דברי נחמיה אורח חיים קלב

האור לפי שאין זה הנאה מגוף דבר האסור ולא אף מגוף השלהבת כ"א מזיו המתפשט ממנה שפועל להאיר את החושך ורואה הדבר הצריך נו ונהנה מאותו דבר כו' משא"כ הנאה ממה שרואה גוף יופי תמונת המלאכה נק' הנאה מגוף ההקדש ע"כ גם בע"ג איסורא איכא (רק שלפי שההנא' מצ"ע שהאדם נהנה בראייתו אין בה ממש ע"כ אין מועלין מדאורייתא או לפי שהנאת הראי' היא מגוון וציור חיצוניות הדבר עכ"פ לא ממשו כו' משא"כ הנאת הצל נמשכת מגוף ממשות ההיכל או האשרה כו' וכן הריח נמשך מממשו' ותוכיות הבשמים כו') וכפי' זה נ' עיקר שהרי רי"ו הביא ד' הרא"ש הנ"ל בה' הבדלה ובה' ע"ג ונדרים פי' להדליק נר וכה"ג כו' ע"ש. היוצא מהנ"ל דלהירושלמי ודאי אין איסור בשימוש לאור הנר שכבר הודלק אף לכתחלה ואף בהקדש. ולגמ' שלנו מעילה בקדשי' מדאורייתא (וכן בע"ג וכה"ג מ"ה) ודאי אין בזה. ואיסור' מדרבנן בקדשים נרא' דאיכא כדמשמע מהתוס' בפסחים וסוכה דעכ"פ נכלל זה בשם מרא' וכמשמעות הרא"ש בביצה וכן מרי"ו דאף אם הפי' בדבריהם כפי' הב' הנ"ל עכ"פ מקושייתם מפ"ח דברכות נראה דזה נכלל בענין שלהבת ובקדשים נא נהנין עכ"פ וכ"מ מש"מ שם (אף שיש לדחו' דקושייתם מברכו' הוא בדרך ק"ו בהיתר דע"ג מ"מ נ"מ כן) ובע"ב וכה"ג היותר נראה דאף לגמ' שלנו אין בזה איסור כלל (דלמעט הפלוגתא עם הירושלמי עדיף) וכדמשמע בהדיא מש"מ שם וכן מרא"ש ורי"ו שם לפי' הב' שהוא נ' עיקר כנ"ל ומה שאסר רי"ו וריא"ז קול ומראה גם בע"ג עכ"ל כפי' הב' דבסמוך דדוקא הנא' מראיי' יופי המלאכה דבזה יש איסור מדינא לא גזירה מטעם הנ"ל (ובזה אין ראי' מבוררת גם מהירושלמי להיתר וגם קושיי' התוס' מפ' החליל לאו קו' היא כ"כ דאפשר דגם הגמ' שלנו מודה בזה דמותר אף בקדשים לכתחלה. וקושיי' הרא"ש ורי"ו וש"מ מברכות בדרך קל וחומר כנ"ל אלא דל"מ כן כדי שלא יחלקו עם התוס' בזה) אלא שלפי' הא' ברא"ש (ורי"ו) הנ"ל יש בזה איסור גם בע"ג. וזה חמיר יותר מן ההדלקה מן השלהבת וכפי' הא' דבסמוך. וכ"מ בט"ז רסי' קמ"ב דזה אסור אלא שכבר נת' שפי' הב' ברא"ש ורי"ו נ' עיקר כדמשמע מרש"ל וכמ"ש אדמו"ר ז"ל וכמשמעות לשונם וכדי שלא יחלוק עם ש"מ וכדי שלא להרבות מחלוקת הגמ' שלנו עם הירושלמי (ומה גם שד' הרא"ש שם קאי על הירושלמי ולהירושלמי ודאי מותר אף בקדשי' כמ"ש בסוכה כנ"ל) ועי' ברי"ו ני"ז בהא דשלהבת כו' במ"ש והא דמברכין כו' ע"ש משמע דאין חילוק אלא בין הבדלה. להנאה בלא ברכה כו' (וד' הט"ז וראייתו יבואר אי"ה)

ומעתה יש לראו' בענין הדלקה להדליק שמן ופתילה של איסורי הנאה אם יש בזה איסור מדאוריית' הנה המ"ל פ"ח מה' כלי המקדש ה"ו כ' בהדיא בהא דקיי"ל דקול ומראה כו' היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו אור כו' אבל הלוקח פתילה ומדליקה פשיטא שאין לך מועיל גדול מזה ע"ש והנה אין לומר דדוקא בהקדש קאמר משום שמכלה ומאבד בידים דבר של הקדש ומפקיע קדושתו כו' אבל בע"ג וכה"ג שאין איסור באיבוד כו' כ"א בהנאה והרי ההנא' אין בה ממש כו' אא"ל כן דגם בהקדש מצד האיבוד בלבד אין איסור כדתני' בהדיא ברפ"ה דמעילה יכול פגם ולא נהנה כו' ע"ש ברש"י ותוס' וכ"פ הרמב"ם פ"ו דמעילה הרי שצריך שיהנה באותו פגם ואיבוד אלא ע"כ לומ' דכשהוא נוטל הפתילה ומדליקה נק' הנאה מגוף ההקדש במה שמדליק גוף ההקדש לצורך הנאתו (אף אם אינו צריך להשתמש לאורה כלום כ"א שמדליקה כדי שלא נישב בחושך כו') א"כ ה"ה בע"ג וכה"ג אסור מדאורייתא

