דברי נחמיה אורח חיים קמג

ודאי משמע כר"ת. דאלו לפירש"י וסיעתו לא הל"ל אלא דהא דרב חייא מיירי בסח כו' ועיקר חסר אלא משמע דהא דאמרינן סח מברך שתי' קאי ארב חסדא וסח אין לא סח לא אלא כדרב חייא וזה מיקרי מברך א' פי' על ש"ר כו' ולכן כתבו תוס' תלמוד שלנו עיקר וכן הרא"ש כתב עד שלמד מנחות ונראה לו כו' וכן הב"י כתב דהמפרשים כר"ת משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי (ולא נמצא כן על המפרשים כפירש"י וסיעתו) אלא שלפי שגוף הדין דלר"ת הש"ר בעי ב' ברכות קשה למה ומ"ט לכן נטו רש"י וסיעתו נדחוק ונפרש בע"ח. והעומדים בשיטת ר"ת נראה שבטעמו של דבר למה יברך על ש"ר ב' ברכות יש ג' סברות ויש נ"מ לדינא ממילא הא' כדמשמע מתוס' ורא"ש דש"ר בעצמו בעי ב' ברכות לעולם מפני חשיבותו כו' אלא שבלא סח יוצא בלהניח על שתיהן. ולכן אסור להסיח משום ברכה שאינה צריכה והש"י די בברכה א' כו' ולפי"ז כשאין לו אלא תפלה א' ג"כ על ש"י ברכה א' ועל ש"ר ב' ברכות. והב' כדמשמע דעת הר"ן בשם רז"ה סוף ר"ה דכל אחד בין של יד בין של ראש אינם צריכים כ"א ברכה א' (כמו לרש"י אך בלהניח שמברך על של יד אינו יוצא השל ראש שיש לו נוסחא אחרת ולכן אף בלא סח מברך על כ"א בפ"ע נוסחא הראויה לו כמו לר"ת והא דאסור להסיח. שוב א"א משום ברכה שאינה צריכה כמובן אלא) הטעם משום הוי' א' לשתיהם ומזה עצמו נמשך הא דסח מברך ב' קודם של ראש ולא שהש"ר בעי ב' ברכות אלא שכדי לחזור ולתוכפם בלי הפסק. לכן חוזר וממשמש בשל יד ומברך עליו להניח ואח"כ מיד על ש"ר על מצות ולפ"ז כשאין לו אלא תפלה א' אינו מברך כ"א א' אף עש"ר. ובהא א"ש מה שמתמיה הב"י בסי' כ"ו על הנ"י ע"ש. די"ל דסובר כרז"ה הנ"ל. והג' מ"ש הב"י בסי' כ"ו במשמעות דברי סמ"ג וסמ"ק וסה"ת. דבין ש"י ובין ש"ר טעונים ב' ברכות היינו על תחילה וסוף כו' אך כשלא סח אז ב' הברכות קאי על שתיהם. ובסח אז אינו יוצא בברכת להניח על ש"ר כיון שהפסיק בינתיים וצריך לחזור ולברך אותה פעם ב' אבל בעל מצות יוצא גם על ביי כיון שהוא עדיין עליו (וכמו בכ"מ אם שכח לברך עובר לעשייתן מברך אח"כ באמצע כו' וא"צ לחזור עשיי' המצוה כדי שיהיה עובר לעשייתן כו'). ולדינא לפמ"ש הטור ורמ"א בסי' כ"ו קיי"ל כפי' הא' הנ"ל ולכן פי' רז"ל בסי' זה טעמו של דבר ע"ד הנ"ל לפי' הא' ומ"ש המ"א סקט"ו ורז"ל ספ"ג שצריך למשמש בש"י הגם שהוא רק לפי' הרז"ה הנ"ל אך לרווחא דמילתא כו' מחמת שי"ח כו'

שם ד"ה ולא יפסיק כו' ופרש"י כו' ואין כן דעת כל הפוסקים כו' לכאורה י"ל דרש"י לשיטתי' הנ"ל א"ש. דכיון דברכה המיוחדת לש"ר היא על מצות לבד אלא שמ"מ אם סמכה לש"י נפטרה בלהניח. א"כ יש שינוי נוסחא מיוחדת לכ"א. וכה"ג י"ל דשרי (או עדיף) להרבות בברכות הצריכות כו' עסי' רי"ב וססי' רט"ו (ויש לעיין שם ואין פנאי) אבל להפוסקי' כר"ת הנ"ל דשיר מצ"ע בעי ב' ברכות א"כ ברכה להניח שמברך על ש"י ופוטר ש"ר אין בה שינוי נוסחא וה"ז מיוחדת לשתיהם בשוה ממש כה"ג י"ל ודאי נק' ברכה שא"צ ועפי"ז י"ל דרך פשעטיל שכיון הד"מ במ"ש וע"ד התוס' קשה כו' ולכאורה למה שבק רש"י מרא דשמעתתא זו אלא דרש"י לשיטתו א"ש כנ"ל ועל התוס' דס"ל כר"ת קשה כו'). ולפי"ז הב"י שפוסק לעיל כרש"י וסיעתו הי' ראוי לפסוק גם כאן כמותו וע"כ מוכח מכאן דאף כה"ג דאין הברכה מיוחדת ממש יש משום ברכה שא"צ ולפי"ז לכאורה גם ב"ב בפה"א עם בפה"ע וכה"ג י"ל כן. ובסי' ר"ו ס"ב לשון דיעבד אולי משום דהתם י"א בפה"ע מקדים שקודמת במעלה כבסי' רי"א משא"כ כאן א"א להקדים ש"ר אף שבאמת הוא החשוב. ולכן צריך לכוין לפוטרו בפירוש כו' מדכתי' וקשרתם קודם כו' (ואם מקדים פה"א ראוי לכוין לפטור לפי"ז ואולי אינו דומה לכאן דשתיהם שוה בכולל. ולמעשה עיין בסידור פ"א ה"ו)

