דברי נחמיה אורח חיים קל

העם בשגגה ואיהו נא דריש מיעוט' דמעיני הקהל כו' כדדריש רשב"א כו' אלא כדדריש שם ע"ב למעט עשו מב"ד לזאת יכול להיות דלדידי' גם אליב' דר"י בעי דוקא רוב עדת ישראל כו') אבל רשב"א שהשמיענו אף לדעת ר"מ דחייבין אף כשלא חטאו רוב עדת ישראל אם הן רוב שבטים (והיינו ממיעוט' דמעיני הקהל) כ"ש דלר"י דמחמיר טפי לא בעי' דוקא רוב עדת ישראל אם הן רוב שבטים (ואם אוני לדעת ר"י דשבט א' איקרי קהל לא בעי' לא רוב שבטים ולא רוב קהל בזה לא איירי רשב"א כלל ומסתמ' בזה דעתו כמו לת"ק אציב' דר"י ובסמוך נחקור בזה לדעת ר"י)

ומעתה לפי כל הנ"ל נראה הדברים פשוטים וברורי' דמה שכתב הכ"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק כרשב"א דמסתבר טעמי' היינו לענין מה דסגי לי' להרמב"ם בחד רוב (דהיינו גם ברוב דשבטים בלבד דזה אינו מוכרח לת"ק דרשב"א גם אליב' דר"מ וכנ"ל. לזה כ' הכ"מ דפסק בזה כרשב"א דמחמיר בזה גם אליב' שניהם כ"ש אליב' דר"מ והיינו שכ' משום דמסתבר טעמי' דדרש מקרא מיעוט' דמעיני הקהל כו' ובזה דמחמיר הרמב"ם במיעוט שבטי' כשהן רוב קהל אין אנו צריכי' בזה לדברי רשב"א דגם הת"ק שלו מודה אליב' דר"י דחייב בזה וכמו ששונה בדבריו בהדי' שני שבטים כו' וכנ"ל (והיינו משום דקרינן בי' שפיר גם והקריבו הקהל כו' דשבט א' איקרי קהל כו') ומעתה מה שהקשה בס' פני משה על הכ"מ הנ"ל מן הירושלמי דמפרש שם דברי רשב"א דששה שבטים דוקא קאמר ולא חמשה וא"כ איך פסק הרמב"ם אפי' שבט א' כו' לק"מ שבחלוקה זו דרוב קהל ומיעוט שבטי' אין אנו צריכי' לדברי רשב"א דאיהו אליב' דר"מ אמר למילתא (דלדידי' כל השבטים דוקא איקרי קהל וכשהן מיעוט שבטי' לא מתוקמא שפיר מ"ש והקריבו הקהל כו' לזאת יש לנו לומר דמיעוט דמעיני הקהל לא בא אלא דלא בעי' רוב שבטים דוקא אלא די במחצה כו' אבל לא במיעוט כו') אבל ר"י הרי בהדי' אמר שני שבטים שחטאו כו' ואף ת"ק דרשב"א מודה בזה בודאי וכנ"ל ובזה בודאי קיי"ל כר"י לגבי ר"מ ולא כתב הכ"מ דפסק הרמב"ם כרשב"א אלא במאי דמחמיר ולא בעי רוב קהל כשיש רוב שבטים דכיון דמחמיר בזה אליב' דר"מ כ"ש שיחמיר בזה אליב' דר"י. בזה פסק הרמב"ם כוותי' נגד הת"ק שלו שלא ביאר זאת בדברי ר"י ויכול להיות שלדעתו אף ר"י מקיל בזה וכנ"ל בזה פסק כרשב"א דמסתבר טעמו וכנ"ל והנה אף דברי הלח"מ בקושייתו על הכ"מ תמוהי' חדא דודאי אין כוונת הכ"מ במ"ש דפסק הרמב"ם כרשב"א לענין מה דבעי רוב כל עיקר שהרי זה לא מוכרח כלל בדברי רשב"א אליב' דר"י דלא איירי בזה כלל ואיהו חומרא בלבד אתי לאשמעינן אליב' דר"מ ולאפוקי מת"ק שלו אליב' דר"מ כו' אלא ודאי כוונת הכ"מ במ"ש שפסק כרשב"א היינו כנ"ל לענין דלא בעי' רוב שבטים כשיש רוב קהל. ובזה ודאי הדין עמו בלי פקפוק כלל וכלל ועל זה דפסק הרמב"ם דבעי' עכ"פ חד רוב ע"ז לא כ' הכ"מ כלום והיינו לפי שפשוט אצלו ז"ל שזה יוסכם גם אליב' דר"י בין אליב' דרשב"א בין לת"ק שלו ואין שום מ"ד כלל שיאמר דלא בעי' רוב כלל והיינו מלשון הכ' ואם כל עדת כו' וכן לכל העם בשגגה כו' (חסר)

