דברי נחמיה אורח חיים קכ

זו (וגם בענין ענפיו חופין ממה ששתקו כולם ולא העירו להזכיר בפירוש שיהיו העלין רצופים באורך ההדס משמע קצת דסבירא להו כנ"ל להרמב"ם ושו"ע)

אמנם רבינו ז"ל הביא בהדיא בפי' עבות שהוא כמין קליעה מורכבים זה על זה כדפרש"י. ולפי זה לפה"נ ע"כ דגם בהא דענפיו חופין סבירא לי' דקאי (גם) אאורך. שהרי הרוחב נכלל מצד עבות (ולא א"ש כל כך לפי זה מה שכתב שמחופה על ידי שהעלין שוכבין על אפיהן והוי לי' להזכיר גם כן רציפת העלין). אם לא שנאמר דהרכבת הענין יכול להתקיים גם בענין המרוחקים מן העץ ואינם שוכבים על אפיהן כדלעיל ואין להאריך ובתוס' יו"ע ראיתי שעירב לשון הרמב"ם עם פרש"י כאלו הן דברים אחדים. ולפי הנ"ל זה אינו וצ"ע

והנה איך שיהיה הפי' עכ"פ זאת מובן לפי כל הנ"ל דהא דמרגלא בפומא דאינשי להדר רק אחר הדס משולש תלתא בחד קינא אינו נכון דלכ"ע בעינן עוד תנאי עכ"פ שיהיו ענפיו חופין את עצו אלא דלהרמב"ם ושו"ע די בשיהיו הענין שוכבין על אפיהן ורחבים בענין שיגיעו זה לזה עכ"פ לכסות העץ באותו מקום שבו השורה מהעלין. ולפרש"י בעינן ג"כ שיהיו מורכבים זה על זה דוקא ושיהיו שורות האלו מרובים ורצופים לכסות גם כל האורך כו' אך הנה מצאתי ברי"ו שכתב וז"ל שענפיו חופין את עצו פי' לא שצריך כך אלא כך דרכו ונתן סימנים שזהו הדס. וצריך עבות כו' שעומדים ג' ג' בחד קינא משמע שר"ל דלמעשה לא בעינן כלל שיהיו ענפיו חופין את עצו זולת שיהיה עבות והיינו תלתא בחד קינא. והרי זה כמנהג העולם אלא שלכאורה צ"ע מנין לו זה הרי בגמרא כדרך שאמרו על זיתא בעינן עבות וליכא כך אמרו על דולבא בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא משמע דתרווייהו צריכי בשוה. ולכאורה י"נ דס"ל שיש פלוגתות בזה ופסק כאידך ברייתא שהובא בגמ'. דברייתא בתרייתא תנא עבות כשר שאינו עבות פסול ולא הזכיר כלל מענין ענפיו חופין י"ל דפליגא אברייתא קמייתא וכן בברייתא מציעתא איכא פלוגתא דת"ק אמר קלוע כמין קליעה כו' זהו הדס ר' אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עבות כו' (ע' ריטב"א שכתב דל"נ שטעם עצו ופריו שוין אלא הכי גרסינן שענפיו חופין כו'). ופי' הר"ן דרבנן דייקי עבות וראב"י דייק ענף עץ. אם כן יש לומר דלרבנן לא קפדינן כלל על ענפיו חופין רק שיהיו עבות וכברייתא בתרייתא הנ"ל. ופסק רי"ו כוותייהו (ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי כבר כתבו התוס' ורא"ש רפ"ד דעירובין (מ"ב.) דלא קיימא לן התם כר' אליעזר בן יעקב משום דר"פ ס"ל כרבנן ואם כן הכא נמי לפי הנ"ל דפליגי הרי לראב"י לא קפדינן כי אם אענפיו חופין ולא אעבות והרי מד' הרבה אמוראים בסוגיא שמעינן דקפדינן אעבות נשמע דסבירא להו כרבנן). אך באמת זה אינו דאי אפשר לומר כלל דפליגי בגוף הדין ממש דאם כן לרבנן ליתכשר דולבא ולראב"י ליתכשר זיתא והא ודאי בורכא ועוד הרי גם בברייתא א' לא נזכר בגוף הברייתא כי אם הדרשא דענפיו חופין (וא"כ היינו כראב"י) ועכ"ז אמרינן ואימא זיתא בעינן עבות כו' הרי דפשיטא להו דהגם שלא הזכירה הברייתא כ"א הא דענפיו חופין מ"מ ס"ל דבעינן עבות ג"כ. וה"ה לרבנן דראב"י וברייתא ג' שהזכירו רק עבות י"ל דמודו לדינא דבעינן גם ענפיו חופין (ודוחק גדול לומר דבעבות כולי עלמא מודים משום דמפורש בקרא ומשא"כ בהך דענפיו חופין דאתי' מדרשא פליגי כו' ועוד דאם כן אכתי לרבנן ליתכשר דולבא כו' כנ"ל). ותו דמד' רי"ו עצמו מוכח דזה אינו דאם כן לא הוי לי' להזכיר כלל הא דענפיו חופין שה"ז כברייתא קמייתא (וכראב"י) אלא ודאי נראה דהברייתות לא פליגי כלל לענין הדין רק משמעות דורשין איכא בינייהו (וגם זה