(לסימן כ"ח

) ד"ה ויניחם כו' פירש"י כו' לשון זה דרש"י לקוח הוא מרא"ש. והוא תמוה דמשמע כוונתו שאם פוגע בשל יד תחילה אז אסור כו'. וא"כ גם להיפוך היה יכול לומר עבורי טוטפתא אדרעא אסור כשפוגע בו תחילה ומאי פסקא שפוגע בשל יד תחילה ואין להאריך כי וודאי ט"ס יש כאן (או ליישבו בדוחק כו') וברש"י בגמרא הלשון מתוקן היטב דכוונתו דלפי שבזרוע פוגע לעולם תחילה ע"כ צריך להקדים של יד (והוא ע"ד שפי' ר' אליהו דלעיל בב"י לענין משמש כו')

שם בא"ד ופר"ת כו'. אסור להעביר ולהקדים כו' נראה מבואר דלפי"ז פי' עבורי דרעא אטוטפתא היינו שהדרעא יעביר ויקדים על הטוטפתא כו' וזה פשוט ומשמעות הלשון יותר משא"כ לש"פ צריך לדחוק שהאדם יעביר וידלג על הדרעא בשביל הטוטפתא כו'. עפירש"י ועיין באנשי שם שעל המרדכי

(לסימן כ"ט

) ד"ה אע"ג כו' ובפלוגתא דר"י וחכמים כתב המרדכי דקיי"ל כחכמים נראה דכתב זה למצוא טעם לרמב"ם שכתב אף כל הלילה א"צ לחולצן מדינא וכמו"כ הטור לא נתן שיעור ע"ז. והיינו כחכמים. ופי' עד זמן שינה היינו כלומר עד שירצה לישן כו' וכ"מ במרדכי (וגם התוס' ד"ה ר' יעקב או'. יש לדחוק לפרש כן. ודאי זמן שינה לשאר בנ"א גזרינן הי' ראוי להגביל ולהודיע הזמן כו') ומ"ש אלא חיישינן כו' פי' זה נתינת טעם למש"א ומודים כו' ומ"ש ור"י עביד הרחקה טפי פי' לגזור גם לחולצן כו' משא"כ לרבנן לא גזרינן בהא כלל רק בלהניח לכתחילה כו' ומיהו לכאורה יש לראות למה נפסק כחכמים דבגמרא בתרי לישני דר"נ משמע דלא כחכמים עכ"פ והרי גם מעובדא דר"א אין ראי' כ"א דלא כת"ק כו'

שם בא"ד דשלא לסלקן בלאו לשמרן נמי שרי וכבר כתב זה כו' לכאורה מ"מ הי' להם לכתוב בהא דמורין כן ומשמע דס"ל להב"י עתה דבאמת גם בלשמרן אין מורין כן ולכן נמי מקשה לקמן על הרמב"ם ל"ל להביא כלל דין דלשמרן עד שלבסוף מסיק דהרמב"ם קמ"ל דלשמרן מורין כן כו' ולכן פסק כן בשו"ע. ונראה דהא דהוי דחיקת לי' לומר כן היינו משום (דכיון דהא דר"א איתמר קודם עובדא דר"א) דחיקא ני' למימר דהא דאמר ר"א מותר היינו רק לומר דמורין כן אל משמע לי' דר"א להניח לכתחילה קאמר ולכן כתב ולפי"ז לא קיי"ל כר"א כו' א"כ מנ"ל לחלק כו' ובמסקנא דחיק ומסיק דר"א לענין דלא לסלקן איתמר ודמורין כן כו' וצ"ע מ"ש לקמן וכבר כתבתי שהוא מפרש דהא דאר"א כו' דלכאורה לא כ"כ

שם בא"ד ולענין הלכה כו' לכאורה אין פלוגתא בהא לדינא רק דלהרמב"ם הוא דאורייתא ולש"פ דרבנן זולת הר"י כו'. ובזה פסק בשו"ע כש"פ דרק שמא ישן כו' וכדמוכח נמי בסמוך דבהא דהשכים לדרך פ' כרי"ף ורא"ש כו' ומשום דליכא למיחש שמא ישן כו' וצ"ל דכאן רק לענין מעשה פ' דעכ"פ אין להניח לכתחילה ולאפוקי ממ"ש הרא"ש לגי' שלנו בעובדא דר"א וס"ל