דברי נחמיה אורח חיים קמז

(ולחומרא למעשה כו') שוב ראיתי במה"ש דקדוק תיבת פושע שבמ"א ודוחק

שם בא"ד וכתב עוד הרא"ש כו' ולכאורה נראה שביאר דבריו כו' הביא זה דנ"מ לדינא דלפי' רי"ו יש טעם שלא להניח כל היום מפני הרמאים א"כ אין להחמיר ע"ע אף אם הבטחתו שיוכל להעמיד א"ע כו' משא"כ לפירושו זה ע"א. וממילא אין טעם לשלא יניחם כה"י זולת בר טהרה כו' (והבטוח בעצמו יש להניח ומחוייב מה"ת כו') ועמ"א משמע לי' מלשון שו"ע כפי' להרי"ו כו'. ורבינו ז"ל השמיטו וכמסקנת הב"י. (ולהרי"ו ולהמ"א לכאורה למה נמנעו הכשרים ממ"ע בשביל הרמאים הלא ישרים דרכי ה' כמ"ש הרא"ש א"כ לפי"ז משמעו' כהפ"מ הנ"ל שיש חילוק מה"ת בחיוב המ"ע בין שעה א' לכה"י כו'). ועמ"א רסי' שאח"ז משמע דרק חולה מעים אין להחמיר כה"י משא"כ כל אדם כו' (וזה דלא כמ"ש כאן משמע קצת כו'). וע"ש בכל הסי' משמע דרוב אדם יש להניחם כה"י כו'

שם ד"ה כתב העיטור כו' מבואר מלשון העיטור כר דהברייתא מיירי בהכי. א"כ לכאורה יש חיוב מה"ת ולא חינוך וביודע תלוי וכמו"כ לשון רמ"א בשו"ע דהאי קטן כו' (אבל לשון הד"מ יש ליישב דהמנהג שלא לחנך במ"ע זו כו'). ושוב ראיתי שרז"ל תיקן זה במ"ש שלא הביא ב"ש

(לסימן מ'

) בענין כלי בתוך כלי (יש לעיין הטעם) ולכאורה משום דגם הכלי הא' טפל ובטל ונתקדשו (תשמישי קדוש' כו' דוגמא מצילין תיק הספר כו') לכן נצרך לכסות גם הכלי (הא') ולפי"ז הא שפ' המ"א וכ"פ רז"ל ע"ש דדי כיסוי על הזכוכית י"ל דוקא בכה"ג אבל להיפך זכוכית על כלי לא כו'

בשו"ע רז"ל ס"ג. אעפ"י שאין מניחים כו' משמע דכ"ש כשאין מניחי' הפנימי תוך החיצון אלא שלפעמים בפנימי זה ולפעמים בחיצון לבד כו' ומשמע דס"ל דזה פי' אפי' בעשרה מאני שבגמ' היינו שכ"א מיוחד לכלי להם בפ"ע ולפעמים זה או זה וצ"ע דלפה"נ כה"ג דלאו אורחייהו בהכי בזה בתוך זה שרי (טפי) והנראה לכאורה שרז"ל סובר כן במ"ש המ"א לרבותא בכיס התפילין בתוך כיס הטלית דהכל נק' כליין דהיינו כלומר אף שאין דרך להניח התפילין בתוך כיס הטלית לבדו כו' אבל אא"ל כן דכוונת המ"א פשוט דהרבותא מה שהכיס הנ"ל מיוחד גם להטלית כו' עא"ר סק"ב די"ח מטעם זה וצ"ע

(לסימן מ"ג

) ב"י אסור כו' וכתב הרא"ש הנראה לכאורה דעת הרא"ש י"ל הראשון עם מה דאתמר עלה בגמ' אמר רב אחא כו' ל"ש אלא בהכ"ס קבוע כו' ע"כ היה הטעם משום איסור כניס' למקום מטונף כדמשמע מפירש"י לכן יש חולק בין קבוע לעראי פעם ראשון כו' אמנם מאחר דאיבעי' להו בקבוע להשתין שמזה מוכח דהכניסה מצד עצמה אין איסור אלא ע"כ הטעם שחולצין בריחוק ד"א משום להפסיק בין קדושת תפילין שעליו לעשיית צרכיו שגנאי לתוכפן (בין מלפני' בין לאחרי') וא"כ ממילא ע"כ נדחה מימרא דר"א הנ"ל דבזה אין חילוק בין קבוע לעראי וז"ש הרא"ש בה"ת ולהכי לא תניא בברייתא בה"כ קבוע כו' פי' כנ"ל דמאחר דהטעם ע"כ להפסיק בין עשיית צרכיו כו' ע"כ אין לחלק בין קבוע לעראי ודלא כרב אחא כו' (אלא שצ"ע שהגי' בגמ' בת"ר הב' שהביאו רי"ף ורא"ש בה"כ קבוע אך ברי"ף ורא"ש ל"ג קבוע) ודעת ר"ה דמחמת מימרא דר"א ע"כ לומר דל"ג בהאיבעי' קבוע כ"א צנוע כו' וחזר הדין כרב אחא לחלק בין עראי לקבוע ושע"כ הטעם רק משום איסור הכניסה מצד עצמה ומשום הפסק אין חיוב. נמצא יש קולא וחומרא לר' האי וכן להרא"ש. דבכניסה לבד חומרא לר' האי וקולא לרא"ש ולפנות בעראי חומרא להרא"ש וקולא לר' האי לענין ריחוק ד"א מלבד החומרא דלר"ה בגוף האיבעי' בלהשתין דגם בעראי רק מקום צנוע כו' צריך לחלק עכ"פ

