דברי נחמיה אורח חיים קמא

עצמך דבגמרא תירץ אליבא דרב נחמן הברייתא דצו"פ פוטר כל המינים אימא או צמר או פשתן. וסתמא עם תכלת מיירי וקשה דפשתן עם תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה לר"נ (וצ"ע גדול לכאורה בגמ' ואולי כיון דרק דרבנן כדי שיהיה זהיר בציצית כמ"ש רמב"ם א"צ כ"כ תכלת וצ"ע ודוחק לומר דברייתא באין תכלת וע' תוס' ד"ה ופליגא דגם על ר"י המ"ל דמדרבנן כו'. והרי ר"י אמר דחוטי צמר פוטר בש"פ כו' ע"כ בדאיכא תכלת כמ"ש התוס' לקמן א"כ אי דרבנן איך שרי כו'

שם ע"ד ד"ה כתב רבינו הגדול כו'. בדיעבד שאין לו פנאי כו' ע' שו"ע מוח"ז רבינו הגאון ז"ל משמע דתרתי קאמר (ואולי שהיה גורס או שאין לו פנאי) אבל אינו מובן לכאורה מה שייך בזה דיעבד הלא עדיין בידו לגמור (בפרט למ"ש מוח"ז רבינו ודי בחוליא א' וקשר א' הלא התחלה היא ויש לו נגמור ודוחק לומר משום דגמר כל הציצית כו'. דמה בכך). גם הרי סיים כאן ואם פחת עובר ע"ד חכמים כנראה הכוונה שצריך לקיים ד"ח ויוסיף וצ"ע

שם ד"ה אבל כו' ונראה דהיינו מדמקשינן בגמ' סבר שמואל כו'. לכאורה הרי מפורש בגמ' ולמה כתב כאלו רק משמעות והוצרך לדייק ממשמעות הפוסקים אך באמת הא דהטיל לב' קרנות בב"א. יש לפרש בב' פנים א' דמיירי בחוט א' ארוך כו' (וכן נראה מסוף דברי רש"י שכתב דכולה קודם שנפסק החוט א' הוא וכ"ה מבואר מלשון הריטב"א שם וע"ש דמפורש ג"כ כהר"ן). והב' דמיירי בד' חוטין ארוכים כב' ציצית כו' וכדמשמע מראש דברי רש"י וכ"ה לשון הרמב"ם כו' ואי כפי' הב' אין ראי' מזה על תנאן ואח"כ פסק החוטין דאיירי בחוט א' וי"ל דזה גרע דליכא גדילים. (דמשמע ד' חוטין) וזה בעי' גם בעת התלי' בבגד משא"כ ד' חוטין בב' קרנות דרק משום כנף א' כו' אבל משמעות יש דאין סברא לחלק וגם די"ל דבאמת הר"ן משמע לי' יותר כפי' הב' (כמבואר בריטב"א) וא"כ הדבר מבואר בגמרא בדרך כש"כ. ועפי"ז עכ"פ יותר נראה דסברא ראשונה שבכלבו וא"ח ס"ל כפי' הב' הנ"ל ואין הכרח כ"כ לענין פסיקת חוט א' ארוך די"ל דצריך קודם תחיבה כו' (כי הב"י נדחק מאד בפי' דבריהם) (ואולי מפני זה מבואר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל בהא דטוב לפסוק קודם שיתחוב דלאו עצה טובה אלא דינא מהיות טוב כו')

(לסימן י"ב

) ב"י ע"ש באורך ע' תוס' מנחות ל"ט ד"ה לגרדומין כו' לבאר אותו נראה דמתחלה קסברי התוס' דדוקא אם נשאר הלבן או התכלת אז מועיל אם יפסקו השאר ונשאר כדי עניבה לר' דהוי מצוה א' אבל אם נפסקו כולהו כדי עניבה פסול דאז ליכא השלמה ובכדי עניבה לחוד לא מכשר ולכן אומר ר"ת דעכשיו שנותנין ד' חיטין ב' משום לבן וב' משום תכלת וכופלה לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו ג' מן החוטין שמא הם מג' חוטין ונמצא שנא נשארו ב' חוטין שלמים אבל בנפסקו שני ראשין אם נשתייר בהם כדע"נ כשר דמועיל השלמת ב' חוטין הארוכים אבל רבנן נראה דפליגי אדינא דגרדומין ולא ס"ל כלל דמועיל להשלמה וא"כ אפי' נשאר חד מינא בשלימות אינו מועיל למה שנפסק דהוי תרי מצות ואינו מועיל חד לחברי' לדידהו דהו"ל תכלת והוו תרי מצות אבל לדידן דליכא תכלת א"כ הוי מצוה אחת ואפי' לרבנן מועיל ואם נפסקו ב' ראשין כשר אבל אינו מועיל השלמה ולזה כתבו ולא מסתבר דסוגיין כרבי וגם בני ר"ח דאמרו גרדומי תכלת כשרים דאגרדום חדא קאי אאידך משמע הכל דבזמן דאיכא תכלת מיירי וא"כ הלא אין מצוה אחת משלמת לחברתה כו' (ע' ב"י באורך) ובאמת היה אפ"ל דלרבנן נמי קאי ואתי' דלרבנן מתני' כפשטי' דאינו מעכב לכתחלה כשמטיל הציצית כדפרש"י דצבע אינו מעכב וא"כ כי אגרדום נמי מועיל השלמה אף לדידהו דהצבע אינו מעכב הוי כאלו כולהו תכלת וחד מצוה הוא לענין לכתחלה דאם אין לו תכלת מטיל ד' לבן דבעינן ארבע חוטין בכל גווני (כמ"ש התוס' שכן נהגו כו' אצא שיש נדחות קצת וצ"ע)

