דברי נחמיה אורח חיים קלז

כו' גזרינן. אם כן יש לומר דגם לענין נפרץ במילואה יש לחלק בכי האי גוונא (אף דלא דמי כלל וכן משמע קצת לרש"י דבשבת בבקעה ביום טוב פליגי כמו בשבת והקיפוה מחיצות דלר"ה אף בתוך אלפים אסור כו'

שוב ראיתי דאם כסברא הב' אם כן בשבת בבקעה ביום טוב בכל חפצים אסור טלטול וזריקה כי אם בד' אמות שהרי כל חפץ יש לו איזה תחום עכ"פ וסברא הא' נראה עיקר (ויש לעיין ברש"י בהגהה שם)

הרמב"ם פ"י ה"ל. אבל שאר ארצות אדם יורד כו' עד ואם היה הבאר רחב כו' הנה מאי דמשמע מדבריו שבארץ ישראל גם אדם מותר אפשר כמ"ש התוספות בתירוץ ב' דאחר שתיקנו לבהמה כו' אך מאי דמשמע מסוף דבריו הנ"ל אם רחב גם בחוץ לארץ מותר לאדם. צ"ע דהוא נגד הסוגיא לכאורה ואפשר דמאחר דס"ל כפי' התוס' הנ"ל אם כן מאי דאמר בברייתא לא הותרו אלא לבהמת עולי רגלים הכוונה דבארץ ישראל בזמן בהמ"ק הותר תיקון הפסין לגמרי בכל באר בשביל צורך בהמת עולי רגלים א"כ מאי דסיים אבל אדם כו' הכוונה ניתן טעם דבזמן ומקום שאין עוני רגלים לא רצו להתיר בכל באר בשביל צורך האדם דשכיחי דאזלי ממקום למקום (לדבר הרשות או לדבר מצוה לפע"ד או דגם לדבר מצוה שכיח בכ"מ ודלא כר' ירמי'). משום דאדם יכול להיות מטפס ועולה כו' ולזה סיים דברחבין אף לאדם הותר לתקן פי' בכל מקום ובכל זמן ור' ירמי' פליג על הברייתא ולא קיימא לן כוותיה ולפי זה יבואו ד' הרמב"ם על נכון אלא דזה דלא ככל הפוסקים שלא הזכירו היתר פסין לדידן כלל ע' ר"ן ואיך לא יביאו כולם דעת הרמב"ם גם מלשונו שכתב לא התירו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד משמע דמפרש כפרש"י לגמרו וכן משמע מסיום לשונו שכתב ואם היה הבאר רחב כו' ישתה בין הפסין ואם בחוץ לארץ קאי וכנ"ל הכי הל"ל יתקן פסין וידלה כו'. ועוד בפי' המשניות במתניתין דלקמן כתב בהדיא כפרש"י ע"ש ע"כ נראה דט"ס יש כאן וצריך למחוק שתי תיבות שאר ארצות וכצ"ל אבל אדם כו' ויהי' ממש כמ"ש בפי' המשניות וכפרש"י וכמשמעות כל הפוסקים שאין לנו עתה פסי ביראות כלל ועכ"ז צ"ע דלפי פי' התוס' הנ"ל נראה דע"כ יתפרש הברייתא כנ"ל והרי התוס' מביאים ראי' מבוררת לתירוץ זה מהגמרא דלעיל אך י"ל דקיי"ל כמסקנא דר' ירמי' (שחידש לנו דבחוץ לארץ לא שכיחי הולכין לדבר מצוה כו') שוב מצאתי בספר מעשה רוקח שיש נ"א דלא גרסינן שאר ארצות כו'

לענין סתם משנה או מחלוקת ואחר כך סתם (דאמר ר' יוחנן) דהלכה כסתם ע' תוספות ע"ג ד"ז ד"ה פשיטא וביבמות דמ"ב ב' ד"ה סתם משמע בהדיא דהיינו דבהחלט הלכה כן ואי אפשר לאמורא לפסוק להיפוך אלא דשמואל פליג בזה על רבי יוחנן וסבירא לי' דעכ"פ יש כח לאמורא לפסוק לפעמים דלא כסתם. (אלא דלפי זה לכאורה צ"ע שפסקו הפוסקים כההיא דשמואל שפסק כר' יוסי בסוף פרק קמא דע"ג. ונראה לכאורה דהפוסקים סבירא להו דלא פליג שמואל אכללא דר' יוחנן אלא דשם אין הסתם מפורש אלא ממשמעות הלשון וע' רמב"ם פ"ו דעבודת כוכבים שתופס גם כן לשון סיפא דמתניתין ע"ש בנושאי כליו. והתוי"ט שם כתב בפשיטות דכלל זה דהלכה כסתם הוא כשאר כללות רק היכא דלא איפסק כו' (ומשמע אף לר' יוחנן) וצ"ע שלא זכר מד' התוס' הנ"ל ובאמת בגמרא דפרכינן בכמה דוכתי ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' פלוני והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משמע בהדיא דלר' יוחנן הלכה כסתם לעולם אך הנ"י ביבמות שם בשם הרמב"ן כתב בהדיא דהלכה כסתם עד דפסקי אמוראי כו'. ודבריו צ"ע לכאורה ובפרט שראיתי בחי' הרמב"ן שם שלא כתב כן אלא בסתם ומחלוקת בצדו כההיא דביצה ואדרבה מוכרח שם בדבריו דבמחלוקת ואחר כך סתם לעולם הלכה כסתם ודברי הנ"י אינם מובנים לי לע"ע (בלאו הכי) וכ"ז אינו ברור כי אין פנאי ויש לעיין ביש"ש ואינו ת"י