שם וכתב בסה"ת בבגדו ובידו פשיטא דשרי בין להשתין כו' לכאורה הרי בגמרא אמר מקום שהתרתי בקבוע אסרתי בעראי וההית' בקבוע היינו בבגדו ובידו א"כ ע"כ בכה"ג בעראי אסור וכמבואר ברא"ש וטור והיה נ"ל דסה"ת ס"ל כמ"ש הב"י בסמוך בשם הסמ"ג ומרדכי ומשמעות רש"י ז"ל דלמסקנא נא קי י"ל כר"ע וא"צ בבגדו בקבוע ורק ע"ז אמר שאסרתי בעראי היינו בידו לבד ורא"ש וטור (לשיטתם) כהרר"י ורמב"ם דה' כר"ע אלא שלמ"ש הב"י בסמוך ע"ד הרר"י ורמב"ם שכן נראה מבה"ת כו' צ"ע לכאורה

(לסימן מ"ד

) ב"י אסור וכו' ולפי שיטה זו צ"ל כו' וכל שינת יום הוי עראי כו'. פי' שצ"ל דלא מפרשים כדמ' מפירש"י הביא לעיל דמשמע דגם ביום קבע אסור אלא דלא גזרינן דמימלך מעראי לקבע לפי שאין דרך לישן קבע ביום (וכמו לענין לישן עם אשתו) דא"כ היו צריכים לפרש שיעור עראי כמה וגם דהחילוק בין קבע לעראי היינו ביום אלא דמפרשי' דכל שינת יום הוי עראי (פי' אף שישן הרבה) וכל שינת לילה הוי קבע (אף שישן מעט דאל"כ ה"ל לפרש לכאורה) וזה בעצמו כוונתם שחילקו בין קבע לעראי היינו בין יום ללילה כו' (אך דוחק קצת טעם הדבר למה ביום אף הרבה אין חשש הפחה כו')

שם והרמב"ם כתב כו' לכאורה משמע דלדידי' גם בשינת עראי יש חשש שמא יפיח א"כ צ"ע למה בפריס סודרא עראי ולא קבע ממ"נ אם יש איסור בהפחה אז גם עראי ליתסר וא"ל למה קבע אסור והנראה דמשו"ה כתב מוח"ז רבינו ז"ל בטעם איסור עראי במגולי' דגנאי כו' וכלומר דבאמת לשמא יפיח לא חיישינן בעראי ומשום הכי שרי בפריס סודרא אך מלשון הרמב"ם לפיכך כו' משמע שטעם הכל שמא יפיח כו' וצ"ע ולכאורה היה א"ל בהיפוך דשמא יפיח שייך גם בעראי. ובזיון וגנאי רק בקבע. אך לפי"ז צ"ל דבפריס סודרא אף על ראשו אין איסור הפחה ודוחק

הלכות ברכות

שחרית

(לסימן נ"א

) בס"י סד"ה ואם סיים. מיהו אפשר דהכא שאני כו' לכאורה פשוט דא"צ לסברא זו דאמן שבח הוא כ"א להחולקים בסי' נ"ט כו' וא"כ לכאורה מוח"ז רבינו ז"ל שכתב בסי' נ"ט. דמנהג פשוט כהרא"ש שם כו' (וכמ"ש רמ"א סי' ס"א). לא היה צריך כאן להביא סברא זו דאמן שבח כו' וצ"ל דהתם טעמא משום דברכות ק"ש ברכות בפ"ע הן כמש"ש וכאן גבי ב"ש לא אמרי' הכי אלא נתקנו רק על פסוד"ז וכן מבואר בב"י רסי' נ"ג בשם מהרי"ן חביב ע"ש

(לסימן נ"ב

) ב"י וכתב מהרי"א כו' ורשב"א נסתפק כו' וכ"כ בסי' מ"ז. לכאורה מה מקום הספק לברך במקום שפטור כו' וגם