דברי נחמיה אורח חיים קיז

בעינן לשיפסול התליי' למטה (כעלי חריות עכ"פ) ושיהי' זה מחמת קצת עקירה לכן נראה דצ"ל דסבירא לי' בפי' דלדול כפי' הב' דלעיל וכנ"ל. אלא שכבר נתבאר לעיל שלפי זה לכאורה מאי כעני החריות דקאמר הרמב"ם ושו"ע ונתבאר לעיל ב' פירושים בזה א' דדלדול מלשון עקירה קצת ומ"ש כעלי חריות היינו שכן אורחא דמלתא דעל ידי העקירה נוטין הן לכאן ולכאן ולפי זה הי' אפשר דלאו דוקא חנא הוא הדין אם אירע שלא נתפרדו הרבה כל כך פסול מחמת העקירה עצמה ופי' הב' דדלדול זה מלשון פירוד אלא דכאן איירינן בשנתהווה על ידי סיבה דהיינו עקירה (שכן לשון נפרצו משמע שנתהווה כן) ומ"ש והוא שידלדלו כו' ר"ל שהגיע הפירוד על ידי סיבה זו נכעלי חריות בטבע. אם כן לפי זה תרתי בעינן (וכלשון והוא שידלדלו כו' בלשון תנאי וי"ל שכך מפר רבינו ז"ל. והנה רמ"א לא העתיק מד' המ"מ מ"ם דאפי' לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כו' רק כתב אד' השו"ע דהיינו שחין עולין עם השדרה אלא תלויין למטה וזה אמת ויציב לפי הנ"ל (ור"ל במ"ש תלויין למטה כענפי אילנות והוא פי' למ"ש בשו"ע כעלי חריות וכנ"ל) וא"כ גם ד' רמ"א קיימין נדינא (ולא נשאר כי אם דעת המ"מ עצמו ויחיד אי הוא כו') ולפ"ז גם המ"א דסבירא לי' כן גם אם נרצה לדחוק בד' המ"מ דמ"ש ואפי' כו' מעיקר חבוריהן ר"ל דעיקר חבוריהן לא נפסק כו' והרי זה ג"כ כפי' הב' דלעיל והרי הוא סיים כיון שתלויין הן הרי דעכ"פ תלויות בעינן ג"כ ואתי שפיר מאד ד' רבינו ז"ל ולפי זה גם ד' הרי"ף במ"ש והן תלויין בה עם היות שכבר נתבאר עפ"י דעת רי"ו שזה בא להורות שלא נתר לגמרי אלא תלויין ואחוזים בה י"ל שגם זה בא להורות רך תנאי שדוקא בשהן תלויין למטה כו'

ומעתה לפ"ז גם בד' הט"ז יש להעמיס עד"ז שהרי בסק"א פי' נדלדלו מלשון עקירה וי"ל דר"ל עקירה קצת ושכן דרך עלי חריות ומ"ש בסק"ב דלשון ונדלדלו פי' שנתפרקו כו' והן תלויין כו' ר"ל דמלבד העקירה (שפירש בסק"א) בא רמ"א להוסיף שיתפרדו מהשדרה עד שתלויין כו' וז"ש דלכן כתב רמ"א דהיינו כו' אחר שכתב בשו"ע נדלדלו כו' ור"ל דאף שבשו"ע כבר כתב נדלדלו שפי' עקירה קצת בא רמ"א להוסיף תנאי דהיינו כו' וז"ש שמדעת המ"מ משמע שגם זה (ר"ל התליי') בכלל דלדול ר"ל שבכלל הדלדול שברמב"ם ושו"ע נכלל גם התליי' כלומר שצריכה ג"כ והיינו ממ"ש המ"א כיון שתלויין הן. דמשמע דעכ"פ תליי' בעינן לשיפסול כו' משא"כ מלשון כעלי חריות שבשו"ע לא שמעינן זה עדיין לשיטתו בסק"א שדרכן בעקירה קצת כו' ואין להאריך יותר מדאי (בדחוקים כו')

והנה יש נ"מ דלפי דעת הט"ז ועל דרך הנ"ל הרי לא נזכר כלל שיעור לפירוד ותליי' זו מה שאין כן לפי הנ"ל לפירוש הב' יש שיעור לזה כעלי החריות כו' כנ"ל ולפי זה נראה שרבינו ז"ל נמשך אחר הט"ז שהרי הוא לא הזכיר כלל כעלי החריות (ומשמע דהיינו ע"כ משום דסבירא לי' דלא נקטו הרמב"ם ושו"ע זה אלא לסימנא ודמיון בעלמא והיינו שגם הן דרכן בעקירה במקצת כהט"ז) אך אם כן באמת צ"ע איזה שיעור וגבול לתליי' וריחוק זה אם לא שנאמר דתליי' זו היא כלפי מטה ממש על דרך הנ"ל לפי' ה' אלא שלהט"ז ורבינו ז"ל דלדול זה כולל ענינים העקירה במקצת וגם התליי' למטה ממש (וכעלי החריות הוא רק לדמיון לענין העקירה כנ"ל). וזה עיקר פסולן מחמת התליי' למטה (ממש) על ידי סיבת עקירה (דוקא) וכל זה נכלל במלת דלדול והמ"מ לא בא כי אם לשלול דלא נטעה לפרש דלדול עקירה גמורה אלא אפילו עיקר חבוריהן לא נפסק ורק מקצתו) כיון שתלויין הן כנ"ל פסול וגם דעת הרי"ף במ"ש והן תלויין יתפרשו על דרך זה ודתרתי בעינן עקירה קצת ותלויין למטה ממש. ואתי שפיר הכל. (אם המציאות הוא דעלי חריות עקורום קצת כדנראה מהט"ז)

