דברי נחמיה אורח חיים קנ

ממילא מאחר דאין איסור כו' מ"מ דוקא בדין הרשב"א דאיירי כשהן בארץ ולענין להרחיק שפיר יש לחלק בין תפילה לק"ש שמהלכין וקורין משא"כ בתפילה כו' אבל הרא"ש דאיירי לענין על בגדיו הרי לענין להחליף הבגד שהוא הפסק בעשיה שוה ק"ש לתפלה כו'. (בפרשה ראשונה עיין סי' ס"ג). ועוד דלשון הרא"ש ותוס' מורים דרק משום דבדיעבד לא מטרחינן כו' (לא משום כדי שלא להפסיק כו') וממילא אין חילוק בין ק"ש לתפילה ולא שחולקים הרא"ש והרשב"א אלא דיש לחלק בין בגדיו דאיירי הרא"ש לבין קרקע דאיירי רשב"א מטעם שבקרקע חשוב בעין וחמיר ועל בגדיו רק טופח ע"מ להטפיח קיל כו' כנ"ל ומר אמר חדא כו' וא"ש הטור אך לפ"ז צ"ע מ"ש בשו"ע דהיתר על בגדיו רק כשמכסה בבגד עליון כו' וע"כ שחזר בו הב"י ופליג על הטור וס"ל לחלק בין תפילה לק"ש גם בדין הרא"ש וס"ל דהטעם דאוקמוה אדאורייתא היינו רק משום איסור הפסק כנ"ל ומחלק בין ק"ש לתפילה גם לענין הפסק במעשה ואף דבסי' ס"ג קיי"ל כהרי"ף דפ"ר אין עוסקין במלאכתן. אין חילוף הבגד עסק כ"כ גם הרי עושה רק משום הכרח לא חשיב עראי כו')

(לסימן ע"ט

) ב"י ד"ה ומ"ש צואת אדם מסרחת כו' לחנם טרח הב"י דהטור לא כיון רק להוציא דשאינה מסרחת אין צריך להרחיק רק ד"א לאחוריו מהצואה עצמה אבל כשמסרחת נעשה הריח עצמו דבר איסור וצריך להרחיק ד"א גם ממקום שכלה הריח כמבואר

(לסימן קי"ט

) מ"ש בשו"ע רבינו ז"ל (סי' קי"ט סס"א) על דברי הרר"י ודברי המרדכי וטוב ליזהר בכ"ז אעפ"י שיש חולקין כו' ודבריהם נראין עיקר עכ"ל ע"ש במראה מקום שכל מה שציין ע"ז צ"ע דמ"ש על וטוב ליזהר שו"ע סי' תקס"ו ס"ד דע"כ היינו מ"ש שם דיש שאין נוהגין לומר סליחות עד אחר סיום י"ח כו' והוא המנהג הנכון צ"ע דאין זה ענין לכאן שהרי אף להרר"י והמרדכי אין למנהג זה טעם נכון וכמ"ש הרב עצמו כאן בהדיא דמה שנוהגין לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו ומאריכין היינו לפי שהוא צרכי צבור וצבור שאני וכמ"ש הב"י כאן. וכ"כ התוס' בפ"ק דעבודת כוכבים הביאו הב"י סי' תקס"ו (ובאמת מ"ש בשו"ע שם דהמנהג הנכון לומר אחר סיום הי"ח צ"ע למה וכן מ"ש ע"ז הבאר הגולה שם וכתב הב"י טעמא כו' ליתא ע' ב"י שם דלא כתב זה אלא על מה שהוצרכו התוספות לתרץ דצבור שאני כו' ע"ש אלא צ"ל דהב"י לשיטתי' בסי' קי"ב אזיל ע"ש ואפשר שהוא מטעם שיש לחוש לקלקול שיחה בטילה וכה"ג עיין פר"ח שם וע' סי' ס"ח בטור שכתב שם הטעם כנ"ל גבי ברכות ק"ש וה"ה גבי תפלה כדמשמע בב"י סי' קי"ב דחד טעמא הוא). גם מה שציין על מ"ש אעפ"י שיש חולקין כו' רא"ש טור סי' ס"ח. ועמ"ש ודבריהם נראין עיקר ציין ע' בסי' ס"ח שאף האר"י כו' כ"ז צ"ע גדול שלפי"ז היש חולקין ע"כ היינו מ"ש רבינו בסי' ס"ח ס"ב לחלק בין ברכות ק"ש לתפילה שבתפילה מותר להפסיק בפיוטים כו' ע"ש במראה מקום שציין ג"כ רא"ש טור (וגם שם צ"ע אם זהו דעתם כאשר כתבתי לעיל) וכ"ז אין ענין לכאן לומר שחולקין על הרר"י והמרדכי דבציבור מודה כו' כנ"ל

