דברי נחמיה אורח חיים קלה

בבגדים. וכי לא סגי ספק וחשש' בעלמ' כזו גם באריגה דבגדים. והרי כתב בעצמו (בסי' ו') בהיתר בגדים דגם בדיקה א"צ מטעם דלא חיישינן שיערוב. דאם מערב יערוב צ"ג ולא פשתן דזול יותר גם מפשתן. א"כ ה"נ יש לומר גם בזה. וכיון דחושש הכא משמע דס"ל דחיישינן לפשתן אף שצ"ג יותר בזול ולא אמרינן אדמחלף כו'. וכדמוכח להדי' מדבריו הכא (בסי' ז') שהביא ראיה שהרשב"א בא לחשבון שמרויח בקלות התפירה כו'. מבואר דס"ל דכל שהריוח מרובה בפשתן חיישינן ולא תלינן להקל משום שצ"ג עוד יותר בזול גם מפשתן. דאלת"ה אין מדברי הרשב"א שהביא שום ראיה. דאדרבה כיון שבא לחשבון הריוח יש לומר דדוקא בעובדא דהרשב"א שיצא הפסדו בשכרו שמרויח בקלות התפירה חיישינן. אבל בנ"ד דאף שבצמר יש יותר ריוח מפשתן אבל כיון שבצ"ג יש יותר ריוח גם מפשתן יש לומר אדמחליף בפשתן יחליף בצ"ג. (גם צ"ג ודאי ג"כ קל לטוות כמו צמר ואין טורח כמו פשתן) וכיון שהביא מדברי הרשב"א אנו ראיה להחמיר מוכח דס"ל הכא דחיישינן לפשתן אף שצ"ג יותר בזול והוא ההיפוך ממש מדבריו (בסי' ו'). ובאמת גם להרשב"א קשה כיון שבא לחשבון הריוח הרי בצ"ג יש יותר ריוח אף מקלות התפירה. א"ו טעמו של הרשב"א כיון שלפעמים איכא טעם שיחליף ע"כ חיישי' לעולם ולא אמרי' הסברא אדמחליף כו'. וגבי מורייס שכ' הטעם אדמחליף יש לומר דהתם מיירי שאין דרכם לעולם בשום פעם). וכמו שהאריך בזה אאמ"ו הגזצ"ל בתשובתו שם. אבל עכ"פ לכל חשש וספק ודאי מהני בדיקה אבל לדידי' דצ"ל דס"ל דחיישי' לפשתן אף שצ"ג יותר בזול כנ"ל וס"ל דגם בדיקה לא מהני א"כ קשה טובא על מה נסמוך היתר בבגדים. וסותר א"ע מהכא להתם וקשה לזווגם כקי"ס ולא יכולתי עמוד על דבריו הקדושים ולא זכיתי מה לדון ביה

וזה דבר השמטה שנשמט בדף כ"ד א' אחר דאוכלים דשרי קודם סי' י'

