דברי נחמיה אורח חיים קכו

להרכיב הפרי היוצא בא' מהן והוא מתבאר בהדיא מהירושלמי לפמ"ש המפרש שם. אלא שגם בזה רוצה לחלק מצד הסברא בין אילן לבין אתרוג וכיוצא ולומר שאתרוג דומה לזית כו' אבל עכ"פ אין נו ראי' מהירושלמי הנ"ל (חסר)

ביאור ד' הכ"מ פי"ב מה' שגגות

כמדומה שהשיב זאת הגאון המחבר להרה"ג מוהר"ר שלמה מ"ץ מדובראוונע. ודברי הר"ש נאבד ומובן מתוך התשובה וכ' בימי ילדותו

הנה כת"ר פקפק בד' הכ"מ והוטב בעיניו ד' הלח"מ. ולפענ"ד בהיפוך. שד' הלח"מ נפנאו ממני ולא זכיתי להבינם דמשמעות דבריו כל עצמו אינו מהדר כ"א למנות טעם למה שהוצרך הרמב"ם שיהי' השבט רוב הקהל לענין גרירא בלבד וזהו כל יסודו בין בישובו ד' הכ"מ. ובין לפירושו. ומשמע בהדיא דלענין חיוב אותו שבט פשיט' לי' דבאמת לא בעי' שיהי' רוב אליבי' דר"י עכ"פ ושכן דעת הרמב"ם לדינא וזה ודאי פלאי. שהרי בפי"ג (סה"א וב' וג') מבואר להדיא שגם נענין עיקר החיוב דפר העלם דבר דסנהדרין בלי גרירא הוא דוקא כשעשו על פיהם רוב הקהל או רוב שבטים וכ"מ להדיא בהקדמת הרמב"ם להוריות. שנא הזכיר כלל דין הגרירא. ועכ"ז מונה בתוך התנאים לעיקר החיוב דפר. שיעשו על פיהם רוב הקהל כו' ע"ש. הרי ברור דעתו ז"ל דכשאינם רוב הקהל נדוני' כיחידים ממש. אמנם באמת אף אם נרצה להשיא כוונת הלח"מ לאופן אחר ושאין כוונתו לומר דלהרמב"ם לא בעי' רוב כ"א לגרירא. אלא אליבי' דר"י בלבד ס"ל כן להלח"מ (ונאמר דפסק הרמב"ם בהא דבעי' רוב אף בלי גרירא תלוי בהא דלר"י בעי' רוב לגרירא עכ"פ כמ"ש כת"ר הנה מלבד שהדבר מצד עצמו אינו מתקבל כלל ואין זה כ"א דברי נביאות בני טעם נכון. ושגם אין רמז לזה בד' לח"מ. עוד זאת לפה"נ א"א לומר כן גם בד' ר"י עצמו חדא שהרי בכ"ד בפ"ק דהוריות הזכירו שאין עיקר החיוב דפר כ"א בשעשו רוב הקהל ולא אישתמיט בשום מקום לומר בפירוש דלר"י אפי' במיעוט הקהל. כנרא' שזה מוסכם. ועוד שבד"ב סע"ב הי' ה"א לאוקמי הבריי' דעדיין אני אומ' מיעוט קהל כו' שאין ב"ד מביאי' עליהם פר בהוראה כר"י וכדאמרי' התם אימא איפכ' כו' ואף במסקנ' דאמרי' ואי בעי' אימא עדיין אני אומ' לא מצית מוקמת נה כר"י כו' לא דחה זה אלא משום משמעות הלשון בלבד דבבריי' אית' ב"ד מביאין ונר"י ציבור מייתי (וזה אינו הכרח חתוך וצ"ל דסמיך על תירוץ א'. שהרי אף בלשון הרמב"ם מצינו שלא נמנע מלכתוב לשון ב"ד חייבי' להביא. עם היות שפוסק כר"י דציבור מייתי והיינו משום דמה שמביאי' הציבור הוא בשביל הב"ד כמ"ש הכ"מ. כ"ש שיש לתרץ כן בלשון בריי'). ואם לר"י לא בעי' כלל שיעשו רוב הקהל דוקא לא הי' מקום להסתפק כלל דבריי' זו ר"י תני לה (ודוחק גדול לומר דאי ר"י תני נה נימא דקהל דנקט היינו שבט כו' ועכ"פ ה"ל לגמ' לפרש. גם לכאור' לא מנינו דלר"י גם בשבט א' נימא רובו ככולו כו'). ותו התם בד"ג א' אבריי' הורו ועשו ר"מ פוטר וחכמי' מחייבי' דייקינן מאן עשו אילימ' כו' אלא לאו הורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל. ובעי להוכיח דפליגי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד. ומהדר נדחות זאת ובעי לאוקמי בריי' זו בכמה פנים אחרים ובתוך זה איכ' נמי אוקימתא דמיירי בשבט שעשה בהוראת בית דינו ומאן חכמי' ר"י כו' ואם איתא גם בהוראת ב"ד הגדול הי' יכול לאוקמי בהורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל כדהוי ס"ד מעיקר' ולומר מאן חכמי' ר"י דס"ל דגם בעשו מיעוט הקהל חייבי' פר כו' א"ו משמע דפשיט' להו דבמיעוט הקהל לכ"ע ליכא פר ותו מימרא דרב אסי שם דא' ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י כו' וכן הא דאמרי' התם פשיט' מרובים ונתמעטו פלוגת' כו' וכן כל האבעיות דהתם הכל משמע דעכ"פ לכ"ע רובא בעי'. גם אית' התם אליב' דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך כו' כי תיבעי לך אליב' דמ"ד ציבור מייתי כו' ולכאור' היינו ר"י דס"ל הכי דאלו ר"ש ס"ל דציבור וגם ב"ד מייתי. גם הרי הא דפשי' לי' להרב לח"מ דלר"י לא בעי' רוב כל הקהל הוא משום כיון דלדידי' שבט א' איקרי קהל כו' וא"כ גם אליב' דר"ש יש לומר כן דגם איהו ס"ל הא דשבט א' איקרי קהל כדאית' בגמ' (ד"ב ב'). וא"כ לא נשאר מ"ד דבעי' רובא כ"ח ר"ט ורבנן כו' מוכח עכ"פ דלר"ש רובא בעי' עכ"פ (ודוחק גדול לומר דכ"ז היינו ברוב שבט א' כו' וכנ"ל ואין להאריך בדחוקי'). ועוד לר"ש אמרי' בהדיא בד"ה רע"ב וצריכ' דאי כ' רחמנא והי' כו' ה"א אפי' מיעוט' להכי כתיב לכל העם כו' ופשיט' דהיינו דרוב כל העם בעי' (כמשמעו' הכתוב לכל העם כו' וכדפרש"י מפסוק זה גם אליב' דרשב"א לעיל גם סוגי' דצריכות' זו אליב' דר"ש ור"מ תרווייהו כחדא איתמר ע"ש משמע ודאי דשניהם שוים בזה). [שוב ראיתי בקרבן אהרן משמע דס"ל דהאי ר"ש היינו רשב"א דבריי' שם. אבל לא נרא' כן כלל וכן מבואר מד' התוס' לעיל ע"א דהאי ר"כ דכאן היינו ר"ש סתם דבריי' ופשוט הוא] ות"כ ע"כ חין ראי' מהא דס"ל לר"ש דשבט א' איקרי קהל א"כ גם אליב' דר"י אין ראי' מזה דאין זה תלוי בזה כלל כסברת הרלח"מ ז"ל (וכמשי"ת אי"ה)

