דברי נחמיה אורח חיים קכט

ואמר ואם כל עדת כו' (ומעתה מה שתפס מע"כ עלי עוד מהגמ' מאה שישבו כו' לא עלי תלונותיו כ"א על הגמ' ות"כ הנ"ל ותמה על עצמך אך לדעתי לק"מ דלפי המסקנא גם בסנהדרין לא בעינן שיורו כולן וגם לר' יונתן א"ל דס"ל כרשב"א דדרש מקרא דאפי' ו' שבטי' והן רובא סגי. או דס"ל כר"י בגרירא מיתורא דהקהל וא"כ ע"כ אא"ל דכל דייקא לענין שגגת מעשה דציבור דא"כ אין מקום לגרירא ואייתר קרא דחד הקהל או משום דס"ל כוותי' לענין שבט א' שעשה בהוראת בית דינו וכן משמע בספרי דבאמת ס"ל לר' יונתן כן ע"ש אך בזה ספק אם יהי' מוכרח בזה לומר דלא בעי' כל הציבור שעשו בהוראת ב"ד הגדול) וענין הבאת הקרבנות דפליגי בי' היינו מפסוק דוהקריבו הקהל ובזה הוא דפליגי מי הוא הקהל דמייתי זה דר"מ סבר הקהל היינו ב"ד דדריש ג"ש כו' וב"ד הוא דמייתי ור"י סבר דהקהל כפשוטו דציבור מייתי ומיתורא דהקהל זה שהן ב' קהל הקהל חד לחייב כל קהל וקהל וחד לגרירא ור"ש כדאי' לי' ע"ש אבל בענין כמה יהיו החוטאי' בשגגת מעשה הנלמד מפסוק דכל עד ישראל ישגו ומפסוק דלכל העם בשגגה לא איירי כלל ואין זה שייך כלל להדרשות שלהם בהני ד' קהל דאייתרו גבי הבאת הקרבנו' דקהל וגבי העלם דבר דב"ד וכדכתי' ונעלם דבר מעיני הקהל כו' דהיינו ב"ד) אבל בענין מנין החוטאי' דשגגת מעשה נכלל בפשטי' דקרא דאם כל עדת ישראל ישגו דמיירי בשגגת המעשה דציבור או בדרש הכתוב כי לכל העם כו' בזה לא איירי כלל הני תנאי' דפליגי בבריי' מי מייתי וכמה מייתי כו' שהרי בש"ס מפרש טעמייהו דפליגי בב' קהל דמעיני הקהל והקריבו הקהל דיתורא נינהו דכתיבי גבי העלם דבר דב"ד וגבי הבאת קרבנו' דציבור דלר"י ד' יתורי' הם כ"א הוי ב' קהל הקהל ודרש מהם ב' דברים גבי העלם דבר דב"ד דהיינו הא דשבט א' מייתי בהוראת בית דינו ולא צריך הוראת ב"ד הגדול והא דהורא' תלוי' בב"ד (ע' קרבן אהרן וב' דברי' גבי הבאת קרבנו' דציבור דהיינו הא דכל שבט ושבט שחטאו מייתי בפ"ע והא דגרירא כו' ולר"ש תלתא יתורי' נינהו ודרש שנים מהם לג"ש וא' הנשאר גבי הבאת קרבנות דרש אותו לענין הבאת קרבנו' דכל שבט ושבט שחטאו מייתי ולר"מ שני יתורי' נינהו ודרש אותם לג"ש בלבד דב"ד בלבד מייתי כו' אבל גבי שגגת מעשה דציבור ודאי לא איירי כלל בפלוגתייהו כמה יהי' העדה ששגגו במעשה (שהרי לא נאמר שם קהל מיותר) דאם איתא דאיירי גם בזה בפלוגתייהו ופליגי גם בזה ונכלל במשמעו' דבריהם היה להש"ס לפרש טעם מחלוקתן גם בזה באיזה דרש הנאמ' גבי שגגת מעשה דציבור דוקא (כמו שהביאו לרשב"א בסמוך). אבל רשב"א אדרב' הוא לא איירי כלל בענין העלם דבר דב"ד ובענין הבאת קרבנות דציבור ולא בא להוסיף עליהן כלל בזה ולא לחלוק עליהן שהרי הוא משמו של ר"מ א' וכבר הביא התנא דעתו של ר"מ בזה דב"ד מייתי וגם לרשב"א אליב' דר"מ ב"ד מייתי (וזהו שלא ביאר הש"ס סברת רשב"א בהני ד' קהל מאחר שלא איירי רשב"א כלל בדיני' הנוגעים לדרשו' הנ"ל. וגם לרשב"א אליב' דר"מ בהני קראי הוא מסתמ'. כנ"ל אליב' דר"מ ולא בא רשב"א אלא להשמיענו חידוש ששמע משמו של ר"מ בענין שגגת המעשה דציבור דסני או ברוב קהל או ברוב שבטים בלבד ולא בא כאן אלא לפי ששמע מת"ק שא' בלשונו משמו דר"מ שבעה שבטים שחטאו כו' והי' ידוע לו כוונתו שבעה דוקא דתרתי בעי רובא דגברי ורובא דשבטים. ע"ז בא רשב"א לחלוק ולומר דאיהו שמע משמו דר"מ דלא בעי תרתי אלא אדרב' בחד מינייהו סגי או רובא בגברי או רובא בשבטים ותרי תנאי הן אליב' דר"מ בלבד בענין שגגת מעשה בהא דבעי' רוב ציבור וע"ז