דברי נחמיה אורח חיים קנט

הרא"ש דפ' ואלו מגלחין וצ"ע). וכן הוא בתר"י שם כתירוץ הב' (ונראה דהיינו הי"א שברא"ש) וגם התוס' שם בין לדעת ר"י ובין לדעת ר' נתנאל משמע דפשיטא להו דשבת ויו"ט שוין ולא עוד אלא שמדבריהם משמע דאפילו ביו"ט ב' אין אנינות שהרי רק בחוה"מ כתב שלמד מהירושלמי שיש אנינות ובאמת כן משמע גם כן דעת תר"י והרא"ש לתירוץ ב' דסתם יו"ט גם יו"ט ב' בכלל. אלא שלפי"ז צ"ע מה שכתב תר"י וגם אינו יכול לקוברו כו' ואולי ס"ל כר"ת שבתוס' ורא"ש פ"ק דביצה (ו') ויתבאר ובאמת כן משמע בירושלמי גופא דאל"כ מאי קשה להו מהא דשופר יותר מההיא דלולב דמוקי לה בחוה"מ כמ"כ אין דוחק יותר לאוקמי הך דשופר ביו"ט ב' ומ"ק אית לך למימר כו' וכש"כ לדעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין דגם ביו"ט א' אם רוצה לקוברו כו' שקשה מאי פריך מלולב ושופר מאי פסקא דברייתות אלו בדלא רוצה כו' ולהתוספות אין חילוק ג"כ בין לעת ערב לכל היום אלא דלדעת ר' נתנאל יש חילוק בין כשדעתו להחשיך דאז כל היום שייך אנינות וכשאין דעתו להחשיך גם לעת ערב אין אנינות ולדעת ר"י גם כשדעתו להחשיך אין אנינות כלל ומדעת סמ"ג וסמ"ק והגהת הר"פ והגמ"ר פ"ד מהלכות אבלות ומרדכי בהלכות אנינות וכלבו מבואר דס"ל ג"כ כדעת הר"י ולא דיברו כ"א לענין חוה"מ (דהר"פ ס"ל דגם בחוה"מ אין אנינות וכן משמע דעת סמ"ג אלא דסמ"ק הוכיח מרש"י כו' ע"ש) אבל בי"ט אפילו ביו"ט ב' משמע דפשיטא להו דליכא אנינות ואף גם לעת ערב וכדעת ר"י דפליגי גמרא דידן וסיפא דירושלמי ארישא שם. גם הרי"ף ורמב"ם וש"פ שלא דיברו כלל באנינות דיו"ט ולא הביאו כלל הך דירושלמי דמחשיכים כו'. משמע יותר דס"ל כדעת הר"י וש"פ הנ"ל דשבת ויו"ט שוין ואין אנינות כלל גם לעת ערב וכן משמע מדעת הגמ"י דאמ"ש הרמב"ם פ"ד בשבת מיסב כו' כתב הגמ"י שכן כתב בס"ה דבשבת ויו"ט וחוה"מ כו' משמע שתופס גם מדעת הרמב"ם דהכי ס"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים דסתמא דמילתא כשאמרו בגמרא דידן בשבת מיסב כו' ה"ה ביו"ט. (וגם הרא"ש דפרק ואלו מגלחין כתב כן תחילה כו') גם כיון שהביאו תלמוד ערוך דפ"ק דמ"ק (י"ד) דאין אבילות ברגל מסתמא י"ל דגם אנינות בכלל (וכן משמע קצת פשטות דברי הרמב"ם סוף פרק יו"ד וריש פרק י"א שלא הוציא מן הכלל כ"א קריעה וחליצה והבראה בחוה"מ משמע דאבל אנינות בכלל אבילות הוא ואינו נוהג גם בחוה"מ כהסמ"ג ור"פ הנ"ל ובה"ז כתב שבעת ימי החתונה כרגל ומי שמת כו' משלים ז' ימי השמחה ואם היה אסור בבשר ויין כשהיה אונן אין השמחה בשלימות) וטעמא דמילתא י"ל דהנך פוסקי' לא ס"ל כמ"ש התוספות פרק ואלו מגלחין (כ"ג) ד"ה ואינו אוכל דטעמא דאנינות וטעמא דאבילות ב' ענינים הן וטעמא דאנינות הוא רק שיהא טרוד בקבורה אלא ס"ל דין א' הם. אלא שבאנינות יש אבילות ומרירות יותר ומה שהקילו בכפיית המטה ועטיפה ונעילת הסנדל הוא כדי שלא יהיה מזה ביטול לעסקי המת כמ"ש רמב"ן וש"פ (אלא שדעת הרמב"ם דס"ל דאונן מותר בכל דיני אבילות צ"ע לפי זה אבל גם עפ"י דעת התוספות אינו מתורץ ואכמ"ל) ולכן בשבת ויו"ט (וחוה"מ) אינו נוהג כדרך שאין אבילות נוהג ועיין תר"י ר"פ מש"מ שפירש טעמא דמפני כבודו שבירושלמי שלא ידמה כמתעצל בהספדו כו' א"כ הרי שבת ורגלים אסורים בהספד וזש"ש תר"י במסקנ' דשבת ויו"ט שוין שאינו יכול לעשות הספד ומ"ש שם עוד וגם אינו יכול לקוברו י"ל שכ"כ לטעמא דמשאו שבירושלמי והיינו כיון שלא נפשט האיבעי' הוצרך להטעים ביו"ט לב' הטעמים אבל הפוסקים הנ"ל י"ל דס"ל כיון דבגמ' דידן לא נזכר כלל חילוק בין יש