ב"י (ססי' קכ"ג). והרשב"א כתב בתשובת כו' אלא שממתינין שם מעט כדי הילוך ד' פסיעות ע"כ. פשוט דהני ד' פסיעות הן ד' אמות כמ"ש רמ"א והיינו כי פסיעה בינונית אמה (כד"מ אות ב'). והנה לכאורה לאו רישא סיפא שהתחיל לומר שלא שגג התלמוד שחוזר מיד ובמסקנא אומר שממתינין ד' אמות והי' נראה לכאורה דהיינו לפי שהמתנה זו איננה מדין המבואר כאן אלא בדין שבסי' ק"ה. ולפי"ז צ"ל שכאן ס"ל כמ"ד עד קדושה לכן אומר שמדין דכאן הי' ראוי להיות חוזר מיד אלא שממתין כדי ד"א בלא"ה מדין דסי' ק"ה אך א"כ צ"ע מ"ש המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל דהמתנה זו דש"ץ לא מדינא ע"ש. אך באמת א"כ גם על רמ"א צ"ע שלא הי' צריך להשמיענו כלל דין המתנת הד"א דש"ץ מאחר שזה רק מדין ק"ה. לכן צ"ל דס"ל לרמ"א דע"כ המתנה זו דש"ץ לאו מדין דסי' ק"ה אלא מדין דכאן אתי עלה וא"כ כדי שלא יהיו דברי הרשב"א סותרים מרישא לסיפ' למדו המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל דלאו מדינא כו' אך לכאור' הא גופ' קשה למה לא יהי' חיוב המתנת ד"א מדין דק"ה ולכאור' היה נרא' עפ"י מ"ש הד"ח כאן אות ע"ב דכאן דתפילה הב' חזרה לראשונה לא בעינן שיהוי בין תפילה לתפילה אבל לכאור' דבריו צ"ע מ"ש מתפילת תשלומין שמפורש בסי' ק"ה (וכן מפורש שם ברש"י ותוס' ע"ש) ודוחק גדול לחלק ביניהם ובב"ח מפורש דשוין הן ע"ש) ונראה דאי משום דין דק"ה הי' די לשהות קודם הפסיעות או אח"כ (או בין הכל) ע' סי' צ' דיש להחמיר גם כפי' י"מ שברא"ש זמן שיעור ב' פתחים ולכאור' בנכנס שיעור מקום ב' פתחי' ממילא שוהה אלא משמע דאין ההליכה בחשבון השיהוי כ"א על מקומו ובכאן לא איירי כלל בהא וע' לשון הרשב"א שממתינין שם כו'. שם דייקא לכן ההכרח לומר דהמתנה זו רק מדין דכאן וא"כ ע"כ רק מנהג דמדינא מיד כנ"ל

טוש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' ב' דאסור להשאיל בשבת ומשמע אפי' אינו נותן ביד ואפי' בלא אמירה ע"ש (וע"ש בברייתא דגם הלואה ומכירה אסור וצ"ע ואולי מש"ה כתבו הטעם מ"ע כמ"ש בסמוך) אבל ע"ש מותר בסתם אף בכלים של מלאכה ע"ש ס"א ואולי לפי דשם ע"ש אינו מוכרח שיעשה בשבת משא"כ בשבת ההוצאה מביתו מוכרח וע' עוד סי' שכ"ה דשאר חפציו של ישראל אסור ליתן לפניו בשבת כו' ומ"ש בסי' רמ"ו דהרואה כו' ע"ש בב"י ושו"ע אדמו"ר נ"ע משמע דבענין דהיכא דליכא מ"ע מותר וצ"ע וע' מ"א סי' שכ"ה שם דכשפושט ידו לפנים אפי' חפציו של עובד כוכבים אסור משום מ"ע אבל בחצר משמע דליכא מ"ע ע"כ דוקא חפציו של ישראל ומדינא אך עיין שו"ע אדמו"ר שמחלק הכל משום מ"ע והוא דוחק וע' רא"ש אך ע' מ"ל פ"א מה' כלאים מ' דמטעם אמירה לעובד כוכבים דוקא אמירה כו' אך אולי לאפוקי היכא שמרכיב שלא בפני הישראל רק שיודע כו' אך ע' תשו' ושב הכהן סי' ל"ו מ' דאפי' נותן לו ביד סתם בלא אמירה אין איסור שבות וכ"מ בשו"ע אדמו"ר נ"ע סי' ש"ז סעי' ל"ו שכ' דא"צ למחות כשראהו ומ' אף ליתן לו מותר וע"כ דוקא בהוצאה אסור בסי' רמ"ו ושכ"ה ומשום מ"ע כשיוצא מביתו כנ"ל וכאן מיירי בבית עובד כוכבים דליכא מ"ע. אך אפשר כאן מיירי רבינו שהכלים כבר קבלם העובד כוכבים קודם השבת (ואולי לכך שינה לשון השו"ע סעי' כ"א דסי' ש"ז הנ"ל אסור לומר בשבת. ורבינו כ' לומר לו טול כו' עשה מלאכתך בשבת וכן לקמן הילך בשר ובשל בשבת מ' שהאמירה הית' קודם שבת (ואפשר ג"כ דבשבת אינו נכון כלל ליתן בשר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליו דהרי אסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש המ"א סי' ש"ו סקט"ו) או אפשר דאדרבה אלו הי' כה"ג הקנאה לא היה בזה איסור אמירה דהוי דבר של עובד כוכבים אלא גם בעת שמבשל ואוכל של ישראל הוא אוכל ולא משמע כן בשו"ע אדמו"ר נ"ע שכ' ואפי' מקנה כו') ואפ"ל דמ"ש בשל בשבת היינו לאפוקי בשל למחר אחר שבת דמלבד שהי' ראוי לומר בשל היום עוד באמת גם בשל למחר אסור משום