דברי נחמיה אורח חיים קנח

ופ"מ בפתיח' לה"ב אות ש' ולה' בה"ש וכ"ד ובנ"א כלל ה' ס"ו)

סכ"ו (א) במקומות. ע' סי' רס"ט. (ב) סופרי'. תה"ד סי' ס' שו"ע. (ג) לפי. מ"א וכ"ה בתה"ד שם. (ד) כדיי גמ' שם. פסחים (ק"ה ב'). (ה) קודם ויתן לך. ח"י א"ר (וכ"כ פ"מ דלא כח"י). (ו) אחר קדיש תתקבל רד"א שו"ע (ז) להקדים הספירה כנ"ל ס"ב

סכ"ז (א) וכשחל. תה"ד שו"ע (ודוקא במ"ש דלא כט"ז ע' ח"י וא"ר ופ"מ). (ב) לאחר הבדלה ר"ל שזה עדיף מעיולי יומ'. ואולי כאן צ"ל מש"ל סכ"ו כדי כו' ע' תה"ד). (ג) אבל יום שני. ח"י

סכ"ח (א) בכל יום טוב לבוש מ"א רסי'

סכ"ט (א) אסור טוש"ע כאן וביו"ד סי' רצ"ג וסוגי' דגמ' מנחות ס"ח (וסוכה מ"א). (ב) לאחר שעבר כר"י שם (ג) ובגולה כרבינא שם. (ד) גם בחו"ל כרבנן דבי ר"א שם וכר"א דספ"ק דקדושין וסתמא דסוף ערלה. (ה) וגם עכשיו. (כמו ביו"ט ב' ש"ג ביצה ד' ב' דלענין יו"ט ב' ש"ג הזהירו כו' זמנין דגזרה המלכות כו' וה"ה הכא וע' מ"מ פ"ז מה' לולב סוף הי"ג אך צ"ע איה נזכר זה בד' מוח"ז רבינו ז"ל לקמן ואולי מקומו צ"ל בסי' תרנ"ח הנחסר דהתם מוכח דה"ט דביצה נוהג ג"כ בכל דבר ומעין זה בתוס' וש"פ שם בסוכה י"ג א' אך קצת צ"ע דלכאור' זה לפי הדעה הב' שהביא מוח"ז רבינו ז"ל סי' תרנ"ט סכ"א ע"ש. אלא שלכאור' גם על המ"מ הנ"ל קשה זה שבפ"ח שם ה"ט הביא ג"כ הב' דעות וע' מ"ש בזה התיו"ט שם פ"ד מ"ב)

ס"ל (א) במקומו' שרוב. רא"ש וטי"ד ותוס' ומרדכי שבב"י ורמ"א שם. (ב) במקומו' שמביאי'. סמ"ג והג"מ שבב"י ורמ"א שם (ג) במקומו' ההם. (משמע שבפולין צריך ליזהר מכלים וצ"ע דאין נוהגין כן גם דלא משמע כן מד' רמ"א ומ"א דהא מהרא"י איירי בכה"ג ע' תה"ד סי' קצ"א ומ"ש דאזלי' בתר רוב דגן צ"ל דהיינו משנים שעברו (וגם מיעוט' עכ"פ נזרע קודם הפסח) וכן משמע קצת מסידור ד' מ"א גם הרי במקומו' שרוב נזרע קוה"פ משמע בתה"ד ורמ"א ביו"ד דפרי לגמרי אין להחמיר אף י"ש לעצמו וכ"מ במהרי"ל (ע"ש דפ"ג ב' וחסידי' ואנשי מעשה החרדי' כו' דמשמע דגם הוא לא הי' נזהר כ"א באותן ב' שנים שמאחרי' לזרוע אחה"פ) וצ"ע גם מעשי' בכ"י דאין נזהרי' מכלים ונרא' אפי' בנ"י ואפי' מין בשא"מ וצ"ע בכ"ז ובש"ך וש"א ביו"ד סי' ס"ד סס"ט וסי' קט"ו סס"א וקי"ט סס"ז. ובפר"ח שם ובמנהגי איסור שבא"ח סי' תצ"ו מן סוף אות כ"ג ואילך) (ד) א"צ ליזהר. רמ"א בתשו' דסוף ספרו מ"א. (ה) ממין. כן פי' מ"א (וצ"ע). (ו) במדינות פולין. מ"א (ז) אעפ"כ אין ח"י (וכ"מ אף בתשו' הרא"ש ומהרי"ל ותה"ד הנ"ל וש"פ) (ח) ויש למדו. מ"א ממהרי"ל ותה"ד (ט) שעת הדחק ע' תה"ד וט"ז ביו"ד שם (י) מקצת הראשוני' ר"ב ובתשו' הרא"ש ריש כ"ב) וא"ז שבתה"ד. (יא) רוב ראשוני' רי"ף רא"ש רמב"ם תוס' וש"פ והאחרוני' טוש"ע ש"ך בנקה"כ. (יב) אף בשל ע"ג. תוס' רא"ש בתשו' סמ"ג טוש"ע בה"ז ט"ז ש"ך. (יג) גם מיי"ש. ע' ח"י ותשו' ח"צ סי' כ' ובנ"י בתשו' שבסוף ספרו וע"ל סי' תמ"ב ס"ט וס"י (ומיהו בתשו' שב"י סי' ס"א ופנ"י בקו"א לקדושין ובס' משכנות יעקב חי"ד סי' ס"ד ס"ה הרבה קולות)

