דברי נחמיה אורח חיים קיד

ב' צמר המדולדל כו' (וכלשון דלדולי ריאה כו') ועיין עוד לשון דלדול בזבחים די"ט נימא מדולדלת ודכ"ד נדלדלה האבן. ובפרש"י שם וברמב"ם שם וכ"מ. אך א"כ מהו שנדלדלו ברובן דודאי ר"ל שמקומות התלושים הן הרוב א"כ לשון דלדול קאי על התלישות ומ"ש חיבור מדולדל ע"כ שנקרא כן מצד התלישות בכח שביניהם כנ"ל. או שגם על הנשאר מחובר נופל לשון דלדול וכדלקמן שדלדול סובל עוד פי' ג' והנה אם נפרש דלדול זה שברמב"ם מלשון פירוד והרי נפרדו עליו כשר. הי' נראה לכאורה די"ל דלזה כתב הרמב"ם כעלי החריות. ור"ל (שנתפרדו הרבה מצד) שנתקשו כעלי החריות אז פסול משום דבעינן ראוי לכפות. והגם דלכאורה זהו פסול חרות דברייתא וכדפרש"י ור"ן וכאן איירי בפסול נפרצו דמתניתין ומשמע דב' ענינים הן י"ל דהרמב"ם ס"ל דברייתא הוא פירוש וביאור למתניתין דהא דתניא חרות פסול היינו ביחור ננפרצו דמתניתין ודתניא דומה לחרות כשר הוא ביאור לנפרדו דמתניתין וז"ש הרמב"ם נפרדים כו' ולא נתדלדלו כעלי החריות כשר (דמלשון זה משמע דעכ"פ דומה במקצת לעלי החריות. דאנ"כ ל"ש השלילה). ור"ל דלא נתקשו עדיין כ"כ כעלי חריות ממש וכדפירש"י על דומה לחרות כשר נפרצו כו' כעלי החריות ר"ל שנתקשו ממש כעלי חריות פסול ואף שהלשון נתדלדלו היינו לשון פירוד כנ"ל והל"ל נתקשו כעלי חריות י"ל דהפירוד והקישוי הכל א' דתלויין זה בזה שכן הוא דרכן כמ"ש רבינו ז"ל. אבל זה דוחק גדול ולמה שבק לומר שנתקשו שזהו העיקר לפי הנ"ל וכתב דלדול והעיקר חסר אלא י"ל (בענין אחר) דהרמב"ם ס"ל דהא דחרות פסול אינו מצד הקישוי אלא אפי' אם אירע שלא נתקשו כל שנתפרדו עניו הרבה כחרות ממש פסול. והוא דבגמרא אמרינן ממאי דכפות תמרים לולבא הוא אימא חרותא ומשני בעינן כפות וליכא ופרש"י שאם הי' פרוד יכפתנו כו' ולכאורה הרי זה הוא דעת ר"י משום ר' טרפון ונא קיימא נן כוותי'. והר"ן פי' במתניתין דבעינן רחוי לכך וכדר' זירא (כל הראוי לבילה כו'). והוא דוחק דלא מצאתי כן לשון גמרא בעינן כפות וכל כה"ג ה"ל לפרש וגם רש"י לא ביאר זה והנראה דרש"י דס"ל באמת דסוגיא זו אתיא כר"י. ובזה אתי שפיר שבהג"א בשם ח"ז נראה שפוסק כר"י ע"ש (סי' ה'). אבל הרי אנן לא קיי"ל כר"י לכן נלפע"ד די"ל דהרמב"ם ס"ל דאף ת"ק דר"י דמכשיר נפרדו עליו בלי איגוד היינו דוקא בנפרדו מעט דעכ"ז עולין למעלה ומכסין השדרה כדרך הלולב אבל כשנפרדו הרבה בענין שזה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר אילנות (ועל ידי זה השדרה מגולה ע' ר"ן במתניתין סד"ה נפרצו) אז נק' חרותא ול לולב (גם אם לא נתקשו) ולכן פסול ומש"א כפות בעינן ר"ל דכשהעלין עולין מאליהן עם השדרה כדרך הלולב זה נקרא כפות שהעלין כפותים עם השדרה ממילא (ע' פרש"י באופתא) והא דאמרינן ואימא אופתא כפות מכלל דאיכא פרוד כו' אינו מפרש כדפירש"י דכפות משמע שפרוד מתחילה ואתה כופתו (דזה באמת אינו מובן דאם כן לולב שעליו סמוכים לגמרי ליפסל וצריך עיון) אלא ר"ל שיש עלין שאתה יכול להפרידן ומשא"כ אופתא כו' וזה שסיים והאי כפות ועומד לעולם פי' שישאר כך בלי פירוד עלין. (ואלו לפרש"י מאי לעולם). אבל לולב כפות ועומד ואתה יכול לעשותו פרוד והא דמכשרינן נפרדו עליו י"ל דגם בפירוד קצת לא יצא מכלל כפות ועומד לת"ק ורק ר"י דרש כפות שיכפתנו דבעי שיהיו כפותים וסמוכים ממש בחוזק וע' פה"מ להרמב"ם שכתב ודעת ר"י כו' שיתקבצו עליו קיבוץ חדש עכ"ל משמע כנ"ל ועוד יש לומר דלת"ק אין כוונת התורה להקפיד שיהי' זה שיוצא בו י"ח כפות דוקא אלא באה להורות לנו המין שיהי' בו אותו שנקרא לולב ולא חרותא ואופתא כו' והיינו דאמרינן