לא דרך פלוגתא ממש כ"א כמו מר א' חדא כו' וע"ד שכ' התוס' פ"ק דמ"ק (ה'.) ד"ה ר"פ. כל חד נקט מאי דהוי מסיק אדעתי' ולא פליגי כו' ויתבאר אי"ה). ואם כן מאן פליג ני' להרי"ו בין הא דענפיו חופין להך דעבות כו' ועוד אינו מובן מה זה שכתב על ענפיו חופין דאין צריך רק כך דרכו ונתן סימן שזהו הדס הרי כיון שזהו סימן להדס ממילא אם אינו כך זהו סימן שאינו הדס ואיך יתכשר. אמנם כן נראה לפע"ד שד' רי"ו נכונים וראויים אליו. דהנה יש שינוי ג' בין לשון ברייתא קמייתא שבאה דרך הוכחה וראי' על כוונת התורה דמ"ש ענף עץ הכוונה על הדס ובין לשון ברייתא בתרייתא הבאה דרך פסק דין דזה כשר וזה פסול ובברייתא מציעתא בד' ראב"י שאמר ענף עץ כו' הוי אומר זה הדס. הוא כלשון ברייתא קמייתא ולשון ת"ק שלא הזכיר כלל לשון הפסוק וסיים זהו הדס ולא הוי אומר כו' (שוב ראיתי ברי"ף הגירסא וזהו הדס בתוספת וי"ו ולפ"ז ע"כ אקרא קאי כו') דמשמע שבא להורות לנו דכל שהוא קלוע כו' זהו הדס וכשר הרי זה מעין לשון ברייתא בתרייתא אלא שפי' גם כן מהו פי' עבות. ומה שאין כן בברייתא בתרייתא לא ביארו כל מהו עבות רק בא להורות ולפסוק דעבות כשר ושאינו עבות פסול ועל פי' עבות שאלו בגמרא היכי דמי עבות ואר"י תלתא בחד קינא ולכאורה אינו מובן אם כן מה חידשה ברייתא זו דבעינן עבות פשיטא הרי עבות כתיב (ובפרט ברישא מה הלשון אומרת עבות כשר (דמשמע שמשמיענו איזה קולא פשיטא ואלא מאי יתכשר) ונראה דמשינויי לשונות אלו הוציא הרי"ו דינו וס"ל דכל דרשא הבאה רק דרך הוכחה וראי' על כוונת התורה וממציא סימנים להוכיח שכוונת התורה על מין זה שיש בו סימנים אלו כפי שהורה הדרשא אין להעמיד יסוד על זה לומר שצריך שיהיה כך דוקא והוא מב' פנים א' שכבר נודע מ"ש הרמב"ם בהקדמתו נסדר זרעים שכל דרשות כאלו אינם דרשות גמורות לומר שעיקר הדבר נמשך ונלמד מדרשות אלו אלא הם רק אסמכתות ורמזים להפי' המקובל כבר בע"פ מפי מרע"ה כו' ומעין זה הם ד' הריטב"א בפרקין גבי הדרשות דאתרוג (ל"ה) שכתב דהא דדרשינן הדר באילנו משנה לשנה וכה"ג לא שיהא זה הוכחה גמורה כו' אלא שהקבלה העידה לנו כו' ועפ"ז מבואר שם בד' הריטב"א דעם היות שבאמת יש מינים אחרים שיש להם סימנים אלו אין בכך כלום דהעיקר סמכינן דהקבלה העידה דהדר דקרא זה אתרוג ואם כן נראה דכדרך שאין להעמיד יסוד על הסימנים דדרשות כאלו להקל ולא מכשרינן כל א אתרוג אעפ"י שיהיו בו סימנים אלו הוא הדין להיפך אין להעמיד יסוד על זה להחמיר וכל שהוא אתרוג נא מיפסל אף אם אירע שאין בו סימנים אלו כיון שאין הדבר תלוי בסימנים אלו אלא במה שהוא אתרוג כו'. וממילא הוא הדין בדרשות דהדס וכל כהאי גוונא ולפי זה מה שמכל מקום עפ"י סימנים היוצאים מדרשות אלו מביאים ראי' על כוונת התורה דרך אסמכתא עכ"פ ע"כ צ"ל דהיינו רק משום דעל פי רוב הוא כך ר"ל רוב הפירות אינם דרים באילן משנה לשנה כו' וכה"ג בהדס וכמו כן רוב האתרוגים דרים משנה לשנה כו' על כן יש קצת רמז ואסמכתא. וע' רפ"ד דנדה דל"ב סע"א דמשמע דכל שהוא הלכתא ואסמכינהו אקרא לא קפדינן אף דקרא לא משתמע הכי ע"ש. ולכאורה קשה על זה דאם כן מה זה דפרכינן בגמ' ואימא זיתא ואימא דולבא כו' הרי לפי הנ"ל אין להקפיד כלל במה שיש איזה מינים אחרים שיש בהם גם כן סימנים אלו דבאמת העיקר רק שהקבלה תכריע כו' והריטב"א שם גבי אתרוג דפרכינן ואימא פלפלין כו' פי' שפריך הכי כלפי הדורש שרוצה להוכיח מהפסוק דזה אתרוג ומשמע דדרשא גמורה היא על זה מקשה ואימא פלפלין ר"ל דע"כ ליכא הוכחה מקרא אלא רק מפי הקבלה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה כו' א"כ מזה נראה דעכ"פ הדורש סבירא לי' דהוכחה