דברי נחמיה אורח חיים קסא

וכנ"ל). אלא מביא ראיה מכללות הירושלמי ויכולני לומר דלא קאי כ"א לאפוקי מדעת רש"י דלעולם רשאי להחמיר והגם שלכאורה לא שייך ע"ז הלשון וכן משמע כו'. שהרי זה מפורש בירושלמי דאין שומעין להחמיר הרי גם בתר"י איתא נמי הלשון וכן משמע אף שהוא לא הביא מתחילה כי אם י"מ כו' שהוא כדעת רש"י. אך א"צ לדוחק זה בד' הרא"ש אלא דקאי נמי לאפוקי מדברי הי"א שהזכיר אלא שבד' הי"א נזכר ב' דברים. אם כבר עסק או שיש לו עוסקים כו'. ואף שאין ראיה מירושלמי ביש עוסקים שתלוי בשינוי הטעמים שבירושלמי אבל עכ"פ גם לטעמא דמשאו מדלא מצאו איכא בינייהו כ"א ביש לו משמע דבשהוא מתעסק בעצמו עכ"פ אין חילוק בין הטעמים והיינו שאפילו בשעה שאינו עוסק כגון שכבר עסק וכה"ג חל אנינות (עד שיקבר). והרי גם הראיות שהביא הרא"ש מקודם מהא דעניית אמן ומהא דיושב ודומם ג"כ איירו בשהוא מתעסק אלא שמביא ראיה דעכ"פ דלא כהי"א דאינו אסור כ"א בשעה שהוא עוסק ממש (דאף שבלשון הי"א שכתב היינו כשצריך לעסוק כו' אבל אם כבר עסק כו'. לכאורה היה אפשר לומר דר"ל כשצריך לעסוק היינו שלא גמר עדיין העסק אסור אף בשעה שאינו עוסק באמצע כו. רק כשכבר גמר העסק אז מותר אבל הרא"ש וודאי ע"כ שאין תופס דבריהם כך דא"כ אין סתירה מעניית אמן ויושב ודומם די"ל בשלא גמר עדיין כו'. ובאמת י"א אלו נראה דהיינו דעת ר"י שבתוספות שם וע"ש שכתב רק כשהוא עוסק כו' אבל בשעה שאינו עוסק כו' וכן צריך לתקן הלשון שברא"ש בשם י"א שכוונתם ג"כ עד"ז. והיינו כעין העוסק במצוה דפטור מכל שאר מצות בשעה שעוסק דוקא לדעת התוס' ורא"ש פרק הישן (כ"ה). ואף לפ"מ דקיי"ל כר"ן שם דאף שאפשר לקיים שתיהן ולא יהי' שום ביטול לראשונה עי"ז פטור מ"מ נראה שאינו מחוייב להפסיק הראשונה כו' ואף גם בשעה שנח פטור כמ"ש שם הר"ן בחופר קבר ונח מעט היינו משום דגם החנייה עסק מצוה בשביל שיתחזק כו' כמ"ש רבינו ז"ל סימן ל"ח. (וצ"ע במ"מ שם שנרשם ר"ן פ"ב דשבועות). ובהג"א שם סי' י' בשם ראבי' דהא דהולכי מצוה פטורים מסוכה גם בלילה היינו שגם המנוחה בשינה מצוה כדי כו' ונראה דקאי ג"כ בשיטת ר"ן הנ"ל וכהא"ז שבהג"א שם סי' ו'. אבל כשיש ממילא איזה מניעה מעסק המצוה נראה דאינו פטור אז לכ"ע) וה"נ דוקא בשעה שעוסק ומשום עוסק במצוה אלא דלפי"ז לכאורה גם בשעה שעוסק אינו רק פטור אבל רשאי להחמיר והיינו הי"מ שבתר"י ר"פ מש"מ. ואולי י"ל דר"י שבתוספות וי"א שברא"ש ס"ל דגם בכל עוסק במצוה אינו רשאי להפסיק למצוה אחרת וכן הוא דעת הריטב"א פרק הישן שם ע"ש. וצ"ע מהא דחתן רשאי כו' וע"ז הוא שחולק הרא"ש ומביא ראיות דגם בשעה שאינו עוסק פטור ומ"מ הראי' מאמן לכאורה צ"ע דגם בכל עוסק במצוה פטור מלהפסיק אף שלא יהא מזה ביטול לראשונה וי"ל דהרא"ש לשיטתו פ' הישן דחייב לקיים שתיהן כל שאפשר כו' והיינו אף להפסיק כו' והכי נמי מצד עוסק במצוה היה צריך לענות אמן אפילו באמצע עסק. אלא ע"כ הכא טעם אחר וגם בשעה שאינו עוסק פטור ואסור כו' וזהו ג"כ הראיה מירושלמי דעכ"פ גם לטעמא דמשאו משמע שכשעוסק בעצמו אף בשעה שאינו עוסק חל דין אנינות ועפי"ז י"ל עוד דמ"ש בדברי היש אומרים שיש לו עוסקים ג"כ אינו ר"ל שהוא אינו עוסק כלל אלא שר"ל שבשעה זו אינו עוסק אי מצד שכבר עסק כו'. ר"ל שאין לו עסק עתה או שבשעה זו עוסקים אחרים וכן הוא באמת לשון ר"י שבתוספות א"נ בשעה שאחרים כו' ולפי זה שפיר חולק הרא"ש ע"כ דברי היש אומרים וע"ז הם כל הראיות משא"כ בשיש לו מי שישא משאו שבירושלמי דהיינו שהוא אינו עוסק כלל י"ל דס"ל כטעמא דמשאו דבזה אין אנינות