אמנם מעתה אחר שנתבאר שע"כ הקפדה ב' הנ"ל אין בה כדי לאסור כלל אלא שכוונת הב"י הוא רק על ענין הקפדה א' הנ"ל א"כ יפלא מאד לכאור' מה בכך שהקפדה א' היא חשוב' ויש בה חס"כ ממש למה לא יהי' די במה שעשוי לימלך ולחזור מדעתו לגמרי ולקבלם לעצמו לחלוטין הכי בעינן דוקא שישתמש בה דרך מקרה כו' וכ"ש הוא מתמרי דעיסקא דאף דלא שייכא בהו אופן הקפדה א'. אבל הרי לא שייך בהו ג"כ כל עיקר תשמיש דרך מקרה וכה"ג רק שהם ניתרים בזה לבד שעשוי לימלך ולקבלם לעצמו כו' ואי קשיא דגם בההיא דנסרים ועורות של אומן שמפורש בגמ' דתליא בקפידה. הלא יש להקשות ג"כ ע"ד הנ"ל. דמה בכך שמקפיד מלסמוך עליהם וכה"ג בעוד שדעתו למוכרם (או למלאכה) למה לא יהיו ניתרים במה שאדם עשוי לימלך כו' ז"א דהתם שאני מכמה טעמי' חדא דיש לומר דאומן שאני שכל עצמו אינו כ"א שמעבד עורות ומשפה נסרים בשביל למוכרם אינו עשוי לימלך כו' ועוד דהתם בנסרים ועורות גם של בה"ב אין עיקרם עומדי' לסמיכה וישיב' וכה"ג כ"א לעשות מהם כלים וכה"ג אלא שניתרים לפי שממילא בנ"ב עומדי' ג"כ לישיב' וכה"ג אבל לא שייך לומר בשל אומן שעשוי לימלך וליחדם לעצמו לישיב' וכה"ג ב' אחר שאין דרכם כלל להתייחד לכך בלבד מה תאמר שעשוי לימלך ולחזור מדעתו ממכירה ואז ממילא לא יקפיד עליהם מלישב ולסמוך עליהם וכה"ג ודאי לא מפני זה נא' שיועיל להוריד עליהם תורת כלי גם עתה שעדיין דעתו למוכרם ומקפיד כו' שהרי בעצמם אינם כלים כלל רק שאנו מורידים עליהם תורת כלי מצד שממילא קיימי לישיב' וכה"ג. משא"כ כשמקפיד עתה. ממילא לא קיימי להכי כלל עתה ואין סברא שמה שאפשר לעתיד יהיו קיימי ממילא לישיב' כו' והי' מועיל להוריד גם עתה תורת כלי בעוד שמקפיד ולא קיימי ממילא כו' והרי הם מצ"ע אינם כלים כלל. ועוד יש לומר מעין הנ"ל בסגנון אחר קצת והיינו שמה שאנו אומרי' שאדם עשוי לימלך הכוונה בזה שעי"ז גם מתחילה לא חשיב היסח הדעת לגמרי לפי שעשוי ומצוי לימלך. והרי זה כאלו הי' דעתו מתחיל' ע"ז דהיינו שאם יצטרך יקבלם לעצמו וזה לא שייך כ"א על כלי ממש העומדת לתשמיש ממש ע"ז שייך לומר שאף שדעתו למוכרה עכ"ז דעתו ג"כ לעצמו לתשמיש המיוחד לה אבל בנסרים ועורו' שעיקרם לא קאי לתשמיש ישיב' וכה"ג כלל. רק שממילא ע"י שאין מקפידי' קיימי נמי להכי אבל כשדעתו למוכרם ואז מקפיד לא שייך לומר שע"י שעשוי ומצוי לימלך מהמכירה יהי' זה כאלו הי' בדעתו מתחיל' גם לישיב'. מאחר שהישיב' אינה מיוחדת להם גם אח"כ כ"א דאתו וממילא כו' ולכן עד"ז גם בכלים ממש אלא שמלאכתם לאיסור נמי שייך לומר שאם עומדי' לסחור' יהיו נאסרי' אף לצורך גופו ומקומו ולא יועיל בזה הסברא שעשוי לימלך. כי מה שניתרים אותן כלים לצורך גופו ומקומו היינו מצד שממילא חזי נמי לתשמישי' אחרים שאינם מיוחדים להם אבל כשדעתו למוכרם ואז מקפיד מלהשתמש בהם אותן תשמישי' לא שייך לומר שע"י שעשוי לימלך יהי' זה כאלו דעתו גם על אותן תשמישי' שאין הכלי מיוחד להם כלל אלא דממילא אתו וקושייתי הנ"ל אינה כ"א לפ"מ דמשמע עתה מדברי הב"י דקאי גם על כלים שמלאכתם להיתר דבזה נראה ודאי דאי אין מקפיד מלהשתמש בהם עתה בעוד שדעתו למוכרם ראוי שיהיו ניתרים במה שאדם עשוי לימלך והרי זה כאלו היה דעתו מתחילה שיקבלם לעצמו לחלוטין צורך תשמישו המיוחד להם כשירצה כו' וכמו שע"כ צל"כ בתמרי דעיסקא וכה"ג דל"ש בהו כלל תשמיש דרך מקרה כו' כנ"ל

ולכאורה עלה ע"ד לומר אולי גם בתמרי דעיסקא וכה"ג אין הכוונה שניתרים (בטלטול) גם בעוד שבדעתו למכירה אלא שרשאי לאוכלם היינו כשחוזר מדעתו הראשונה ומקבלה לעצמו כו' וכמ"כ נא' בכלים. דמה שמבואר ברמב"ם לפי' הב"י לאסור בשמקפיד (הקפדה א' הנ"ל). היינו כל זמן שאינו חוזר מדעתו כו' אבל כשרוצה ונמלך לקבלם לעצמו לחלוטין באמת מותר (ולפי"ז הי' א"ל דהמ"מ פכ"ו איירי לענין כשהוצרך להם לחלוטין ודומיא דאוכלי' שמהם למד דין זה) אמנם הנה הב"י ודאי דלא נחית להכי דלפ"ז לא הי' צריך כלל להוציא חילוק חדש בין מקפיד א"ל ולדחוק דהאי שמקפיד עליה' שברמב"ם קאי גם אמוקצים לסחור'. שהרי לא אתי עלה כ"א מכח הרומי' שיש מהא דהרמב"ם אהא דמ"מ וכמ"כ אהא דכרכי דזוזי והי' יכול לתרץ דהרמב"ם איירי רק בעוד שאינו חוזר בו והמ"מ וכן הא דכרכי דזוזי איירי לענין שיכול לימלך ולחזור ולקבלם לעצמו לחלוטין (ודומי' דתמרי דעיסקא) א"ו דלא ס"ל כלל לחלק בין קודם החזרה לאח"כ וכל כה"ג ה"ל לפרש כו'. וגם הדבר מצד עצמו לכאור' נראה דלא ניתן להאמר חדא דמסתימו' ד' הגמ' וכל הפוסקי' גבי תמרי דעיסקא וחטים שזרען וכה"ג משמע לכאור' דגם קודם החזרה לאכילה מותרי' בטלטול (וכלשון שברמב"ם ושו"ע אין שום אוכל נעשה מוקצה כו') ועוד דלפה"נ הסברא מצד עצמו אין לה קיום דממ"נ אם אמרי' דאדם עשוי לימלך וע"כ ל"ח (גם מתחיל') הקצאה גמורה א"כ גם מתחיל' ראוי להיות מותר ואם לא אמרי' כן אלא