דברי נחמיה אורח חיים קס

קל בעיניו ואינו נבהל כו' ע' לבוש סי' ע"א) וא"כ יותר הוי לי' להקשות עפ"י טעם זה ובפרט לפ"מ דמשמע לעיל שתופס עיקר כטעם זה וע"ז לא שייך התירוץ כלל וכמ"ש התוס' בר"פ מי שמתו על תירוץ דר' נתנאל (שהוא גם כן מעין תירוץ אלו שברא"ש) דזה לא שייך לטעמא דמשום כבודו ג' קשה קושיית המעיו"ט ר"פ מש"מ אות ז' למה לא פשטינן מהא דאינו עונה אמן אעפ"י שאינו מתבטל עי"ז מצרכי המת כמ"ש הרא"ש ע"כ דטעמא משום כבודו (ותירוצו שתירץ די"ל הא דאינו עונה ר"ל אין צריך אבל רשאי כו' הוא דחוק וא"כ גם הא דפטור מלולב ושופר י"ל הכי ומאי קשי' אלא ודאי אחר דאמרינן דאין שומעין להחמיר כל הפטורים היינו פטור ואסור). ד' מ"ש ולי נראה דלא קשה דודאי בחול כו' הוא מחוסר הבנה ואינו מובן מאי בעי בזה ובב"י סי' ע"א משמע דאתי לפלוגי אמאי דמדעת היש אומרים משמע דכל לעת ערב דשייך להחשיך אף שהוא אינו מחשיך פטור ולהרא"ש דוקא בשהוא מחשיך אבל עיקר חסר לפי זה (דגם בדעת הי"א במ"ש דשייך אז למימר כו' י"ל דר"ל דלעת ערב שייך הא דאמר בירושלמי מכיון שזקוק כו' דהיינו שמוקי הברייתא בשמחשיך כו') גם מה צורך לאריכות מ"ש דוודאי בחול כו' ומחלק בין חול לשבת. לא הוי לי' למימר אלא ולי נראה דדוקא בשמחשיך כו' גם א"כ לא הוי לי' לסיים אבל כל היום חייב הרי זה גם להיש אומרים כן הוא אלא הוי לי' לומר אבל אם אינו מחשיך גם לעת ערב חייב גם מה זה שכתב ולי נראה דלא קשה כו' דמשמע שבא לומר שהקושיא מעיקרא לא קשיא או עכ"פ בא לתרץ תירוץ מרווח יותר ולכאורה הכל סגנון אחד בגוף התירוץ (ולקמן יתבאר קצת) וגם מ"ש דודאי בחול שיכול כו' מפני כבודו כו' דמשמע שחוזר לטעמא דכבודו שבירושלמי עירוב פרשיות שנה כאן שהרי עד השתא קיימינן לטעמא דמשאו דע"ז תירץ שם מכיון שזקוק כו' כמי שנושא משאו דמי כו' ואף את"ל שעתה בא לתקן ולתרץ (קושית תוספות הנ"ל) דגם לטעמא דכבודו לא קשיא מלבד שאין הלשון סובל זה ולכל הפחות הכי הוי לי' למימר ולי נראה דגם לטעמא דמשום כבודו לא קשיא הנה מלבד זה (וגם אם נגיה שתחילה הביא על הי"א קושיית התוס' וע"ז כתב ולי נראה דלא קשיא כו') הנה גוף הדבר תמוה דודאי בירושלמי משמע בהדיא דלטעמא דכבודו אתי שפיר דפטור מלולב ושופר כל היום גם באינו מחשיך כלל וכל השקלא וטריא אינו רק לטעמא דמשאו וכדמסיים כמי שנושא כו' (וכן הוא במפרש) ועיין תוס' דפרק מי' שמתו וכן במ"ק במ"ש רק סדין וכו'. אינו טרוד במשאו. גם גוף הפירוש בטעמא דכבודו שיהא לבו פנוי כו' הוא דחוק וזר ומה שייך לומר ויעסוק בהם תמיד בשיש מתעסקים בשבילו ואם נאמר שמחוייב לעסוק בעצמו גם כן דמצוה בו כו' וא"כ גם לטעמא דמשאו י"ל כן ולומר דזהו עצמו החילוק בין הטעמים דלטעמא דכבודו ר"ל שיעסוק בעצמו גם כן דוקא ומשא"כ לטעמא דמשאו שלוחו כמותו הוא דוחק גדול ולא משמע כן בירושלמי והן אמת שבב"י ובדעת מוח"ז רבינו ז"ל סימן ע"א וכן בב"י יו"ד סי' שי"א הגירסא ויחשוב בהן. אך בב"י כאן הגירסא כמו ברא"ש ויעסוק (גם לגירסא ויחשוב צ"ע יותר לקמן ויתבאר בסמוך) ה' והוא העיקר במה שכתב וביו"ט ב' כו' וביו"ט א' אם רוצים כו' הרי בזה סותר מ"ש בהחלט דשבת ויו"ט שוין וצ"ע לכאורה דלעיל מיירי רק ביו"ט א' ובאינו רוצה לקוברו ע"י אינם יהודים והוא דוחק גדול בסתימות לשונו דסתמא דמילתא דקוברין ע"י אינם יהודים כדינו (וזה קשה ג"כ בלשון הטוש"ע ביו"ד שם שתחילה החליטו בשבת ויו"ט אוכל בשר כו' ואח"כ כתב ואם רוצה כו' וכ"ש ביו"ט