דברי נחמיה אורח חיים קמ

דברי רבא עכ"פ. דמהרמב"ם (וסיעתו) שכתב צמר או פשתן אין ראי' דאיהו ס"ל כר"נ. וא"כ לכאורה צ"ע על רמ"א דס"ל כהפוסקים כרבא למה לא הגיה כלום בשו"ע ס"ב. ועל הב"י לכאורה צ"ע להיפוך דל"ל להביא כ"ז מאחר דאיהו הכריע לעיל כהפוסקים כר"ל. וצ"ל בזה דהב"י ס"ל דמ"מ היה ראוי לחוש לחומרא נעשות ציצית משי למשי דיוצא לכ"ע. אנא דלא נהיג עלמא כהר"מ כו'. והנה הב"י סיים וכ"מ מפשט דברי הפוסקים וע"כ כוונתו שכ"מ גם מהפוסקים כרבא. והיינו ע"כ דפליגי על הר"מ בפי' דברי רבא. דאלו להפוסקים כר"נ מה צורך למשמעות דבריהם גמרא ערוכה היא כנ"ל לכן לפ"ז י"ל דגם הרמ"א סמך א"ע בזה על הב"י וכדי שלא לסתור המנהג כו' (עיין לשון מוח"ז רבינו ז"ל). אמנם לכאורה צ"ע מאין משמעות הפוסקים כרבא דנא כהר"מ. דממה שסתמו דבריהם וכתבו דצמר ופשתים פוטרים כל המינים ונא פירשו דוקא יחדו אין ראי' לכאורה דאדרבה בגמרא משמע דסתמא היינו יחדו: שהרי מקשי' מברייתא דקתני סתמא צמר ופשתים פוטרים על ר"נ היכא מישתרי כלאים עד שצריך לתרץ אימא או צמר כו' משמע דעכ"פ דיותר משמע הלשון דיחדו כו'. ועיין תוס' שם ד"ה ופליגא כו' אלא משום שהאמוראים יש להם לבאר דבריהם כו' (ונראה שאין כוונתם דאמורא צריך לפרש בהדיא אי דאורייתא אי דרבנן דזה אינו אלא) כוונתם דהלשון דקאמר ר"י צמר ופשתים פוטרין בכ"מ משמע יחדו ואף דעל הברייתא מתרצא דאו או קתני אמורא הי' צריך לבאר ומדסתם ע"כ משמע יחדו. וא"כ לכאורה כ"ש הפוסקים שצריכים יותר נפרש סתימתם משמע יחדו אך זה אינו דוודאי מה שאנו צריכים לומר אליבא דר"נ דדוקא או או קאמר אבל יחדו אסור משום כלאים זה ודאי אין סתימת הלשון (דצמר ופשתים פוטרין) סובל זה כ"כ. אבל שיהיה משמעות הלשון דוקא יחדו וכ"א בפ"ע לא כסברת הר"מ ודאי אין הכרח. ואדרבה י"ל דמשמע הלשון שכולל בכל ענין דוקא דהיינו לומר שפוטרים בין יחדו בין בפ"ע. ואיזה צד שרוצה להוציא נאמר דה"ל לבאר ולכן כתב הב"י שכ"מ מפשט דברי הפוסקים. ועוד נראה ועיקר. דמאחר שעתה אין לנו תכלת וכלאים אסור. אלו היו הפוסקים כרבא ס"ל כהר"מ לא היה להם להביא כל עיקר דין זה דצמר ופשתים פוטרים בכ"מ להלכה ולמעשה בסתימות. שהרי לפ"ז לא משכחת לה עתה כלל שיהיה חילוק בין ציצית מצו"פ לכל המינים. דכולם אין פוטרים אלא במינם (מאחר שיחדו א"א עתה כו'). (ומלבד הנ"ל לכאורה צע"ג על עיקר דברי הר"מ מסוגי' דנזיר ד' נ"ח דמשמע דלרבא לא שמעי' מכאן דעשה דוחה ל"ת וע"כ (די"ל עכ"פ) דאו או דוקא קאמר ועכ"פ לא בעינן יחדו ויש לעיין בפוסקים דריש יבמות ואין לי פנאי כעת). שוב ראיתי בשט"מ שם כדוקי' דרבא כו' ובתוס' יבמות ד"ד רע"א וע"ב ד"ה כולה משעטנז כו' דמשמע שם דס"ל כהר"מ וכ' כדמוכח בנזיר צ"ל כנ"ל ב' שט"מ כו'

שם ולכן נוהגין כו' פי' מאחר דבעינן יחדו דוקא וזה א"ח לדידן דליכא תכלת וכלאים אסור ע"כ נוהגין כו' וכן ראיתי בתשו' הר"מ בביאורי סמ"ג למהראש"ט ע"ש

שם ד"מ אות א' מאחר שרבינו כו' לכאו' צ"ע מנ"ל דהטור כהתוס' דאף שמ"ש הטור או של פשתן אין ראי' להיפוך לפמש"כ לעיל דס"ל להפוסקים דלא כהר"מ. אבל עכ"פ מנ"ל דס"ל כהתוס' והיה נראה להגי' (שחסר תי' אשר) וצ"ל שרבינו אשר כו'