(לסימן י"ג

) ד"ה ואפשר לומר כו' דלא פליג כו' יש לעיין סוגי' כזו לא פליג לפרש לקולא גם לכאו' אף לחומרא ל"ש לפרש אלא היכא דנמנו נתקן איזה דבר פרטי כו' משא"כ כה"ג כבוד הבריות ענין כללי והיכא דליכא ממילא לא נכלל דוגמא לדבר עסי' ד' ד"ד רע"א דכמדומה דזהו החילוק בין הרשב"א להרא"ש ע"ש

(לסימן י"ד

) ד"ה עשאה כו' שמי שפטור מן הדבר אין פוטר כו' הלשון אינו מדוקדק והוא רק שם המושאל ממצות שבשמיעה שהמחויב מוציא אחרים משא"כ הפטור (בספ"ג דר"ה וכ"ד) דמה פוטר אחרי' שייך כאן דגמר המצוה היא הלבישה וילבש האיש בעצמו כו' והעשי' איננה גמר המצוה ואיננה חיוב על האדם (כדאיתא בגמ' דמש"ה אין מברכים על העשי' ופשטי' דקרא ועשו לא קאי על גוף העשי' לבד כו') אלא צ"ל כוונתו ג"כ כעין מ"ש בשם ר"ת דכל שאינו בלבישה כו' וכבתפילין

שם דכתי' בנ"י ועשו כו' פי' בני ולא בנות לכאורה נ"מ בין טעם זה לטעם הא' הנ"ל כל שאינו בלבישה כו' לענין שאר מ"ע שהזמ"ג ולא כתיב בנ"י וכמו בסוכות גנב"ך כו' דלטעם הא' לכאורה בכולם יש להחמיר וכמו"כ לענין חש"ו וכה"ג דלטעם זה הב' כולם בנ"י מיקרי משא"כ לטעם הא' יש להחמיר גם באלו וגם בסוכה וכה"ג וכו' ויש לעיין בפוסקים ובה' סוכה:

שם ד"ה כתב הרמב"ם כו' אבל בריש סוכה כו' הב"י עשה פלוגתא ועפי"ז פסק בשו"ע להלכה דלא כרמב"ם רק בא"א בע"א כו' ולא יברך כו' ולפי"ז יש נעיין מהו ענין הכוונה הצריכה בעשייתה דלכאורה וודאי שגם סתמא הרי אופן העשי' עם חוליות וקשרים מכוונים סתמא לשם ציצית (עסי' י"א שעשה לשם ציצית כו') ואי לומר שצריך שיאמר כן בפה או שיכוין דוקא לשם מצוה (כלשון שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) למה לא ביארו כן אף האחרונים (ולכאורה לפי"ז באמת מהראוי היה שיאמר בפה כדלעיל סי' י"א ולקמן סי' ל"ב ע"ש דבכ"ד כן כו'). וביותר יפלא המנהג דנראה ודאי דנוהגין להטיל סתמא כו' גם לפי"ז היה אסור הקטן להטיל (ואף בן י"ג שנה א"ל שידוע שהביא ב' שערות שה"ז דאורייתא עסי' קצ"ט ורע"א במ"א ושו"ע רז"ל) גם זולת המחמירים בנשים כו' דז"א כ"א חומרא לכתחילה (ועכ"פ יג"ש די כו') וכמדומה שאין נזהרים (בפרט בן י"ג שנה כו' כנ"ל) גם לפי"ז הרמב"ם עם ש"פ סברות הפוכות דלפירש"י ושארי פוסקים אף רב דלא בעי' טוי' לשמה בעשי' בעי' לכ"ע וזה היפך ס' הרמב"ם והנראה לכאורה פשוט דל"פ כלל דוודאי גם להרמב"ם בעינן לשמה גם בעשי' מכש"כ דטוי' אלא דבעשי' סתמא נשמה וזהו שלא בכוונה שכתב הרמב"ם ובהא י"ל דהכל מודים ולא כתב רש"י וש"פ פסול בעשי' שלא לשמה כ"א בעשה מן הקוצי' דזהו בפי' שלא לשמה משא"כ טוי' סתמא לא לשמה וחילוק כזה מבואר בגמ' ריש זבחים ובתוס' שם וגיטין דף כ"ג וע"ג דף כ"ז וביותר כאן במנחות דף מ"ב ע"א הדבר מבואר בהדיא בתו' דאף דוודאי בעינן בציצית