דברי נחמיה אורח חיים קכח

בעי' דזיל קרי כו': ולכן יש לומר דגם לר"י ס"ל הכי ולא נצרך לפרש כלל. ובאמת אם לא נא' כן. אלא דבאמת פליגי בזה ולר"י באמת לא בעי' רובא קשה למה נא ירשו לנו באמת בגמ' טעם מחלוקתם בזה. ואיך קדריש ר"י הפסוק דלכל העם כו' וכדרך שפירשו לנו היטב טעם פלוגתתם בענין הבאת הקרבנות ומדרש הפסוקי' דכתיבי בזה וכנ"ל ומעתה מובן דלק"מ מהא דס"ל לר"י ור"ש דשבט א' אקרי קהל. דזה לא מהני כ"א בענין הבאת הקרבנות הנלמד מפסוק דוהקריבו הקהל אבל לא לענין מנין החוטאים דשגגת מעשה הנלמד מפסוק לכל העם. והוא מתרי טעמי א' דגם בענין הבאת הקרבנות. הרי לא הי' די להם בזה דמצינו לפעמי' דשבט א' אקרי קהל. אלא היה נצרך להם יתור' דהקהל לרבויי זה כנ"ל וא"כ אדרבה מכאן מוכח להיפוך דהיכא דליכא ריבוי' וכמו בענין מנין החוטאי' דשגגת מעשה. לא מהני מה ששבט א' אקרי קהל לחוד לחייב גם בחטאו שבט א' והוא מיעוט הקהל (ותדע דע"כ ריבוי זה לחייב על כל קהל חשיב' להו לימוד גמור ונצרך לזה יתור ממש דאל"כ יותר היה להם לומר דלר"ש חד קהל אתי להורא' תלוי' בב"ד. ולא הי' צריך לילפות' דאביי ורבא). ועוד שגבי והקריבו הרי עכ"פ לא כתי' כל הקהל משא"כ גבי שגגת מעשה דכתי' כל העם (כמדומה שחסר)

גם מה שהשיב הרב הנ' מוהר"ש נאבד נ"כ

וזה מה שחזר המחבר עוד מענין הנ"ל

אהובי ידידי הר"ש נ"י. תשובתך הגיעתני לנכון והנה מה שאתה מתחזק ומתאמץ להמליץ בעד הרב לח"מ לקיים דבריו ולחשוב מחשבות חוץ לפרש כוונתו בדבריו שלא נאמר בו רמז עליהם כלל לדעתי וגם הדברים מצד עצמ' אין להם טעם כלל ואינם אלא דברי נביאות שצריך להאמין להם. ולדעתי על חנם יגעת ומצאת זאת. כי גם לו היו דבריך נכוני' (במה שתלית פסק הרמב"ם דבעי' רוב קהל בשבט א' אף לענין חיוב אותו שבט. במה שלר"י בעי' רוב לענין גרירא כו'). ואף גם אם נא הי' כ' הרמב"ם בהדי' דבעי' רוב גם לחיוב אותו השבט כו' עכ"ז כל עיקר החילוק שהמציא הלח"מ בין חיוב אותו שבט לדין גרירא (אף לדעת ר"י בלבד). יפלא בעיני מאד חדא איך לא הוזכר חילוק זה וטעמו (תפסת מועט כו') בגמ' ות"כ ופוסקי' וסמכו כולם על הרב לח"מ ז"ל שיבוא ויפרש דעת ר"י לחנק כנ"ל ויתן איזה טעם לדבר כו' זה הוא מהנמנע ועוד דלפ"ז שלר"י לא בעי' רוב קהל בעיקר החיוב דפר העלם דבר אף שנא הוזכר זה בפירוש והיינו ע"כ לפי שלא נצרך נפרש זאת דמאחר שא' במשנה סתם הורו ב"ד של א' מן השבטי' כו' וכן בבריי' חטאו שני שבטי' כו' סתמו כמפורש דמיירי אף דליכא רובא דאל"כ הי' מפרש שהרי סתם שבט אינו רוב קהל כו' (וכעין שכ' מע"כ). א"כ גבי גרירא שאמרו ג"כ סתם לשון שבט א' כו' הוי ג"כ סתמו כמפורש ממש אף שאין בו רוב קהל דאל"כ היה מפרש כנ"ל (לפי סברא זו) ועוד זאת מוכח להדיא לדעתי מלשון ר"י בברייתא ב ע"ב שבט שעשה בהוראת ב"ד אותו שבט כו' ובהוראת ב"ד הגדול אפי' שאר שבטי' חייבי' כו' משמע להדיא דאותו שבט עצמו שא' עליו אם עשה בהוראת בית דינו הוא לבדו חייב עכ"פ דהיינו (לפי סברא זו) אפי' כשהוא מיעוט הקהל כנ"ל. אם אותו שבע עצמו עשה בהוראת ב"ד הגדול גורר לשאר שבטים כו' וכן בדיוקא דמתניתין בהוראת בית דינו הוא דשאר שבטים פטורים אבל בהוראת ב"ד הגדול. אפי' שאר שבעים חייבי'. כו'. נראה להדי' ג"כ דנוכל להוכיח מדיוקא דמתני' גם כשאין בשבט רוב קהל שהרי בזה מיירי מתני' דקתני הורו ב"ד של א' מן השבטי' וכנ"ל וע"ז קתני יתורא דשאר שבטים פטורים לדייק דבכיוצא בזה אם הי' בהוראת ב"ד הגדול גורר כו'. ועוד נרא' ראי' ברורה דאין לחנק בין אותו השבט עצמו לגרירא. מהא דאמרי' התם בפשיטות אבעי' שני' במאי עסקינן אילימ' כו' אלא דחטאו שבט א' ובמאי אילימ' כו' אלא בהוראת ב"ד הגדול ונפשט האבעי' דבשבט א' לר"ש נמי מייתי (כמו לר"י). ודחה ותסברא ת"ק מני כו' אי ר"י שאר שבטים נמי מייתי כו' והשתא אם נאמר דלר"י הא דשבט א' מייתי לעצמו היינו אפי' כשהוא מיעוט הקהל ומה שהוא גורר לשאר שבטים היינו דוקא בדאיכא רובא א"כ מתוקמא שפיר הבריי' בשבט א' במיעוט הקהל לת"ק דלר"י מביא פר א' ולר"ש שני פרים ונפשט האבעי' שפיר כו' א"ו מוכרח לומר (לפי סברא זו) דגם לענין גרידא לא בעי ר"י רוב לזאת לא מתוקמא ת"ק כר"י כו' ואין להאריך בכ"ז כי לדעתי באמת ברור הוא דא"א לחלק לר"י בין חיוב אותו שבט לגרירא דשאר שבטים דלפ"ז אינה מתיישבת כל הסוגי' ממש דוק ותשכח עוד בכמה מקומו' וניכרין דברי אמת. ודעת הרב לח"מ ז"ל נשגבה ממני לא אוכל לה