לו מי שישא משאו אם לאו משמע דטעמא דכבוד עיקר וכמ"ש בא"ר טעם זה לבד וכמ"ש גם הרא"ש דכל המתאבלים מתאוננים וכולם קרואים מוטל עליו לקוברו אפילו אחותו הנשואה (ודלא כר"ת). ועיין כ"מ פרק ד' מהלכות ק"ש שכתב שכן משמע בגמרא וא"כ ס"ל להפוסקים הנ"ל דע"כ אין הטעם משום משאו אלא משום כבודו דהיינו שיהא טרוד באבלו והספדו כנ"ל בשם תר"י. וזה שכתב הרמב"ם בהלכות ק"ש שם שאין דעתו פנויה ר"ל מפני טרדתו באבלו והספדו ולא (כמ"ש התוס') שיהיה פנוי להשתדל בצרכי המת כמ"ש הכ"מ שם בהדיא

והן אמת דלכאורה קשה לפירוש תר"י הנ"ל שהרי בירושלמי משמע דלטעמא דכבודו ניחא הא דפטור מלולב ושופר וצ"ל דלפירושו באמת הא דפרכינן מלולב ושופר אתרווייהו קאי דלטעמא דכבוד נמי קשה דביו"ט ליכא טעמא דנראה כמתעצל בהספדו והא דמשני בחוה"מ וכן מהא דמחשיכין. י"ל משום דטעמא דמשאו מוסכם. אלא דטעמא דכבוד מוסף גם בדליכא טעמא דמשאו. וכדאמר מאי בינייהו ביש לו כו' משמע רק בכה"ג איכא בינייהו (אלא שלכל הפירושים אכתי קשה טובא למה לא משני הא דשופר ביו"ט ב' דאיכא טעמא דמשאו כנ"ל אם לא שנאמר דאולי היה ידוע להפוסקים דירושלמי לא ס"ל הא דרבא דמת ביו"ט ב' יתעסקו ישראל או דס"ל כדשלח להו לבני בשכר בפרק תולין (קל"ט) ולא ס"ל הא דמסקינן התם לפי שאינם בני תורה אבל לא סגי בשנאמר דס"ל כמר זוטרא דפ"ק דביצה ולפי"ז גם להרא"ש דפרק ואלו מגלחין היה י"ל דס"ל לירושלמי כר' יוחנן דפרק תולין וכדעת בה"ג ורש"י דגם ביו"ט א' בעינן אישתהי לכ"ע דעדיין הוי לי' לאוקמי בדאישתהי שאינו דוחק כ"כ ממאי דמוקים (בחוה"מ וכש"כ) לעת ערב דמחשיכין יותר דחוק) והנה הא שנתחבטו התוספות ותר"י ורא"ש הרבה בדברי הירושלמי י"ל דזהו דוקא לגירסתם דמשמע דגרסי בירושלמי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג שבברייתא כדמיתניי' בגמרא דידן אבל בירושלמי שלפנינו בפרק מי שמתו וכן בפרק ואלו מגלחין (ז') מיתניי' בסגנון אחר שבדברי ת"ק לא גרסינן וחייב בכל המצות ובדברי רשב"ג גרסינן הואיל והתרתי כו' חייבהו בשאר כל המצות חיי שעה התרתי כש"כ חיי עולם לפי זה מבואר שהפלוגתא היא דלת"ק אינו מותר בשבת כ"א בבשר ויין (וממילא נמשך מברך ג"כ כו') אבל פטור מכל המצות ולרשב"ג חייב ג"כ בכל המצות עיין במפרש במ"ק שם (ועפי"ז אתי שפיר נמי הא דלא חש הרי"ף להא דפסקינן בירושלמי כרשב"ג דלגמרא דידן אין נ"מ מזה דגם ת"ק ס"ל כרשב"ג דירושלמי אלא דתשמיש המטה איכא בינייהו ובהא לא פסקינן כירושלמי) וא"כ י"ל לומר דברייתא דלולב ושופר וכל השקלא וטריא דרישא דירושלמי אזלא כת"ק אבל למאי דמסיק שם דהלכה כרשב"ג גם ביו"ט. חייב בלולב ושופר. (ולפי"ז אפשר גם בחוה"מ ולעת ערב כו' והיינו דטעמא דאנינות משום כבודו ועל דרך פירוש תר"י הנ"ל ומשא"כ באלו דאסורים בהספד). והנה גם בדעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין י"ל שאין פי' ע"ד שנרא' שתופסים הטוש"ע (והאחרונים).: דלכאורה יש לדקדק הרבה בדבריו ז"ל א' במה שכתב וכן משמע בירושלמי כו' דמשמע שבא להוכיח דגם ביש עוסקים אסור ודלא כי"א דלעיל והרי בירושלמי לא נפשטה ומנלן דנקטינן לחומרא (באנינות דס' ולהקל בכל המצות) ועכ"פ הוי לי' לפרש ולסיים דיש למינקט לחומרא דטעמא דכבודו. ב' מ"ש מיהו בהא פליג ירושלמי אגמרא דידן כו' וי"א כו' ולי נראה כו' ע"ש דמשמע שאינו מקשה כ"א מהא דמסקינן בירושלמי מכיון שהוא זקוק להחשיך כו' והרי פשטא דירושלמי משמע דכל זה קאי לטעמא דמשאו אבל לטעמא דכבודו הוי ניחא דפטור מלולב ושופר (והיינו דמשמע דכבודו היינו שלא יהיה נראה כאלו המת