סימן נא

בדיני חנוכה (מ"ש בימי ילדותו

) הנה הר"ן כ' שהרי"ף שכתב א"נ לשיעורא פי' דאח"ז אם רנה לכבותה או להשתמש כו' פליג עם הגאונים והשאלתות כו' אבל הרא"ש והטור שהביאו דברי שניהם להלכה משמע וודאי דלא פליגי כלל ועיין ב"י שנדחק ליישב זה והנה מ"ש דאם רצה לכבותה כו' אפשר לפרש דיכול לכבותה ולהניח השמן להוסיף עליו ביום ב' לא להסתפק ממנו ומ"ש שיכול להשתמש לאורה אחר השיעור הנה לפמ"ש רש"י הטעם דאסור להשתמש משום היכר כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש בסמוך דדוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר כו' א"כ אחר השיעור לכאורה אין מקום לאסור. אך באמת צ"ע זה גופא למה לא נאמר מטעם הוקצה למצותה עי' פ"י ומה גם שהרי השאלתות שאוסר מותר השמן גם אחר חנוכה ע"כ היינו מטעם הוקצה למצותה כמ"ש בהדיא א"כ כש"כ שיש לאסור מטעם זה בשעת מצותה (ולזה לכאורה אין תי' הפ"י מעלה ארוכה) אך לזה היה נראה לומר דאחר שנאסר להשתמש מטעם היכר חוזר להיות הוקצה למצוה ולגמרי מקצהו ע"כ אסור גם אחר חנוכה. ומה שלא נאסר באמת השימוש לאורה מטעם הוקצה למצוה כמו גבי הדם בסי' תרנ"ג כמ"ש הפ"י (עי' רמב"ן במלחמות) היה נ"ל דנא שייך כאן טעם זה כלל שהרי כל עיקר ענין ההדלקה להאיר ולתשמיש לאורה הוא עומד א"כ גם כשהוא מדליק נ"ח נקיים המצוה אינו מקצה מדעתו השימוש לאורה כלל שהרי ההדלקה עומדת לכך וכמו נר שבת שהיא ג"כ מצוה ומ"מ מותר להשתמש לאורה (אף שאינו דומה לגמרי שברי התם המצוה הוא בשביל השימוש שלום בית וכו'. אך לנר בה"כ דומה ממש ולהב"י בסי' קנ"ד מותר להשתמש אף נדבר חול ע"ש בב"י בשם רי"ו דהא לנהורא קמכוין כו'. ודעת המ"א שם וגם דעת הכלבו ונ"י שם צ"ע עדיין ויבואר אי"ה). אבל הדם כשהפרישו לטלטול דמצוה אקצהו מריחא. (ואפשר דלזה נתכוין הפ"י במ"ש ועוד נראה כו' ע"ש) אך לפי"ז הדרא הקושיא הנ"ל דגם אחר השיעור ראוי לאסור השימוש לאורה שהרי הוקצה למצותה מטעם ההיכר עכ"פ כנ"ל. אך באמת יש לעיין בזה דלכאורה נראה דאין סברא נאסור להשתמש לאורה (וכן להדליק מנר לנר כו') מטעם הוקצה למצותה שהרי גם באיסורי הנאה דאורייתא אמרי' דשלהבת אין בו ממש כדאי' בביצה דף נ"ט ה' דברים נאמרו בגחלת כו' ואף דאמר שם דשלהבת של הקדש נא נהנין ולא מועלין כו' נראה דהיינו לפי שהגחלת מועלין בה מדאורייתא גזרו גם על השלהבת כדאיתא התם דמשום גזירה הוא אך הנה באמת נראה שיש הפרש גדול בין השימוש לאורה כשדולקת הנר ממילא מקודם ובין ליקח השמן והפתילה שכבו הנשאר ולהדליקו מחדש לצורך עצמו וכ"ש להסתפק מהם באכילה וכה"ג שכשהוא נוטל השמן או הפתילה ומדליקן הרי גופו נהנה מהמעשה שעושה בגוף הדבר שהוקצה למצותו והרי הוא מוציאן ומורידן מקדושתן בפועל ידיו לצורך עצמו משא"כ כשהיא דולקת בלא"ה מקודם שהודלקה למצותה אין מקום לאסור השימוש לאורה (אף גם אחר שכלה שיעור מצותה) שהרי אינו עושה שום מעשה בגוף הנר להורידה מקדושתה ואם מפני ההנאה שעכ"פ הוא נהנה מדבר האסור בהנאה ג"כ אין לאסור חדא כי נראה שאין דין דבר שהוקצה למצותו דומה לשאר איסורי הנאה (אפי' דרבנן) כי כאן ענין האיסור הוא. שאחר שהוקצה והופרש למצוה אסור להפקיע ממנו קדושת המצוה (או משום שיש בזה ביזוי כו') אבל אם בהנאה זו אינו מורידה ומפקיע מקדושתה (וגם אינו מעשה בזיון גמור) אין בהנאה זו מצד עצמה שום איסור (ולמה יאסור כו') ועוד שהנאה זו שהיא השימוש לאור הנר שכבר הודלק נראה שאינה חשובה נאסור אף באיסורי הנאה ממש (דאורייתא) שהרי הנאה זו היא מהאור והזיו המתפשט מן הנר והרי אין בו ממש כלל ואין לאסור אנא כשהוא נהנה מגוף דבר האסור אבל השימוש לאורה אינו נקרא הנאה מגוף דבר האסור כ"א מדבר שאין בו ממש כו' ועכ"ז כשהוא נוטל השמן ומדליקו