והנה המ"ל לא הביא שום ראי' לדבריו רק שכ' פשיטא כו' כנ"ל. וצ"ע מנין מאחר שההנאה אין בה ממש (ובאיבוד אין איסור) א"כ אולי גם כשנוטל ומדליק אין איסור מדאורייתא

הנה לכאו' נראה פשוט דבשבת כ"ה בשמעתא דשמן שריפה וכן בהערל דע"ג ב' איתא בהדיא דשמן קדש אף שנטמא אסור להדליקו מדאורייתא וגם בשמן שריפה דתרומה הרי איצטריך קרא להתירו בהדלקה והסקה תחת תבשילו ע"ש מ' ודאי דאי לאו קרא הוי אסרי' מדאורייתא אף שהתוס' שם בשבת ד"ה הא בחול כו' כ' דאיצטריך קרא דאל"ה הוי גמרינן מבכורי' ומעשר כו' היינו לפי שתרומה מותרת בהנא' כו' ע"ש אבל באיסורי הנא' משמע ודאי דבלא קרא אסור להדליק מדאורייתא מסברא וכמו בקדש (והק"ו קדש ממעשר לא איצטריך אלא לאפוקי שלא תדרוש מדכתיב ממנו להתיר של קדש) ואף שמן שריפה גופא אסורה בהדלקה והסקה לזרים וכן טבל אף לכהנים וכמ"ש התוס' דכ"ו ד"ה אין מדליקין כו' ובפסחים דל"ד וביבמות דס"ו ב' ועי' מ"ל פ"ב מהל' תרומות הי"ד ופי"א הי"ז שלהתוס' אסור מדאורייתא ומה שלהר"ש דסוף תרומות היי דרבנן (וכן להתוס' הרי עכ"פ צריכים לדרשא והיקש דשתי תרומות כו') היינו לפי שתרומה וטבל מותרי' בהנא' ומנין לאסור הנא' של כילוי מדאורייתא אבל עכ"פ הדלקה והסקה שוה לאכילת הבהמה כו' למר כדאית לי' ולמר כו'

מכ"ז נראה פשוט מבואר ומוכרח החילוק הנ"ל בין מ"ל דכשנוטל השמן ומדליק לא אמרי' אין בו ממש כו' (או מיקלי קלי כו') והוי כמו כל הנאו' (ויותר חמיר מצד שהוא דרך כינוי כו'). ובאיסורי הנאה דאורייתא גם זה אסור כו' (וז"ש התוס' סד"ה הא בחול כו' וא"ת הכא אסרי' כו' דודאי כן. מוכח הסוגיא דכאן וכנ"ל ומה שנדחקו בזה המהרש"א ומהר"ם ופ"י איני מבין) והתי' של התוס' יש לעיין בו ויבואר אי"ה. והנה לכאו' היה נראה להביא ראי' ג"כ מערלה דתני' בפסחים כ"ב ב' מנין שלא יצבע בו ולא ידליק בו כו' (חסר)

סימן נב

לה' מגילה (מ"ש בימי ילדותו)

אהובי ידידי נ"י עיינתי בברכות מעט. ותמיהני על הש"א ז"ל שהרי שם לבסוף פריך ולגמור מיני' פי' גבי כלאים ומתרץ שב ואל תעשה שאני הרי משמע להדיא דבשב ואל תעשה עכ"פ שפיר גמרינן מיני' ומקרא מגילה שב ואל תעשה הוא הגם דזה איתא שם על הלימוד דולאחותו כו' אבל גבי הילפותא דוהתעלמת מדחה דאיסורא מממונא לא ילפינן והרי כאן מגילה איסורא הוא זהו לפי ההוי אמינא אבל לפי המסקנא שמצינו גם באיסורא שדוחה כבוד הבריות לא תעשה שבתורה רק שבהכרח לחלק ולומר שב ואל תעשה שאני כו' גם גבי השבת אבידה כן הוא הטעם שב ואל תעשה כו' (וכן מוכח שם ברש"י ד"ה שב ואל תעשה כו' דנקט שם בלישני' אבל השבת אבידה ופסח כו'). ואי קשיא למה לי' לרש"י ז"ל לפרש כן אברייתא דגדול כבוד כו' ולא פי' כמ"ש רש"א ז"ל דאברייתא זו באמת מסיק שם בתחילה דקאי אלאו דלא תסור כו' גם בזה א"ל דהיינו דוקא לפי ההיא שאין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות כי אין עצה ואין חכמה כו' אז. ובהכרח הי' נצרך לדחוק מאי דקתני שדוחה את לא תעשה שבתורה דהיינו מצות מדברי סופרים בלבד ונקרא לא תעשה שבתורה משום דאסמכינהו אלאו דלא תסור כו' אבל לפי המסקנא שיש באמת מצות דאורייתא גמורין נדחין מפני כבוד הבריות דהיינו