ביאר הש"ס טעמא דרשב"א בהא מדרשו' הכתובי' הנאמרי' גבי שגגת מעשה (דגם הפסוק אם מעיני העדה נעשתה כו' דכתי' בע"ג קאי בשגגת מעשה) אבל בענין הבאת הקרבנו' לא איירי רשב"א כלל שהרי איהו לא בא להשמיענו כאן דעת עצמו וסברא דנפשי' כלל וכלל וגם אליב' דר"מ לא חידש כלום בענין הבאת הקרבנות כ"א בענין החוטאי' מה שלא איירי כלל בזה התנא דבריי' (רק שבדברי ר"מ הי' ידוע לרשב"א שדקדוק הת"ק במ"ש שבעה שבטים כו' דוקא שבעה להשמיענו דרך אגב בדין מנין החוטאי' דבעי' רובא בשבטים דוקא משא"כ דעת התנאי' הקודמים (ואפשר נמי דיש לזה שייכו' עם הדין בהבאת קרבנו' דא"ל שזהו טעמ' דת"ק אליב' דר"מ דבעי' שבעה דוקא דשבט א' שחטא אפי' כשהוא רובא בגברי איך יהיו מביאין הקרבן ציבור דפר הלא שבט א' לא איקרי קהל לדידי' וכעין שהוכרח הש"ס לומר לדעת ר"י ור"ש דשבט א' איקרי קהל דאל"כ איך יהיו מביאין קרבן כנ"ל אף שכבר יש להם דרש לחייב על כל שבט כו' [אחר שובי נחמתי דלא דמי כלל דלר"י ור"ש מייתי כל שבט אפי' כשהוא מיעוט ציבור לזה מוכרח לומר דשבט א' איקרי קהל אבל כאן כשהשבט הוא רוב כל השבטים למה לא יביאו קרבן ציבור דפר אף עם היות שכל השבטים דוקא נק' קהל ולא שבט א' עכ"ז הרי רובו ככולו אך יש לומר מאחר דכל י"ב שבטים דוקא נק' קהל אף אם יש רובא בגברי עכ"ז לא נק' קהל ולא רוב קהל עד דאיכא רוב י"ב שבטים דוקא ע' בירושלמי דלר"מ כל השבעים דוקא נק' קהל]. ובזה יהי' ניח' מאי דקא מהדר הש"ס ליתן טעם לרשב"א אליב' דר"מ מקרא ולא מהדר ניתן טעם מקרא לת"ק אליב' דר"מ דבעי רובא בשבטים דוקא שאין כן דעת כל התנאי' והיינו לפי שלדעת ר"מ הדין נותן כן כנ"ל וא"צ קרא לזה אלא אדרב' רשב"א בעי לזה קרא אליב' דר"מ משא"כ לר"י ור"ש א"צ קרא להא דלא בעי שבע' דוקא ע"ז פליג רשב"א דלא בעי ר"מ רובא בשבטים דוקא אלא בחד מינייהו סגי. וזהו דקדוק לשון הש"ס ורשב"א מאי טעמ' דכתי' כו' ונא אמר סתם ורשב"א דכתי' כו' והיינו לפי שהוא ענין בפ"ע ואינו שייך לפלוגת' שקדמה כלל

והנה מעתה ממילא מובן ומבואר דעיקר החידוש שחידש לנו רשב"א אליב' דר"מ נגד הת"ק אליב' דר"מ בענין שגגת מעשה דציבור היינו שמחמיר יותר נגדו בשני דברים. א' שאף שלא חטאו רוב השבטים חייבי' כשהן רוב קהל ב' שאף שלא חטאו רוב קהל חייבי' כשהן רוב שבטים משא"כ לת"ק לא משכחת חיוב אליב' דר"מ כ"א כשחטאו רוב קהל והן רוב שבטים (ולפי שלר"מ כי לא חטאו רוב שבטים לא מיקרי רוב קהל ג"כ כנ"ל). והנה בבבא א' שחידש לנו רשב"א שאף שלא חטאו רוב שבטים אם הן רוב קהל חייבי' אין זה חידוש כ"א אליב' דר"מ אבל אליב' דר"י גם הת"ק דבריי' זו שונה בהדיא בדבריו חטאו שני שבטים מביא כו' (רק לענין גרירא דתני בבריי' בדברי ר"י אחר שאמר חטאו שבעה מביא כו' ע"ז איבעי' להו בגמ' אי קאי זה דוקא על חטאו ז' הסמוך לי' או גם על חטאו שני שבטים שנקט בתחילת דבריו כו' ופשיט דאכולא קאי ולפי הגירס' בת"כ דלא הוזכר שם בדברי ר"י כלל חטאו ז' כו' כ"א חטאו ב' כו' חטאו ג' כו' ושאר שבטים מביאין ע"י כו' ע"ש לא הי' מקום לשאול זה) אבל בבבא ב' שחידש לנו רשב"א שאף שלא חטאו רוב קהל יכול להיות שיתחייבו דהיינו כשחטאו רוב שבטים זה אינו מבואר לת"ק גם אליב' דר"י בהדי' ויכול להיות דלת"ק דלא דריש מיעוט דמעיני הקהל כו' גם אליב' דר"י דמחמיר במיעוט שבטי' (משום דגם שבט א' איקרי קהל וקרינן בי' נמי שפיר והקריבו הקהל כו'). עכ"ז לא יחמיר במיעוט קהל אף גם כשחטאו ז' שבטים (ומשום דגבי שגגת מעשה כתי' ואם כל עדת כו' וכן כי לכל