(לסימן י"א

) ב"י מצות ציצית כו' והראב"ד כתב כו' והשנים לבן. בנוסח שבידינו (ד' בארדיטשוב) והששה לבן. וכ"ה בשו"ת הרמב"ם סי' כ"א. ועפי"ז נראה דמ"ש הסמ"ק או ג' של לבן וא' של תכלת לא נצטרך לדחוק דמ"ש א' תכלת פי' קצתו תכלת כמ"ש הב"י בסמוך וכוונתו על דעת הרמב"ם אלא כפשוטו וכוון על דעת הראב"ד (ומיירי כשהן פשוטין והראב"ד מיירי בכפולין)

שם ד"ה ועתה כו' ופירש"י אותן ב' חוטין כו' ואע"ג דלית השתא מין כנף כו' ע' תוס' דלדידהו דכל לבר מתכלת איקרי לבן. צ"ל דהכי פי' אע"ג דכלאים נינהו

שם בא"ד וכתבו התוס' (ד"מ ד"ה כיון) כו' א"נ מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרי כו' לכאורה צ"ע האיך אפשר שיפטרו סדין בתכלת החייב דאורייתא משום גזירה דקלא אילן שאז יהיה ג"כ רק איסור דרבנן דהא דביבמות (ד"צ) שבשוא"ת יש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת לכאורה היינו רק היכא שהגזירה משום לתאי דאיסור דאורייתא עכ"פ ואולי זה אינו וצ"ל באמת דמשמע מכאן דאף בכה"ג יש כח בידם (והיינו דהד"ת מיעקר בשוא"ת והחשש דרבנן עכ"פ בקום ועשה כו'). ויש לעיין בפוסקים עיין פ"מ על מ"א סקכ"ח סק"ל. ועיין רש"י סוכה דמ"ב סע"ב מה סייג לתורה כו' עי"ש ובפסחים דס"ו ב' היינו דקא בעי מיני' כו' עיי"ש. אך בר"ה דל"ב סע"ב השתא דרבנן כו' עיי"ש בפרש"י אך מ"מ לגזור משום חשש דרבנן לכאורה לא מצינו. (וגם בההיא דר"ה הרי הוצרך לומר יו"ט עשה ול"ת ע' ר"ן שם ומשא"כ כאן כלאים הותר בציצית כו' וע' סי' תמ"ו וצ"ע) ומשופר ולולב בשבת עתה שאין רה"ר י"ל דבר שנאסר במנין כו' עיין פ"מ בט"ז סי' תרנ"ח סק"ב

שם בא"ד וכתבו עוד התוס' בפרק א"נ וז"ל וצ"ע אם כו' לכאורה האיך אפשר לומר שגם בני תכנת מותר כשהחוטין הן מב' מינים מצמר ופשתים א"כ למה אסרו סדין בתכלת משום גזירת קלא אינן ומשום דאפשר במינו כדר"ל. ליתקנו שהלבן יהיה מפשתן דוקא ואז אף אם התכלת יהיה קלא אילן. לא יהא אלא לבן מב' מינים צו"פ דמותר לפי הנ"ל. וצ"ע לכאורה. שוב ראיתי שהתוס' בעצמם הקשו כן. ודחו די"ל דאיכא למיגזר שמא יטילו לבן של צמר כו' (ולכאורה הוי גזירה לגזירה כו') ונראה דר"ת לשיטתי' דבאמת פטור גם ממינו משום גזירה דאין מינו כו' אבל להפוסקים דבמינו חייב ולא גזרינן מינו אטו שאינו מינו א"כ שפיר נפשט הספק הנ"ל וכנ"ל

שם בא"ד וכתב רי"ו כו' ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל כו' הנראה שכיון לתרץ בזה קושית תוס' הנ"ל ולחלק דשמואל ורחבה איירי היכא דאינו מוצא מינו ובמסקנא גבי סדין דאמרינן כיון דאפשר במינו היינו היכא דמצוי לו ומשמע הטעם דכשאינו מוצא מינו אין לבטל מ"ע כו' א"כ צ"ע האיך פטרו סדין לגמרי מטעם חשש זה דקלא אילן לא גרע מאלו אינו מוצא מינו דמותר ואף כאן בסדין הרי א"א בע"א וה"ז כאין לו עכ"פ. ונראה דמש"ה דחה זה הב"י וכ' וא"נ ני כו'. מאחר שאפשר כו' אלו היה מצוי לו ונראה דפשוט ל. כן מחמת הנ"ל דגבי סדין דפטרי' לגמרי ממ"ע דתכלת משום חשש דקלא אילן ואז היה אפשר במינו (אף דעכשיו לענין תכלת הרי א"א בע"א ומבטל מ"ע כו') ועוד ע' דוגמא לדבר בתוס' עירובין ד"ק ע"א סד"ה מתן ד' כו' ע"ש דאף שעכשיו שנתערבו א"א לקיים שניהם מ"מ כיון דהיה יכול להתקינם אלו לא נתערבו כו' (ואינו דומה דהתם עתה א"א ממש רק משום דע"י פשיעה בא כנ"ל ויש לעיין)

שם בא"ד ועו' מאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מה"ת כו' לכאורה תמה על