דברי נחמיה אורח חיים קלו

שמתחילה חשובה הקצאה גמורה (גם לר"ש) ונאסרת אז. א"כ איך אפשר שוב להיות ניתרת כשחוזר בו באמצע שבת הרי מיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי שבת כנ"ל

בענין תקיעות בתענית על כל צרה שלא תבוא

המ"א רסי' תקע"ו הניח בתימ' למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה אמנם מובן מדבריו ז"ל שאין קיום לתמיהתו כ"א אחר ב' הנחות שהקדים. א' שתקיע' זו היא מ"ע דאורייתא גם בלי התענית שהיא רק מד"ס וכמ"ש הרמב"ם. ב' שתקיעה זו היא. בין בשופר בין בחצוצרו' וכמ"ש המ"מ ב' הרשב"א. והיינו דאלו לאו הנחה א' הנ"ל י"ל שגם ההתרעה נכלל בסברא א' אין ת"צ בחול ואילולא הנחה ב' הנ"ל י"ל דאינו נוהג עתה לפי שאין לנו חצוצרות וא"כ לא אבין תמיהתו. דודאי גם שני ההנחות אינם מוסכמים עכ"פ ח"כ לא נפלאת היא לו' שנתפשט המנהג עפ"י פו' דפליגי על הנחה זו או זו דאפי' על דעת יחידאה אמרי' לפעמי' שאם נתפשט המנהג עפ"י דעתו אין למחות הואיל ויש על מי לסמוך כ"ש בנ"ד דודאי רבים וגדולי' הם דפליגי על א' מב' ההנחות הנ"ל עכ"פ וא"כ מאן דס"ל צירוף ב' ההנחות יחד חשיב' מיעוט' דמיעוט' ומה שייך להקשו' ולתמוה למה אין נוהגין כסברת המיעוט (וכ"ש שלכאו' אין לנו שגילה דעתו בפי' דס"ל ב' ההנחות יחד זולת שכ"מ קצת מהמ"מ דס"ל כהרמב"ם וכהרשב"ג אבל אינו מוכר כ"כ. גם לכאו' צירוף ב' ההנחות יחד אין להם קיום. דאם הוא מ"ע בפ"ע ע"כ היינו מדכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכמ"ש הרמב"ם וכ"ה בספרי ולפ"ז ודאי חצוצרות דוקא כדכתיב ולא שופר וכמו בר"ה שופר דוקא (ע' לח"מ וית' אי"ה), וא"כ אם הרשב"א ס"ל דל"ד חצוצרו' ע"כ לאו מ"ע בפ"ע הוא כו'). ופרטיו' הדעו' ידוע דהרמב"ם ס"ל חצוצרות דוקא ולא שופר וכ"ד רש"י בפ' ראוהו ב"ד וכדא' נמי במתני' שם שמצות היום בחצוצרו'. וכ"ד התו' כמ"ש הריטב"א בשמם פ"ק דתענית (י"ב ב') וע"ש שכ' בהדיא דע"פ סבר' זו נהגו בצרפת שלא לתקוע בחצוצרות כיון שאין לנו חצוצרות וממילא פשיט' שגם עתה י"ל שנתפשט המנהג עפ"י סבר' זו (אלא שבאמת ראוי לתת לב מה טעם אין לנו חצוצרות כו' ואפשר ית' אי"ה), וע' בס' החינוך להרא"ה ז"ל פ' בהעלותך (מצוה שפ"ד) שכלל מצות התקיע' בחצוצרות בעת צרה עם התקיעה במקדש על הקרבנות (וכדעת הרמב"ם בסה"מ שהביא המ"מ) וסיים ונוהגת מצוה זו בזמן הבית כו' (מ' בהדיא דקאי גם על התקיע' בעת צרה שאינה נוהגת כ"א בזמן הבית והיינו ע"כ (לכאו') כטעם הנ"ל ב' הריטב"א שאין לנו חצוצרות גם הרז"ה פ' ראוהו ב"ד ס"ל כפשט' דגמ' שם דבגבולין בתענית חצוצרות דוקא ותמה על תשו' הגאונים שנהגו לתקוע בשופר: (אלא שקצת מ' שדעתו שגם עתה נוהג זה בחצוצרות: ואינו מוכרח שי"ל שכוונתו מעיקר הדין בזמן הבית ושעתה אין תוקעין כלל). הרי רמב"ם ורש"י ותו' ורז"ה ורא"ה כולם לס"ל הנחה ב' הנ"ל וכ"מ פשט' דקרא דחצוצרות דוקא וכן פשט' דמתני' ובריי' דפ' רב"ד הנ"ל וכנ"ל והמ"מ גופ' כ' שכן פי' רוב המפרשים דההיא דמקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בתעניות. והסמ"ג ידוע דלס"ל הנחה א' הנ"ל שהרי לא זכר מ"ע זו כלל וכמ"ש הנמ"י ובס' מעשה רוקח פי' דעתו בטוב טעם שפ' כרבנן נגד ר"ע בספרי דבמלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר ע"ש וכ"נ דעת הסמ"ג שהרי. לא זכר זה ג"כ (אלא שאפשר ג"כ דס"ל כהרמב"ם וסיעתו הנ"ל ומשום דאין נוהג בזה"ז מטעם הנ"ל לא זכר זה דאיהו לפה"נ אין מנהגו להזכיר כ"א מצות הנוהגין עתה) ולכאו' ע"כ לו' כן דאי משום דס"ל דלאו מ"ע הוא אכתי הוי ני' להביא דיני מתריעי' בשופרו' באחרונות דגשמים ובשאר צרות הנזכרים בפ"ג. אלא דס"ל כהרמב"ם והכל בחצוצרות ועתה אינו נוהג כו'. אך א"כ גם על הסמ"ג קשה דאיהו ודאי אנו הוי ס"ל כהרמב"ם היה מזכיר המ"ע (כמנהגו להזכיר גם אותן שאינם בזה"ז) או כו': (חסר