ועוד י"ל מעין הנ"ל בענין אחר עפ"י דברי מ"א דסימן ע"א דביש מתעסקין בשבילו עדיף מאחותו נשואה וכה"ג ע"ש. וא"כ י"ל דיש עוסקין שבדברי הי"א ר"ל כעין אחותו נשואה וע"ז חולק הרא"ש ג"כ והיינו הא. דמסיק וכתב הלכך נראה שאסור כו' כל מי שמוטל עליו לקוברו והיינו אותן שמתאבלין כו' ור"ל ולאפוקי מהי"א דס"ל ביש עוסקים כו', ור"ל כאחותו נשואה) מותר ומשא"כ ביש מי שישא שבירושלמי ר"ל שהעמיד אחרים בשבילו ובזה י"ל דהרא"ש ס"ל כטעמא דמשאו ומותר וכנ"ל (ולפי"ז תיבת לו שבדברי י"א צ"ל דקאי על המת ר"ל שהמת יש לו מתעסקין ובדברי התוס' וכן ברא"ש דפרק מי שמתו אין שם תיבת לו אלא יש עוסקים. ואתי שפיר טפי דר"ל כאחותו נשואה). עכ"פ באחד מדרכים הנ"ל אין ראיית הרא"ש מירושלמי מטעמא דכבודו אלא י"ל דס"ל כטעמא דמשאו. ומתורץ קושי' א' הנ"ל. וגם קושי' ב' וג' הנ"ל דמעניית אמן אין ראיה כלל לפשוט האיבעי' דירושלמי דגם לטעמא דמשאו מודה בהא כדלעיל וגם קושי' ב' (ג') הנ"ל מתורץ דלטעמא דכבודו לא איכפת לי' דבאמת גמרא דידן ע"כ דלא כוותי' כנ"ל (וסיפא דירושלמי אליבא דאמת לגירסא שלפנינו לא קשיא כלל כדלעיל די"ל כל השו"ט דרישא הכל כת"ק ואח"כ פסק כרשב"ג כו') ועכ"פ רוצה לתרץ לטעמא דמשאו. ומ"ש ולי נראה דלא קשי' כו' היינו דלא ניחא תירוץ הי"א שמה שאמרו סתמא בשבת מיסב כו' לא משמע שיהיה חילוק בין ערב לבוקר כו' (או אפילו את"ל שלהי"א גם לעת ערב דוקא בשמחשיך כו' כדלעיל ולפי"ז היה אפשר לומר ג"כ דהא דשבת מיסב מיירי בשאינו מחשיך ג"כ דוחק דמשמע סתמא דבשבת לעולם מיסב) אלא בא לחלק בין דין אנינות שדינו שפטור ואסור במצות כל שעת אנינות אפילו בשאינו עוסק כדלעיל (גם לטעמא דמשאו כל שעכ"פ הוא בעצמו העוסק) לבין מחשיך שאינו פטור כ"א בשעה שעוסק בזה לאו דין אנינות הוא דבכל עוסק במצוה הדין כן ולכן שייך לומר סתמא בשבת מיסב כו' דבשבת ליכא דין אנינות כלל אלא שבשעה שעוסק במצוה להחשיך כו' שכן הדין לעולם בכל השבתות בכל עוסק במצוה אבל לא קודם ולא אחר ולא באמצע העסק כשפוסק מאיזה טעם. (ובפרט לדעת תוספות ורא"ש דפרק הישן כל שאפשר לקיים שתיהן אינו פטור) אשר ע"כ יבוא לחלק וליתן טעם ואמר דודאי בחול שיכול כו' אע"פ שאינו עוסק כו' ר"ל בשעה שאינו עוסק (לא כשיש לו מי שישא כו') יש עליו דין אנינות מפני כבודו של מת שיהיה לבו פנוי כו' אינו ר"ל טעמא דכבודו שבירושלמי אלא קאי הכל לטעמא דמשאו. אלא שגם לפי זה הא דעכ"פ בשעוסק בעצמו חל דין אנינות גם בשעה שאינו עוסק הוא ג"כ מטעם כבודו שיהא לבו פנוי כו' וז"ש ויעסוק בהם תמיד היינו טעמא דמשאו וכדמשמע בירושלמי דליכא בינייהו כ"א בשיש לו כו' דבזה לטעמא דכבודו ר"ל כדי שלא יהי' נראה כאלו המת קל בעיניו וכה"ג גם בשיש לו כו' שאין זה בשביל עסק כלל ולטעמא דמשאו הכל בשביל העסק אלא שגם בשעה שאינו עוסק חיישינן לכבודו שיהיה לבו פנוי ויעסוק תמיד אבל ביש לו עוסקים בשבילו לא חל אנינות). אבל בשבת כו' דוקא בשעה שהוא מחשיך ר"ל בשעת עסק דוקא וכמ"ש לקמן בשעה שעוסק להחשיך (כבכל עוסק במצוה