ב' כו') כאלו הדין נותן שלא יקבר ביו"ט ע"י אינם יהודים וזה אינו (דדעת הרא"ש וטוש"ע סימן תקכ"ו דגם בדלא אישתהי קוברין כו' וכש"כ שקשה ביותר על השו"ע שהחליט שם ס"ב שאסור להלינו כד לקוברו ע"י ישראל) ועוד א"כ נסתר כל וסוד דבריו עד כאן מכח הקושי' דגמרא דידן על ירושלמי שנזכר ג"כ בתוס' ותר"י. מאי קושיא משבת דגמרא דידן וסיפא דירושלמי איו"ט שברישא דירושלמי גם א"כ גם אירושלמי גופא קשיא טובא מאי פריך מלולב ושופר עד שהוצרך לדחוק דלולב בחוה"מ ושופר לעת ערב דמחשיכים כו' דהוא דוחק גדול כיון שקבורה שע"י אינם יהודים לא גרע ממחשיך. (וכן הקשה אא"ז בעהמ"ח ס' עטרת ראש על ברכות ע"ש. ומה שתירץ אינו מועיל להרא"ש דפרק ואלו מגלחין גם בלא"ה אינו מספיק דוודאי יותר דחוק לאוקמי בחוה"מ ולעת ערב מלאוקמי בדאישתהי כו') ואיך פשיטא להו דברייתא בדלא רוצה מיירי (מלבד שקשה למה לא מוקמי לה ביו"ט ב' שבזה לכאורה ע"כ לומר דירושלמי לא ס"ל הא דרבא וכדלעיל). ועוד דעיקרא דדינא קשה טובא דלכאורה קבורה ע"י אינם יהודים דומה ליש לו מי שישא משאו ותלוי בספיקא דירושלמי ואיך אמר דלא גרע ממחשיך דבזה הכל מודים ועוד אף את"ל דקאי לטעמא דכבודו ועפ"י מאי דמשמע מדבריו לעיל דגם לטעם זה קאי הא דמוקמינן בירושלמי הך דשופר במחשיך. (מלבד שכבר נתבאר שזה תמוה) א"כ יותר הוי לי' ללמוד ולדמות זה ליש לו מי שישא משאו דשוין בענינם (וגם בדיניהם לפ"מ דמשמע בטוש"ע דכל היום חל אנינות כבחול ומשא"כ במחשיך כו' ואף לפי מ"ש מהרמ"ל שבמ"א עכ"פ ביום כל היום כו') ואם נאמר שזה באמת גרע מיש מי שישא משאו והיינו דהתם יוכל לעסוק בעצמו ג"כ ושייך לומר כדי שיהא לבו פנוי כו' ויעסוק כו' כדלעיל ברא"ש משא"כ ביו"ט כו' א"כ איך לא גרע ממחשיך כיון דגרע מיש מי שישא משאו כו'. דבזה אמרינן דליכא טעמא דמשאו כ"ש דגרע ממחשיך דכ"ע מודים כו' ואין לומר דמצד עצם הקבורה גרע מיש מי שישא כו' דהתם יכול בעצמו משא"כ הכא כנ"ל. ומ"מ מצד שצריך להמציא כו' לא גרע גם ממחשיך דכ"ע מודים כו'. זה אינו דבאמת גם ביש מי שישא משאו גם כן שייך לומר הא דצריך להמציא כו' (אם לא שנא' דהתם ר"ל שיש מי שהוא כמותו ממש שיכול להמציא ג"כ ואין צריך לו כלל אבל מנלן הא ולישנא מי שישא משאו משמע רק גוף העבודה והמשא כו') ולפי הגירסא לעיל ויחשוב בהם תמיד משמע שר"ל אף דכל גופי המלאכות יעשו אחרים מ"מ יהא לבו פנוי לחשוב תמיד היינו להמציא ולהשגיח שיעשו הכל כהוגן וכראוי א"כ גם בקובר ע"י אינם יהודים שייך כ"ז והיינו הא דאמר שצריך להמציא כו' וא"כ קשה בתרתי א' דהוי לי' ללמוד זה מיש מי כו' לטעמא דכבודו והב' כיון דבירושלמי אמר דאיכא בינייהו ביש לו מי כו' דלטעמא דמשאו הרי יש לו והרי גם בזה י"ל הסברא דצריך להמציא כו'. ע"כ דמצד זה גרע ממחשיך עכ"פ

כללו של דבר דיש גמגומים רבים בדעת הרא"ש הללו אשר ע"כ להנצל מזה קצת וכדי לקרבו מעט עם דעות ש"פ דלעיל ובפרט לדעת עצמו שבר"פ היה נראה דיש לפרשו בענין אחר (מכפ"מ שנ' שתפסו מדברי הטוש"ע). והוא דמ"ש וכן משמע בירושלמי כו' אינו ר"ל לאתויי ראיה מטעמא דלכבודו דוקא שבירושלמי ולאפוקי ממה שכתב בשם י"א ביש לו מתעסקים כו' דכיון שלא נפשטה בירושלמי י"ל דמספיקא יש להקל באנינות דרבנן (ולהחמיר בכל המצות) כטעמא דמשאו. וגם מדשקלי וטרי הרבה אליבא דטעם זה לתרץ הברייתות י"ל דכן עיקר ומה גם א דלכבודו יהיה קשה בוודאי הא דבשבת מיסב כו'. שבגמרא דידן ובסיפא דירושלמי גופא (וכמ"ש התוס'