ועוד י"ל ע"ד פי' הה' דלעיל דעיקר הפסול מחמת התליי' ושזה פי' דלדול ובלי נעקרו כלל (אלא שזה שלא כדמשמע מד' רבינו ז"ל) אך לא כדלעיל שתליי' זו היא דוקא כשהן הפוכין ותלויין למטה ממש. ושמשום הכי פסול אלא שענין תליי' מורה כשאחיזת הדבר התלוי היא ברפיון בדבר שנאחז בו (ומתנענע אנה ואנה) מה שאין כן אם אחיזתו היא בחיבור חזק וכאלו הם גוף אחד ממש בלי חלוק ממנו אינו נופל על זה לשון תליי' כמו אלו הי' ענף עב וחזק יוצא דרך גידולו מגוף האילן מלמעלה למטה לא הי' שייך לומר שתולה בו מה שאין כן אם נעקר מעט במקום חיבורו ונאחז בו רק ברפיון ומתנדנד כו' קרוי תליי' (וכן פרי האילנות שהיא מופרדת מגוף העץ ומתנדנדת נקרא גם כן תליי').. אפילו אם לא נוטה כלפי מטה ממש. וגם כאן זהו פירוש דלדול שנתהווה קלקול במקום חיבור העלין בשדרה עד שהן בדרך תליי' בו על דרך הנ"ל ויכול להיות זה הן על ידי עקירה במקצת או גם על ידי קמט וכהאי גוונא שמתקלקל ומתרכך שם במקום חיבורן עד שנעשו רפויים שם ומתנדנדין. וז"ש המ"מ ואפילו כו' ר"ל דלאו דוקא על ידי עקירה אלא גם על ידי קמט וכהאי גוונא כנ"ל כיון שתלויין כו' ולפי זה גם מה שכתב בתחילה וכן ברמב"ם נדלדלו משדרו של לולב ר"ל במקום חבורן ומ"מ לא קשיא מה שהוצרך לומר לבסוף מעיקר חבוריהן. שבא לומר דאפילו עיקר חיבורם לא נפסק כלל בדרך עקירה כיון שמכל מקום תלויין הן ר"ל על ידי איזה שאר קלקול קמט וכהאי גוונא במקום חיבורן נעשו בדרך תליי'. ומה שכתב הרמב"ם כעלי החריות היינו לענין שיעור הפירוד כו' ונמצא שלפי זה גם כן תרתי בעינן היינו פירוד כעלי חריות וקלקול במקום חיבורם (אלא שלאו דוקא עקירה אלא גם שאר קלקול) עד שנקרא תליי' כו' כנ"ל

והנה מה שכתב הרמב"ם גבי נפרדו ולא נדלדלו כעלי החריות לא אתי שפיר כי אם לפי' ד' דלעיל דלפי זה דלדול מלשון פירוד ועיקר החילוק בין נפרדו לנפרצו כי אם לענין שיעור הפירוד אם הגיע לכעני חריות כו' וגם לפי' הט"ז הנ"ל דדלדול כולל עכ"פ עקירה וכן עלי חריות עקורים במקצת אתי שפיר גם כן אבל לשאר פירושים דכעלי חריות הוא לענין השיעור ודלדול עקירה או תלייה וכהאי גוונא נהי דגבי נפרצו שכתב והוא שידלדלו כו' כעלי חריות ניחא קצת. אבל ברישא לא אתי שפיר דאיך שייך לומר לא נדלדלו דר"ל עקירה או תליי' כשיעור עלי חריות דמשמע אלא פחות משיעור זה הרי כאן לא איירי בדלדול כלל כי אם בנפרדו כו'. אך מה שכתב ברישא נפרדו עליו זה מזה ובסיפא והוא שידלדלו משדרו כו'. הרי משמע מזה דנפרדו הוא רק לענין העלין גופא זה מזה אבל דלדול דסיפא היינו העלין מהשדרה דהיינו במקום חיבורן ויותר מזה מבואר בפה"מ שכתב נפרצו הוא שישתברו עליו מגב הלולב שהן קבועות בו כו' נפרדו הוא שיתפרדו עליו קצתם מקצתם כו' הרי מלבד מה שכתב שישתברו שמזה מבואר בהדיא דנפרצו היינו עקירה (במקצת עכ"פ) גם ממה שמחלק דנפרצו היינו מגב כו' ונפרדו היינו בעלין גופא קצתם מקצתם מבואר כן וכנ"ל שזהו גם כן כוונתו בחיבורו כו' ונמצא שהפירוש היותר נכון הוא כנ"ל לפירוש הט"ז שאתי שפיר כל הלשונות הנ"ל (אלא שאיני יודע אם המציאות הוא כעלי החריות שעקורים קצת כנ"ל)

אמנם עם היות שד' הרמב"ם דכאן מתפרשים יותר כנ"ל להט"ז מכל מקום הרי מדבריו דריש פ"ז נראה דכל שנתפרדו העלין לכאן ולכאן היינו חרותא ופסול אף בלי עקירה כלל וגם בלי קלקול קמט ולא תליי' למטה ואף גם בלי קישוי כי אם מצד התמונה הנ"ל בלבד לכן הי' נראה לפע"ד די"ל דגם הרמב"ם ס"ל דחרותא ונפרצו שני ענינים (ולא ע"ד ד' הר"ן וש"פ אלא) דחרותא היינו כשהוא מתולדה. ונפרצו היינו שנעשה כן אחר כך ונאמר דפסול חרותא הוא משום שינוי השם (דבעינן שיהי' שמו לולב דוקא מפי הקבלה כו') ככל הנ"ל לפירוש ד' הנ"ל ושזה לא שייך כי אם כשנעשה