דברי נחמיה אורח חיים קכא

גמורה היא ואם כן התמי' קיימת משאר מינים הנמצאים גם כן כהם כך כמ"ש הריטב"א גופא כנ"ל (ודוחק גדול לומר שמינים ההם לא היו נמצאים בימי הגמרא) ומה זה שסיים הריטב"א דכל הדרשות הדר באילנו ואינך לא שיהא זה הוכחה גמורה שהרבה אילנות יש כו'. הרי זה כסותר דעת עצמו מרישי' לסיפי'. ונראה דצ"ל דודאי אליבא דאמת גם הדורש אין כוונתו לדרשא והוכחה גמורה אלא לאסמכתא ורמז בעלמא ורק מכח רובא וכנ"ל אלא דמ"מ בעלי הגמרא אורחייהו למידק לפעמים גם בכה"ג ואימא כך כאלו הי' כוונת הדורש לדרשא גמורה והיינו היכא שאפשר לתרץ (בקל) כו' דוגמא נדבר דמכמה דוכתי נראה דלא קפדינן באסמכתא למידרש ב' דרשות מפסוק אחד מהם בברכות (מ"א) דאמר רב יוסף ואיתימא ר"י כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כו' אמרינן ופליגא אדר' חנן דא' ר"ח כל הפסוק לשיעורין נאמר כו' ומסקינן ואידך הני שיעורין בהדיא מי כתיבי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלמא דכיון דהוא רק אסמכתא ל"פ אדר"ח דדרשינן מפסוק זה ב' הדרשות. (ומ"ש התוספות בסוכה ד"ו סע"א ושמא למאי דמסיק ואידך כו' לא פליגי היינו שמסתפקין בדר"ח אי למסקנא גם איהו רק לאסמכתא אמר ולא פליג אדר"י או איהו לדרשא גמורה אמר ופליג אדר"י אבל ר"י ודאי למסקנא לומד ב' הדרשות באסמכתא) וכמה פעמים הוכיחו התוס' היכא דפריך והאי קרא להכי הוא דאתי הא מיבעי לי' לדרשא אחרינא דע"כ לדרשא גמורה איתמר מהם במכילתין פ"ק (ט"ו) ד"ה מנין ע"ש שהולידו מכח זה חידושי דינים וכ"ה ברא"ש ור"ן שם. ועכ"ז מצינו לפעמים דנם באסמכתא פרכינן בכה"ג כמ"ש התוס' בב"ב (קמ"ז) ד"ה מנין אהא דפריך במ"ק (ד"ה) והאי להכי הוא דאתי ההוא מיבעי לי' לכדתניא כו' ע"ש וכן צ"ל בהא דאמר שם בב"ב ורב נחמן כו' ההוא מיבעי ליה לכדרבי כו' (וע' ג"כ תוס' מ"ק ח' ב' ד"ה בחגך. וכתובות, (מ"ד.) ד"ה דמסרן ובחגיגה ח' ב' כתב דלת"ק תרווייהו כו')., וע"כ צ"ל דהגם דבאמת לאו פירכא גמורה הא גבי אסמכתות וכמ"ש ג"כ התוס' סוטה ל"ב סע"ב דאין שיטת הגמרא לדייק כ"כ על אסמכתא מ"מ לפעמים היכא דאיכא לשנויי בקל) פרכינן ומשנינן וכה"ג צ"ל ג"כ במ"ש התוס' שם בב"ב אהא דאמרינן שם ור"כ מ"ט לא אמר מוהעברתם דפי' מ"ט לא מפיק אסמכתא דידי' מוהעברתם. ובוודאי לאו אורחא דגמ' לדייק כה"ג באסמכתות וממקומו מוכרע דהתם גופא איכא עוד אמוראי שדורשים מקראי אחריני ולא פריך מר מ"ט לא אמר כמר (וכן בכמה דוכתי) אלא ודאי דלאו קושי' היא וכמ"ש התוס' במ"ק שם ד"ה ר"פ כל חד נקט מאי דהוי מסיק אדעתי' וא"כ למה פריך כה"ג אר"נ ור"ז שם בב"ב וצ"ל דמ"מ לפעמים היכא דאיכא לשנויי בקל פרכינן א"כ גם כאן אף דבאמת דרשות אלו דגבי אתרוג והדס וכה"ג הם רק אסמכתו' בעלמא ולא קפדינן כלל מה דאיכא עוד איזה מינים שיש בהם סימנים אלו היוצאים מדרשות הללו כנ"ל מ"מ פרכינן ואימא פלפלין וכן ואימא זיתא ואימא דולבא והיינו לפי שבקל איכא לשנויי כו' (ואין ענין זה דומה למ"ש הרא"ש פ"ק דמכילתין סי' ט"ו דאורחא דהש"ס דלא מקשי אלא מאי דמצי לשנויי דהתם אדרבא הקושיות חזקות הן אלא דמ"מ אם א"א לתרץ לא מקשי ע"ש. והכא להיפוך דהקושיות אינם קושיות באמת אלא דמ"מ לפעמים פרכינן היכא דבקל לתרץ כו')