אמנם מאי דמשמע לכאורה מד' התוספות דע"ג ד"ז הנ"ל דגם בהני כללי דעירובין הם בהחלט לעולם דאם לא כן אינו תימא כל כך דטפי עדיף למיפשט מכח סתם (דאלו מכח הני כללי אולי אתי לאפוקי מאיזה אמורא שפסק כר"מ) וכן משמע לכאו' מלשונם שכתבו לכן נראה דלאו כו' דליהוי הלכה כסתם כו' דמשמע דההוי אמינא היה דפריך פשיטא דאי אפשר לפסוק בהיפוך ואף על פי כן הוי קשיא להו כו' אך אין להאריך דזה ודאי אינו דבהדיא אמרינן בעירובין היכא דאיתמר איתמר כו'. ועיקר תמיהת התוספות אפשר דהני כללי עדיף מסתם דהכא בתרי מסכתי כו'

שוב ראיתי בש"מ דב"ק דק"ב כתב בהדיא כדמשמע מד' התוס' הנ"ל לענין סתם משנה דבהא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראים אם נוכל לפעמים לפסוק דלא כסתם. ומשמע שם דר' יוחנן יחיד בדבר ואפשר דלא קיימא לן כוותי' בהא (ומה גם דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ע"ש). ואתי שפיר לפ"ז מה שפסקו הפוסקים כההיא דשמואל בסוף פרק קמא דע"ג. ואף שבש"מ מבואר שרק בסתם לחוד פליגי אבל מחלוקת ואחר כך סתם עדיף טפי ולכולי עלמא הלכה כסתם בהחלט אך הרי מד' התוספות הנ"ל מבואר בהדיא דגם בהא פליגי (אמנם משמעות לשון התוספות דבמחלוקת ואחר כך סתם רק שמואל פליג ויחיד הוא ולפי זה למה פסקו כמותו וע"כ צ"ל או דהפוסקים סבירא להו דגם בזה ר' יוחנן יחיד ושאר אמוראים סבירא להו כשמואל (דלתי' התוספות בע"ג ד"ז מאי דפרכינן בע"ג ובב"ק בפשיטות מחלוקת ואחר כך סתם הוא אתי שפיר אף לשמואל דלא כתירוץ הש"מ) או דסבירא להו להפוסקים כנ"ל דההיא דשמואל שאני שאין הסתם מפורש כו' כנ"ל)

ולענין מי עדיף (היינו סתם ומחלוקת בצדה כו') או חכמים או בית הלל ע' רא"ש סוף פרק ב' דנדה ובמי"ט שם. וע"ש (בחי') רמב"ן ור"ן ובפירוש המשניות והרע"ב ותוי"ט שם וצ"ע לע"ע

מ"ש בימי ילדותו

אהובי הנה ידוע למעלתו שאני צריך למשש בענין זה כעור באפלה ועכ"ז בטלתי רצוני והתחלתי לעיין וראיתי שהדברים ארוכים וכעת יש לי בטולי' הרבה והנה אינני מצווה כ"א לחפש למצוא דברים הסותרים וכו'. בדין גונח כתב הר"ן הביאו המ"א סי' שכ"ח סק"מ דמאי שאין עושין ע"י כותי היינו משום דרפואתו דוקא בענין זה וכן משמע כוונת מו"ח רבינו שם. א"כ משמע בהדיא דבלא"ה ע"י כותי עדיף עכ"פ. ואף לתירוץ הב' שכתב בשם הרמב"ן (ולא הובא במ"א) אין ראיה עכ"פ שע"י שינוי עדיף יותר אפשר שקולין הן (ולפמ"ש הנ"י ביבמות אין בזה אלא שבות מלבד השינוי א"כ משמע דמלאכה גמורה ע"י שינוי אסור בכה"ג אנא דנראה דלא קיי"ל כוותי' בזה אלא כהרמב"ם דחולב מלאכה גמורה היא וכהתוס' שבת דף ע"ג ע"ב דהלכה דכר"י. אבל מ"מ ראיתי ג"כ פוסקים כרבנן דר"י). והנה במצטער מחמת רעבון ביו"ט משמע במ"א שם