והנה לפי כל הנ"ל ממילא נדחה פי' הלח"מ ברמב"ם במקומו (מלבד מ"ש הרמב"ם בפ"ג כמו שכתבתי למע"כ מקודם) דאם כדבריו דהרמב"ם פסק כר"י בלבד ולפי סברא זו דדעת ר"י בעיקר הדין דפר העלם דבר סגי בשבע א' אפי' אינו רוב קהל א"כ בודאי מוכרח לומר דדעת ר"י גם לענין גרירא כן וכנ"ל א"כ נא הי' להרמב"ם לפסוק אפי' כאן גבי גרירא דבעי' רוב קהל וגם פי' מע"כ ממילא נדחה ג"כ דלפי סברא זו בהכרח גם לענין גרירא א"צ רוב קהל לר"י א"כ אין טעם שלא יפסוק הרמב"ם כר"י וכמ"ש מע"כ). וגם תירוצו על הכ"מ נדחה מטעם זה דאין לחלק כמו שחילק הוא ז"ל וכנ"ל

והנה כל עיקר הסיבה שהוכרח הלח"מ לחלק בין אותו השבט לגרירא הוא מפני שהוא ז"ל סובר שרשב"א. חולק על ר"י במה שא' שבט א' איקרי קהל כו' וסברותם סותרו' זל"ז ולא מתקיימות שניהם יחד וא"א כלל שיסבור א' סברת חבירו. וע"כ הוקשה לו איך פסק הרמב"ם כשניהם לזאת תחיל' אען ואומר אשר לדעתי אינם סותרו' כלל ואין להם שייכו' זל"ז ויכול להיות שיסבור א' סברת חבירו ג"כ (אם הי' לזה איזה ראי' והכרח ואח"כ אחקור לדעת הרמב"ם אם יש איזה הכרח שבאמת ר"י סובר כרשב"א ג"כ כמו שכתבתי מקודם). והיינו שאין ספק אצלי דמאי דבעי' שיחטאו רוב ציבור דוקא לשארי תנאי' אינו מפסוק דוהקריבו הקהל אלא בע"ג הוא ממאמר הכתוב כי לכל העם בשגגה וכמו שהביא הש"ס לדעת רשב"א הטעם דבו' שבטים בעי' רובא דכתי' כי לכל העם בשגגה למימרא דרובא בעי כו' (וע' ד"ז ע"ב גם אליב' דר"מ ור"ש וצריכ' דאי כ' והי' אם כו' ה"א אפי' מיעוט' להכי כתי' לכל העם כו') ובשאר מצות הוא ממאמר הכתוב ואם כל עדת ישראל ישגו דפשטי' דקרא בעם קאי (ומ"ש מע"כ דודאי פשטי' דקרא קאי בסנהדרין דאל"כ הי' מהראוי להביא איזה דרש דקאי על סנהדרין ולומר נאמר כאן כו. ונאמר להלן כו'. נצנצה בך רוה"ק דבאמת דרשו כן דא"כ נאמר כאן עדה ולהלן נא' עדה (פי' ושפטו העדה כו) מה להלן ב"ד כו') ומפסוק זה דרשו לקמן ד"ג ע"ב בג"ש דבעי' שגגת המעשה כו' דת"ר ישנו יכול כו' תלמוד לומר ישגו ונעלם דבר אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כו' (והוא מת"כ שם אחר הדרש הנ"ל מזה נראה להדי' דפשטי' דקרא בשגגת המעשה דעם קאי ולא נעקר לגמרי). ובודאי מזה נפק' לכולהו תנאי דס"ל דבעי' רוב קהל כיון דפשטי' דקרא בשגגת מעשה של הקהל משתעי