הארכתי קצת לתרץ דעת הרמב"ם וריטב"א אבל איך שיהי' כיון שמפורש יוצא מדעת ריטב"א שאין מעמידים יסוד להקל עפ"י דרשות אלו להכשיר מינים אחרים שיש בהם סימנים אלו נראה דה"ה שאין להעמיד יסוד להחמיר ולפסול כל שהוא אתרוג והדס אף אם אירע שאין בו סימנים אלו. הא חדא. והב' (והוא העיקר) ג"כ מעין הנ"ל בע"א. דאף את"ל שדרשות גמורות הן ולפי"ז הי' מקום להקל ולהכשיר גם מינים אחרים שנמצאים בהם סימנים אלו כיון שלא ידעינן כלל שהכוונה על אתרוג והדס כ"א עי"ז שהורה לנו בדרשות אלו סימניהם א"כ אם נמצא מין אחר שיש בו סימנים אלו למה לא נאמר שע"ז כוונה התורה אבל מ"מ להיפוך עדיין יש מקום לומר כיון שלא באה הדרשא ההיא כ"א ליתן סימן שנדע ונכיר עי"ז המין שכוונה עליו התורה א"כ כל שהוא מאותו המין שוב אין להקפיד אף אם אירע שאין בו אותו הסימן והדבר מפורש בדברי הרא"ש גבי ערבה דס"ל דא"צ ריבוי לרבות של בעל ושל הרים דהא דדרשינן ערבי נחל הגדילות על הנחל ר"ל ממין הגדל על הנחל דהיינו ערבה שרובה גדילה על הנחל כו' ואף אם היא גדילה על ההרים כשירה וכ"ה דעת הרמב"ם וריטב"א שם. וז"ל פירוש המשניות להרמב"ם שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים כו' לא רצה אלא להודיע המין כו' וא"כ ה"ה (או כ"ש כו') בהך דרשא דענפיו חופין את עצו זה הדס הכוונה רק להודיע המין ואפילו אם אינו כך כשר. והן אמת דהתוס' נראה שחולקים על ב' הסברות הנ"ל דממ"ש ברדל"ג ד"ה ואימא מבואר דלא ס"ל כנ"ל בשם הרמב"ם וריטב"א דכל כי הני דרשות הן רק אסמכתות לפי' המקובל בע"פ אלא דרשות גמורות הן שהרי הא דאמרינן על הדס מצראה ואימא ה"נ דפסול משום שם לווי הקשו מידי הדס כתיב הא אפי' הירדוף כו' משמע דס"ל דהכל תלוי בסימנים דדרשות הללו כו' והגם שהדבר תמוה לכאורה שא"כ אתרוג והדס לאו דוקא אלא גם מינים אחרים כשרים כל שיש להן אותן הסימנים ודבר תימא הוא ליחס סברא זו להתוספות ואין לומר דס"ל דליכא מינים אחרים שיהיו בהם סימנים אנו (זולת זיתא ודולבא וכן פלפלין שדברו בהם בגמרא) דאיך יחלקו במציאות עם הריטב"א שכתב בהדיא שהרבה אילנות יש שהם כך

אך ראיתי בתשובת רמ"א סי' קי"ז שהטעים מה דבעינן דוקא אתרוג משום דילמא יש לחכמינו עוד דרשות אחרות בפי' הדר דקרא כו' ואף אי ליכא דילמא שאר המינים אין להם אלו התוארים כו' ונראה דע"כ ר"ל שמא אנו טועים במה שנאמר לנו שהם כך שהרי איהו גופא הזכיר שם שגם ציטראנ"י ולימונ"י יש להם כל הסימנים הנאמרים באתרוג אלא ע"כ דר"ל שמא טועים בזה. וא"כ י"ל שגם התוס' ס"ל הכי ומובן דטעמים אלו אינם מועילים כ"א שלא להקל עפ"י דרשות אלו אבל להחמיר י"ל דבעינן סימנים אלו לעיכובא כיון דדרשות גמורות הן וגם לענין סברא הב' הנ"ל הרי התוס' גבי ערבה של בעל פליגי וס"ל דלדידן דלית לן ריבוי בעינן דוקא ערבה הגדילה על הנחל אך לדינא אין לחוש דבהך דערבה של בעל ודאי לא קיי"ל כהתוס' אלא כהרא"ש וש"פ הנ"ל שכ"פ הטוש"ע סי' תרמ"ז ועוד שי"ל שגם התוס' לא פליגי אלא התם גבי ערבה דבאמת פשטא דברייתא דתני ערבי נחל הגדילים על הנחל לא משמע דרך הוכחה על המין (דא"כ הוי לי' לסיים הוי אומר זה ערבה כו') אלא דמ"מ הרא"ש וריטב"א מכח ראיות הוצרכו לדחוק כן. והתוס' ס"ל דהברייתא כפשטא דאתי לפסוק דין דבעינן הגדילים על הנחל אבל היכא דאתי דרך הוכחה על המין כמו גבי הדס ואתרוג דאמר הוי אומר זה הדס הוי אומר זה אתרוג י"ל דגם התוס' יודו דלדינא לא קפדינן על הסימן כ"א על המין כו' וגם בהא דמשמע מדעת התוס' רדל"ג דס"ל דדרשות גמורות הן כנ"ל הרי כיון שעפי"ז הניחו דברי הגמרא בתימא א"כ מדברי הגמרא מוכח דהעיקר כדעת הרמב"ם וריטב"א דאסמכתא בעלמא הן ומפי הקבלה ידעינן דהדס דווקא בעינן ע"כ פריך ואימא ה"נ דהדס מצראה פסול משום שם לווי (וכן מצאתי בספר מחצית