) בסימן שנ"ח הכריע אדמו"ר ז"ל סי"ז דיש להחמיר כהמרדכי ומ"א סקי"ד (וע' קונטרס אחרון סי' רמ"ו שכתב דיש להחמיר חיוב הוא) וע"ש במ"מ הר"א למ"ש התוס' ורמ"א סי' ת"ג ולכאורה צ"ע דשם הכריע אדמו"ר לסמוך על הט"ז וכרש"י להקל בד"ס (עא"ר שם בשם כ"פ) וצ"ל דבאמת לא דמו כל כך דהתם אין האיסור מצד הטלטול כלל כי אם מצד הילוך האדם כו' משא"כ כאן ע"כ דוקא התם שרש"י עכ"פ מיקל בהדיא יש לסמוך על המקילים בדברי סופרים אבל כאן שלא דיבר רש"י כלל והתוספות מחמירים בהדיא בדפ"ט (וכן נלמד מרמ"א בדרך ק"ו) ע"כ יש להחמיר שהרי יש לחלק ביניהם וכנ"ל בשגם שהרי התוס' בדפ"ט ודמ"ב ב' ד"ה ע"י משיכה דימו נ"ד למה דר"ה אסור מגוואי לבראי בתוך אלפים והתם גם רש"י מודה שהרי מוכרח הוא לר"ה ע"ש בגמרא והרי לא נמצא לראשונים מי שפליג בהדיא על תוס' בדמיונם זה ע"כ הכריע להחמיר דלא כט"ז כאן לכאורה היה נראה ראיה גם כן לאיסור בכה"ג מפרצה במלואה שבין חצר לחצר בשני בני אדם. וכדתנן דצ"ב חצר גדולה שנפרצה כו' קטנה אסורה דהתם גם כן אינה נפרצה במלוא' לאסור לה כי אם לענין כלים ששבתו בבית. אך התם הטעם משום עירוב דיורין בלבד דמאחר שנפרצה אי אפשר לחלק דיורין והוי כחצר אחד של רבים כו' (וכדאמרינן דיורי גדולה בקטנה). אך מגג גדול סמוך לקטן שבמשנה דצ"ב לכאורה יש ראי' ע"ז ברש"י בדפ"ט ב'

לכאורה היה נראה ראי' להקל מדאמרינן הכלים כרגלי הבעלים והיינו ביום טוב שמותר להוציא הכלים עד סוף תחום הבעלים ועמ"א סי' שצ"ז סק"ב) ולמה לא נאמר גם כן נפרץ במלואה למקום האסור היינו לענין כלי הבעלים אלו וא"ל שגבי תחום ל"ש כלל נפרץ במלואה (מחמת איזה טעם כמו שנאמר שהתחום אינו מוגבל ומסויים כל כך שהרי מה שלזה סוף תחום הוא תוך תחום לאחר כו' וכה"ג) שהרי בשבת בבקעה והקיפוה מחיצות (בדמ"ב) בהדיא אמרינן כה"ג לרב הונא שנקרא נפרצה במלואה מתוך התחום לחוץ התחום וצ"ל דלא שייך נפרצה במילואה כי אם כשהיתר הטלטול אינו נמשך כי אם מצד גדרי המחיצות וכשנפרצו במילואם נתבטלו המחיצות או דאתי לאחלופי וזהו לשון הגמרא שם הוי כמחיצה שנפרצה כו' א"נ י"ל דדוקא בשבת בבקעה אמרינן גבי תחום נפרצה במילואה דשם אין התחום נסמן ונבדל כו' ע' שו"ע הרב רסי' ועמ"א סימן ת"ג סק"ב דלפי הנ"ל בחפצים של זה ששבתו שם אף בתוך התחום אסור כו' ולא משמע כן בפ"מ ומה"ש סימן שצ"ז סק"ב וצ"ע. ובשבת בבקעה ביום טוב אם נאמר כסברא א' הנ"ל אף כן כאן מותר טלטול אף חפצים שלו בתוך אלפים (וכן אף לרב הונא כו'). ואם כסברא הב' יש לומר דגם בכהאי גוונא אסור בחפצים שלו אף תוך אלפים דנפרץ במילואה (וכן לרב הונא אף בחפצים אחרים כו' ולרמ"א אף לדידן בטלטול כי אורחי' אסור) וקצת סמך לסברא ב' ע' רש"י מ"ב ב' ד"ה טלטול אטו הילוך. כגון שבת בבקעה ביום טוב כו'. ולכאורה צ"ע מאי איריא דנקט בבקעה ולא בביתו אלא דבביתו שהתחום נסמן מסתמא לא גזרינן שמא ימשוך לכולי עלמא וכמו בכלתה מדתו על שפת תקרה כו' אבל בבקעה אין התחום נסמן וידוע כי אם באלפים פסיעות