דברי נחמיה אורח חיים קטו

נמצא שיש לפרש דעת הרמב"ם בד' פנים א' שנדלדלו ר"ל נעקרו לגמרי. ב' נעקרו במקצת במקום חיבורם ג' נדלדלו ר"ל נפרדו בארכן מהשדרה כל כך כעלי החריות ר"ל שנתקשו שכן דרכן שמתקשים כשמתפרדים הרבה כנ"ל. ד' גם בלי קישוי כל שהגיע הפירוד לכעלי החריות כו' כנ"ל. ולכאורה מחוורתא כפי' הד'. דאלו לפי' הא' ודאי קשה מאי כעלי החריות (הלא אין עלי החריות דרכם להתעקר אפי' בימות הגשמים כמ"ש הב"י). ואין בידי ליישב זה אפי' בדוחק אלא שכן נראה מהתוס' יו"ט והט"ז בסק"א כנ"ל וצ"ע ואולי צ"ל דר"ל שגם ע"י האיגוד יהי' רק כחיבור עלים של חריות כו' ואילו היינו פירוש כי חופיא כו' והוא דחוק ורחוק ביותר ובפרט ברישא שכתב נפרדו כו' ולא נדלדלו כעלי חריות אין לו הבנה כלל לפ"ז וגם לפי' הב' גם כן האי כעלי החריות לא אתי שפיר כלל אלא שקצת יש לדחוק דר"ל דע"י שנעקרו העלים במקצת אורחא דמילתא שנוטין הן לכאן ולכאן כעלי חריות ולפ"ז י"ל ג"כ דהאי נדלדלו הוא מלשון פירוד כעין פי' הד' הנ"ל אלא דכאן איירי שהפירוד הי' ע"י סיבה שכן לשון נפרצו מורה קצת שנתהווה כן כו' ור"ל במ"ש והוא שידלדלו כו' שהגיע הפירוד בלולב זה ע"י הסיבה שהיא העקירה במקצת עד כעלי החריות שמתפרדים בטבע. ופי' הג' כבר נתבאר לעיל שהוא דוחק דלמה שבק מלהזכיר ענין הקישוי שהוא העיקר לפ"ז לכן הי' נלפע"ד יותר כפי' הד' הנ"ל דעיקר הפסול מצד עצם הפירוד אם הגיע כשיעור הנהוג בעלי חריות יהי' הפירוד מאיזה טעם שיהי' אפי' לא מצד קישוי ולא מצד עקירה כ"א מצד רכות וכה"ג (בין מברייתו ובין אח"כ כו') הכל פסול אם מטעם דכל שהוא בתמונה זו לא נקרא כפות כו' כדלעיל (ולפ"ז אין חילוק בין שהוא כך מתולדתו ובין שנעשה אח"כ כו'). או משום דאזלינן בתר שמא. וכל כה"ג נקרא חרותא ולא לולב כדלעיל (ולפ"ז לכאורה דוקא מתולדתו כו' ואולי גם אח"כ שוב אין שמו עליו כמו בנשרו כו')

ומעתה אבוא לדעת המ"מ וז"ל דינו של רבינו אמת דכל שנדלדלו משדרו של לולב פסול ואפי' לא נדלדלו מעיקר חיבוריהן כיון שתלויות למטה פסול עכ"ל והנה ממ"ש לא נדלדלו מעיקר חבוריהן נראה דהיינו שלא נעקרו כלל ודלא כפי' הא' והב' הנ"ל ומ"ש ברישא שנדלדלו משדרו של לולב ר"ל שנפרדו משכיבתן על השדרה (וז"ש ברישא משדרו של לולב ובסיפא מעיקר חבוריהן כו') ושיעור דבריו שנפרדו למעלה ארכן מהשדרה אפילו לא נעקר למטה ממקום חיבורם כו' (ולפ"ז פי' דלדול שבדבריו משתנה מרישא לסיפא שברישא הוא מלשון פירוד ובסיפא מלשון תלישה. ואינו דוחק כל כך שכבר נתבאר שסובל ב' הפרושים ובשגם שהכל מעין ענין אחד שתלישה היינו הפירוד מהמחובר כו') והי' נראה שהיינו כפי' הד' שברמב"ם ומה שלא ביאר שפירוד זה הגיע לכעלי החריות י"ל שסמך אמ"ש ברמב"ם וקיצר במובן אלא שלפי זה הא דסיים כיון שתלויות למטה אינו מובן כל כך דלשון זה משמעו שהעלין כפופין ותלויין לגמרי כלפי מטה לארץ ושזהו עיקר טעם פסולן (דהרי זה כאלו אינם וכן משמע הלשון שכתב ואפי' לא נדלדלו מעיקר חיבוריהן כיון כו' משמע דכיון שתלויין הרי זה חשוב כאלו נדלדלו ונעקרו) ולפי הנ"ל עיקר פסולן הוא מחמת פרידתן כעלי החריות ואפי' אינם תלויין כלפי מטה ממש אלא נוטות לצדדין לכאן ולכאן כו' כנ"ל. גם איה הרמז לתליי' זו ברמב"ם. והן אמת שיש לדחוק דהאי תלויות למטה לאו דוקא הוא אלא כל שנוטות לרוחב הצדדין לכאן ולכאן כענפי שאר אילנות תלויות למטה קרי להו נגד בריית הלולב שעליו עולין ומושכבים ממש על השדרה וכן כתב נגד מ"ש הרמב"ם כעלי החריות לתקן החילוק שבין זה לבין נפרדו (ולשון זה לקח מהרי"ף והוא השוה אותו עם הרמב"ם) אבל