והנה בר מכל דין. אחר שגם הרלח"מ מודה דלענין גרירא ודאי דבעי' רובא גם לר"י וכמבואר בפה"מ להרמב"ם להדיאץ א"כ נרא' ודאי דשוב ע"כ גם כל עיקר החיוב דפר גם לאותו שבט ליכא בני רובא ואין לחלק ביניהם חדא דאם אית' ודאי הי' ראוי שיפרשו זאת בגמ' וניתן טעם על חילוק זה (כגון ס' תפסת מועט כו' שכ' הרלח"מ ז"ל). ועוד אם אית' דלר"י עיקר החיוב דפר איכא נם בחטאו מיעוט הקהל ע"כ נאמר הא דסתם ולא פי' כן. הוא משום דלא הוצרך לפרש דכיון שא' במשנה ד"ה ע"א סתם הורו ב"ד כל א' מן השבטי' כו' וכן בבריי' חטאו שני שבטי' כו' סתמא כמפורש אף בליכא רובא כי סתם שבט ח' או ב' אינו רוב כל הקהל (וכעין שכ' מעכ"ת) א"כ גבי הא דאיבעי להו שם שבט ח' לר"י מהו לענין גרירא. דלהרמב"ם היינו בדאיכא רובא כנ"ל ודאי הי' ראוי לפרש דאל"כ הא אמרת דסתם שבט א' ליכא רובא כ"ש דסתמא אדר"י דמתני' קאי כו' ועוד כשבא לפשוט בעי' הנ"ל. מבריי' דמה הן מביאי' כו' וקאמר דע"כ מיירי בחטא שבט א' ות"ק ר"י ולא ס"ל דגורר כו' היה יכול לדחות עכ"פ דמיירי דאותו השבט הוא מיעוט הקהל דאותו שבט חייב פר א' ושאר שבטי' פטורים וכמו"כ לקמן (במסקנא) דבעי למיפשט מבריי' זו בעי' שני' דלר"ש שבט א' בהוראת ב"ד הגדול מייתי דחה ותסבר' ת"ק מני כו' אי ר"י שאר שבטי' נמי מייתי אנא כו' ומאי קושי' כ"כ דילמא איירי בחטא שבט א' והוא מיעוט הקהל כו' וכנ"ל הן אמת יש לומר דהא דפשיט' לי' דבריי' זו איירי ברוב קהל הוא משום דאל"כ הי' פטור לר"ש וכנ"ל דלר"ש ודאי רובא בני כדאית' בגמרא לעיל אך מ"מ ה"ל לגמרא להזכיר זאת בהדיא כדרך שמזכיר בהדיא (בפ') אי בהוראת בית דין ר"ש לית לי' כו' ומה גם דבכלל הוראת בית דינו הינו נמי מיעוט הקהל לפי הנ"ל א"כ לא סגי במאי דא' אלא בהוראת ב"ד הגדול עדיין הי' ראוי לפרש אי במיעוט הקהל ר"ש לית לי' כו'). גם א"כ נמצינו למדין עכ"פ דלר"ש בעי' רוב כל הקהל וכנ"ל וממילא נסתר בזה סברת הרלח"מ ז"ל דס"ל דלמאן דאית ני' דשבט א' איקרי קהל ע"כ לית לי' דבעי' רובא כו' וכנ"ל

ותו באמת מלשון ר"י עצמו בבריי' דא' שבט שעשה