא במסקנא הי"א אלו ג"כ הכי ס"ל וכן הוא לשון הטור דסי' ע"א ובדברי תר"י שם משמע כן יותר שכתב דלפעמים יצטרך להחשיך כו' ע"ש (והתוס' שם משמע דס"ל דכשדעתו להחשיך חל אנינות כל היום) לכן אעפ"י שמדברי הרא"ש דפ' וא"מ במסקנא משמע דאתי לפלוגי על הי"א כיון שנוכל להעמיס דלא פליג כ"א שיהא צריך להחשיך בין הוא ובין ע"י אחרים יש להורות כן עכ"פ ועוד שבאמת דברי הרא"ש דפרק וא"מ במ"ש ול"נ דל"ק כו' אינם מבוארים כ"כ ואין הכרע דאתי לפלוגי וי"ל ג"כ שבא לתקן דברי הי"א דלכאורה קשה למה נחלק בין לעת ערב ובין כל היום מ"ש מהא דקיי"ל דבחול אף שיש לו מתעסקים והוא אינו עוסק חל אנינות ע"ז כתב דל"ק דוודאי בחול כו' אבל בשבת שאינו יכול כ"א להחשיך בעלמא דוקא בשעה שמחשיך כו' ר"ל לעת ערב ולא כל היום והגם דלפי"ז היה מקום לומר דלכ"ע גם שהוא א"צ להחשיך חל אנינות לע"ע דשייך להחשיך מ"מ כיון שהטור (וכן השו"ע) כאן וביו"ד כתב בהדיא כשצריך להחשיך ובסי' ע"א כו' כתב שיכול להחשיך משמע דס"ל דהכל כוונה אחת היינו שצריך להחשיך אף שאינו מחשיך בעצמו כ"א אחר לכן לפעמים קרי לה יכול להחשיך. (ר"ל אעפ"י שאינו מחשיך בעצמו) ולפעמים קרי לה צריך להחשיך ויש לפרשו בב' פנים (ושניהם דחוקי'). א' לפ"מ שתופס הב"י (וכן הדרישה) דאתי לפלוגי על הי"א צ"ל ביאור דבריו עד"ז (שעיקר הקושיא שהקשה מגמ' דידן על הירושלמי הוא עפ"י הנחה דקיי"ל בחול דאין חילוק בין עוסק בעצמו לאינו עוסק (דאעפ"י דבירושלמי קיימי' עתה לטעמא דאין לו מי שישא משאו מ"מ הרי חזינן בדברי הרא"ש וש"פ דס"ל דגם לטעמא דכבודו של מת קיימי הנך דינים היוצאים מירושלמי ועיין לקמן) דאל"כ בפשיטות יש לומר דירושלמי מיירי במחשיך וגמרא דידן באינו מחשיך אלא משום דאין לחלק בזה כמו בחול ולכן הוצרכו הי"א לחלק בין שחרית וערבית והוא דוחק) שתי' הי"א ס"ל להרא"ש לדוחק גדול ולומר דהא דבגמרא דידן תניא סתמא בשבת מיסב ואוכל כו'. היינו בשחרית דוקא וס"ל דהא דהוצרכו לכך ולא פירשו דהירושלמי מיירי בשמחשיך וגמרא דידן בשאינו מחשיך