שם לסי' ת"צ ס"א יבואו לזלזל בו גמ' שבת כ"ג לאביי וע"ש בחה"ר דלהרי"ף וסייעתו לא פליג רבא אדאביי בטעמ' דיו"ט וכ"ה ברמב"ם בה' חנוכה פ"ג ה"ה (ואף לפ"מ דמשמע במ"מ שם (ובה' סוכה פ"ו הי"ג) ובתשו' הרמב"ם שבכ"מ פ"ג מה' מילה דלרבא ביו"ט ב' הוא מתק"ח וא"צ לטעמ' דזלזול וכן אף לפ"ד האו' דבכל ספק מצוה דאורייתא בעי ברכה מ"מ ביו"ט ב' לדידן דהוי רק ממנהג' לד"ה לא היה צריך ברכה אם לא מטעמ' דזלזולא כמ"ש הל"מ בה' חנוכה. וזש"ש ואעפ"י שאין אנו נוהגין כן כו'. אלא שצ"ע דברמב"ם בה' קדה"ח פ"ה ה"ה ו' משמע שתק"ח הוא (וצ"ע בלשונו פ"א מה' יו"ט הכ"א שכ' מנהג הוא מד"ס) יותר ממה שהי' בזמן בית המקדש שהיו עושין הרחוקי' רק מספק כנ"ל ולכאורה לפמ"ש בתשובה הנ"ל יש לומר דס"ל דאף דאביי ורבא פליגי בטעמי' אין נ"מ מזה לדינא אלא דלד"ה אין מברכין על כל ספק זולת היכא דמצינו בהדי' שתיקנו ברכה כו' ולכן לא הקפיד הרמב"ם בה' חנוכה מלמינקט הטעמי' ע"ד ד' אביי (שפשוט יותר) כיון שאין חילוק לדינא ואכמ"ל)

שם לסי' תצ"ג ס"א לאחר הקדושין מ"א צ"ע מנלן דנ"ד לההיא דסי' תקנ"א (שרמז המ"א) ותקמ"ו גם ע' רי"ו בשם הה"ג שכ' שאין שמחה אלא בחופה ובסעודה ואם ר"ל תרווייהו (ע' סוכה כ"ה ב') א"כ נשואין בל"ס שרי ולא משמע כן אלא משמע לכאור' דאו או קאמר ורק לאפוקי אירוסין בלא סעודה דליכא שמחה כדאית' בפ' החולץ מ"ג ב' וצ"ע

שם אבל מותר מ"א ח"י (אך שם אי' רק אחר שידוכין וע' א"ר ופ"מ ומה"ש שכ' דמשמע דאחר אירוסין שרי. אבל תמוה למה וע' מ"א סי' תקנ"א ססק"י דאסור ריקודין מן י"ז בתמוז וכ' שם ח"ר ופ"מ אף בלא אירוסין משמע דכ"ש באירוסין ולמה כאן יהיה הס' להיפוך ובלא"ה נראה דהכא מנהג קדום וחזק יותר ממן י"ז בתמוז שלא נזכר כלל בטוש"ע איסור נשואין (וע"ש בא"ר סקכ"ח שלמד קולא מכאן להתם קודם כו') לכן גם כאן צ"ל דכ"ש באירוסין דהשמחה יותר. ואפשר יש איזו ט"ס במ"א דבלא"ה אין דבריו מסודרים כהוגן ע"ש ובשגם שכבר נת' שאף היתר הסעודה צ"ע והבו דלא להוסיף חנם

ביאורים לב"י

ושו"ע

(לסימן תקי"ח סק"ה כשו"ע

) אנינות נוהג כו'. דין זה נקבע בטוש"ע עפ"י דעת הרא"ש דפרק ואלו מגלחין (ססי' ק"א) אבל ברא"ש דר"פ מי שמתו רק לתירוץ א' מחלק בין שבת ליו"ט שמותר לקוברו על ידי אינם יהודים אבל לתירוץ ב' בשם י"א שבת ויו"ט שוין ומסתמא היינו אעפ"י שרוצה לקוברו ע"י אינם יהודים שהרי כן הדין כמבואר סי' תקכ"ו ס"ב ועוד שהרי זהו החילוק בין תירוץ א' לב' דדוחק גדול לומר דלתירוץ א' אעפ"י שאינו רוצה כיון שמותר כו' נוהג אנינות ולתירוץ ב' דוקא בשרוצה כו' דכל כה"ג ודאי הוי לי' לפרש ועוד שהרי מביא ראי' לתירוץ ב' מעובדא דרמב"ן ומסתמא עשה כדין וקבר בנו ע"י אינם יהודים ודוחק לומר דסבירא לי' כראב"ד שבב"י סימן תקכ"ו דעכ"פ הוי לי' לפרש וגם א"כ דרמב"ן ורא"ש ס"ל כהראב"ד ה"ל להב"י שם להביא דעתם וגם לא הוי לי' לקבוע בשו"ע כהחולקים בפשיטות וסתימות. אלא ודאי לתירוץ ב' אעפ"י שרוצה לקוברו ע"י אינם יהודים אין אנינות כ"א לעת ערב כבשבת ומדכתב הרא"ש לתירוץ זה באחרונה משמע דהכי ס"ל וגם מדהביא ע"ז מעשה רב דרמב"ן. וכן משמע שם ברמזים שכתב בתחילה סתם ששבת ויו"ט שוין ואח"כ כתב שי"א שאנינות נוהג ביו"ט והיינו כתירוץ הא' משמע דהעיקר כתירוץ ב' שכתב בסתם (וכן משמע פשטות דברי הטור דסימן ע"א וביו"ד ס' שצ"ט אלא שכאן וביו"ד סי' שמ"א נמשך אחר דעת