מהיות זה דוחק שיותר משמע כנ"ל שתליי' זו ר"ל שתלויין מלמעלה למטה כלפי הארץ ושזהו עיקר הטעם כנ"ל (ובשגם דאם לשון והן תלויין בה שברי"ף כוונתו רק על כעין ענפי אילנות הוא אך למותר דזה יובן גם ממ"ש שנתרו מן השדרה כו'). לכן הי' נראה לפע"ד די"ל עוד בדוחק דבאמת ס"ל להמ"מ דלהרי"ף ורמב"ם עיקר הפסול בנפרצו הוא מחמת תלייתן כלפי מטה ממש וכדלעיל (דהרי זה כאלו אינם) ופסול חרותא (שברמב"ם רפ"ז ע"ש במ"מ) על כרחך מיירי לפי זה בשנתקשה דוקא וכדעת הפוסקים דראוי לכפות בעינן דאם לא כן אינו פסול כי אם בתלויין כלפי מטה דוקא. ופי' נדלדלו יש לומר שהוא מלשון תליי' שכמדומה דאשכחן טובא לשון דלדול מענין תליי'. מהם במשנה ספ"ז דבכורות בעלי הדלדולין ופרש"י והרע"ב כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם. וברמב"ם פ"ח מהלכות בהמ"ק ה"ג מי שאזניו מדולדלות למטה ובפ"ב מהלכות מילה הלכה ה' קטן שבשרו רך ומדולדל כו' הבשר המדולדל מכאן ומכאן כו' וכן הוא מטוש"ע יו"ד סי' רס"ד וכן דלדולי סירכות הריאה הידוע באחרונים כל אלו אינם מלשון פירוד ולא לשון תלישה ועקירה כי אם מעין לשון תליי' ובמשנה ספ"ה דבכורות דף ל"ה א' ושערו מדולדל כו' ע"ש דנראה דהיינו רק שתלויות מחמת ארען כו' (ואולי כללות לשון דלדול מורה ענין העתקה ושינוי ממקומו וסדרו הראוי ונכלל בזה תלישה ופירוד ותליי' בשינוי מדרכו וסדרו כו'). ואם כן גם כאן יש לומר דלשון דלדול זה שברמב"ם הוא כלשון והן תלויין שברי"ף וס"ל דתליי' זו היינו שהן הפוכים ותלויין כלפי מטה ממש ושזהו עיקר פסולן (דהרי זה כאלו נעקרו כו' כנ"ל והרי זה פי' ה' ברמב"ם. אך לפי זה קשה מאד הך כעלי חריות שברמב"ם דודאי נראה דעלי חריות אינם תלוים למטה ממש. לכן יש לומר בענין אחר קצת והוא בשנדקדק בד' המ"מ שכתב ב' פעמים פסול דהראשון למותר גם הוי"ו דואפילו למותר וכך הוי לי' לומר דכל שנדלדלו משדרו של לולב אפי' לא כו' פסול לכן נראה דמ"ש ואפילו כו' הם דברי עצמו דבתחילה כתב שדינו של הרמב"ם אמת דכל כו' פסול ואחר כך הוסיף מדיני' שאפי' כו' פסול וזהו כמ"ש הלח"מ דהך סיומא דהמ"מ דעת עצמו הם מה שלכאורה הי' נראה לי שזה דוחק גדול כדלעיל אלא שמכל מקום מאי דמשמע מהלח"מ שרוצה לומר לפי זה דלהרמב"ם בעינן עקורים לגמרי לא נראה לפע"ד כלל כדלעיל אלא שיש לומר דלהרמב"ם עקורים במקצת בעינן כפי' הב' דלעיל ועל זה הוסיף המ"מ דגם בלא נעקרו כלל כיון שתלויין כלפי מטה ממש ע"ד שנתבאר פסול אלא דלפי זה עדיין קשה מה שברישא כתב משדרו של לולב ובסיפא מעיקר חיבוריהן. גם תיבות מעיקר חיבוריהן דסיפא למותר לגמרי כיון דעלה קאי והוי לי' לומר ואפילו לא נדלדלו כיון כו' גם כיון דלפי זה לא מיירי ברישא שהם ד' הרמב"ם מענין תליי' כלל ומה ז"ש בסיפא כיון שתלויות דמשמע דבהא קאי והוי לי' לומר אם תלויות כו'. לכן נראה יותר קצת כנ"ל דהמ"מ מפרש ד' הרמב"ם כפירוש ד' דלעיל ומ"ש כיון שתלויות למטה ר"ל שהגיע הפירוד לכעלי חריות דגם בכה"ג תלויות למטה קרי לה לגבי לולב כנ"ל. וגם לשון והן תלויין בה שברי"ף מפרש בכה"ג ולפי משמעות דמשמע דהך ואפילו כו' שבמ"מ ד"ע הם כנ"ל. יש לומר משום שברמב"ם הי' אפשר לומר דמה שנתפרדו כל כך הוא משום שנעקרו מעט במקום חיבורם בשדרה (דכן הוא סתמא דמילתא כיון דמשמע דהרמב"ם לא איירי בשנתקשה מדלא הזכירו כלל כדלעיל גם יש לומר דנפרצו משמע בידי אדם לא בתולדה והיינו אחר שתלשו בעודו כדרך הלולב נתהווה על ידי סיבה שנדלדלו לכעין תמונת עלי החריות כו' כדלעיל לזה אשמעינן המ"מ שלא נאמר דדוקא בכה"ג פסול ומשום העקירה במקצת אלא אפילו לא