ממאי דלולבא הוא אימא חרותא דמשמעות השאלה על המין מנלן דבעינן המין הנקרא לולב ולא המין הנקרא חרותא. גם משמע דכבר הי' ידוע דכל הנקרא חרותא פסול אלא ששואל מנלן כו' ועם דהכל מין דקל כו' עכ"ז חלוקין בשמן ומשני כפות בעינן דמזה שמעינן דכוונת התורה על המין הנקרא לולב כו' ולכן גם בנפרדו עליו קצת לולב שמי' ומשא"כ כשעליו נתפרדו הרבה וזה פונה לכאן כשאר אילנות אז נקרא חרותא ופסול ואפי' אם אירע שלא נתקשו כו' שאין הדבר תלוי בקישוי כלל אלא בתמונת העלין ונטייתן למעלה עם השדרה או לצדדים שבזה תלוי שם לולב וחרותא. וז"ש הרמב"ם רפ"ז כפות תמרים האמורות בתורה הן כו' קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן כו' והוא הנק' לולב משמע דקודם שיתפרדו לכאן ולכאן (ואף שיתפרדו קצת) דאז נקרא לולב היינו כפות תמרים דקרא ומשא"כ כשיתפרדו כו' דאז לא נק' לולב (אלא חרותא) ופסול ולא הזכיר מענין קישוי כלל כו' **(וכ"ש שזה אתי שפיר לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מסדר זרעים שכל כה"ג הן הדברים המקובלים מפי משה ולא נשתבש אדם מעולם שפרי עץ הדר דקרא הוא פרי אחר זולת אתרוג כו' וכל השאלות והראיות הנמצא בגמרא על כיוצא בזה הכל רק למצוא רמז בתורה ע"ז הפי' המקובל כו' ולפי"ז צ"ע תשובת רמ"א סי' קי"ז. וא"כ וודאי גם בלולב ידענו בקבלה שכפות תמרים הוא הלולב ומה דשאלו ואימא חרותא הוא רק למצוא רמז שמין זה הוא ולא אחר. ע"כ הגהה: )** ומיהו לפ"ז צ"ע שהזכיר אתרוג והדס ודלג לולב ואולי מזה משמע קצת דס"ל דחרותא מינא דלולב הוא ולא מיפסל אלא משום דבעינן ראוי לכפות כו' אבל אינו כדאי מצד משמעות ד' הרמב"ם רפ"ז הנ"ל (ולפ"ז הכל תלוי בשמא. ולכאורה יתורץ בזה קושית התוס' רדל"ג מידי הדס כתיב כו' ע"ש ואף למסקנא משמע דרק שם לווי נתרבה אבל לא שינוי שם ממש אף אם יהי' עבות כו' אך צ"ע בתשו' רמ"א הנ"ל וע' בספר מחצית השקל ססי' תרמ"ח

והשתא דאתינא להכי י"ל דגם אם הפי' בהא דאמרינן כפות בעינן הוא ע"ד פרש"י ור"ן דר"ל ראוי לכפות בעינן וא"כ פסול חרותא הוא מצד הקישוי מ"מ י"ל דזה אינו כי אם דמזה נלמד דכוונת התורה הוא על לולב ולא על חרותא ושוב כל שנקרא בשם חרותא פסול ושם חרותא י"ל דאינו תלוי בקישוי אלא בתמונת העלין ונטייתן כנ"ל ואיך שיהיה עכ"פ שפיר י"ל שהפי' דלדול שברמב"ם הוא מלשון פירוד וז"ש נתפרדו כו' ולא נתדלדלו כעלי חריות כשר ר"ל כשלא הגיע אופן הפירוד לכעלי חריות אז עדיין נק' לולב וכשר (וזהו דומה לחרות שבברייתא שהוא פי' לנתפרדו שבמתניתין) נפרצו כו' כעלי החריות פסול פי' כשהגיע הפירוד והדלדול לכעלי חריות אז נקרא חרותא ופסול (וזהו חרות שבברייתא כו'). וע' לח"מ שנ' שתופס דעת הרמב"ם כנ"ל שהעיקר תלוי בריבוי ומיעוט פתיחת העלין והרחקתן מהשדרה אם כעלי החריות או פחות מזה כו' ע"ש וז"ש כן נראה מד' הטור (ולכאורה הרי הטור לא הזכיר מזה גבי נפרצו. אלא) דכונתו אמש"ש אם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעץ פסול ופי' הב"י דהיינו חרות שבברייתא. וד' הטור אלו מסופקים קצת דהזכיר ב' תנאים היינו רוב הפתיחה והקישוי ואינו מובן איזהו עיקר או שניהם בעי לשיפסל. ולפי ד' הפוסקים דראוי לכפות בעינן ודאי דהכל תלוי בקישוי ומה שהזכיר נפתח הרבה על כרחך אורחא דמלתא נקט (וזהו כוונת רבינו ז"ל במ"ש שכן הוא דרכן כו'). דודאי אפי' אם אירע שלא נפתח הרבה ועכ"ז נתקשה פסול לדידהו דאינו ראוי לכפות כו' והלח"מ ס"ל דמ"ש הטור שנפתח הרבה הוא בדוקא שבזה תלוי עיקר הפסול דאז נקרא חרותא והקישוי לאורחא דמילתא נקט כו' וה"ז כנ"ל לפ"ד הרמב"ם (לדינא):