דברי נחמיה אורח חיים קח

התקנה. כש"כ התקנה לקרות בתורה בד"צ שהוא מצד עצם הדברים שאירע לאבותינו באותן הימים איך תתבטל מצד סיבת המחלה כו'. וע' בהרמב"ם פי"ג מה' תפלה הי"ח ובשאר התעניות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו קורין ויחל כו' ובתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות כו' קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם כו'. הרי קריאת ויחל בד"צ וכ"ש קריאה דט"ב בשחרית הם שייכים רק עבור מה שאירע לאבותינו וא"כ מי הפקיע החוב ממי שא"א לו להתענות כו' וע' בהר"ן ס"פ ב' דתענית שכ' סד' צומות לאבל הם ולא לתפלה וזעקה כו' א"כ אף מי שא"א לו להתענות חייב לזכור האבל והחורבן כו' וכמ"ש הגד להם את הבית ויכלמו מעונותיהם כו' וא"כ חוב הקריאה בתורה קבוע על חולה ג"כ ממש וכמו ביוהכ"פ א"כ כשיש עכ"פ שלשה שמתענין ודאי יש לקרות ויחל משא"כ בתענית בה"ב בזה ודאי בעינן עשרה ואף גם לענין עננו יש לומר דהאגודה לקח זה מהתוס' דפרק במה מדליקין ד' כ"ד ע"א ד"ה תעניות שכתבו ומה שש"ץ מתפלל עננו שחרית היינו לפי שא"א שלא יתענה אחד מהם וכ"כ המרדכי שם והסמ"ג. הרי אם אפי' רק אחד לבד התענה אין ברכה דעננו שבין גואל לרופא לבטלה ח"ו וכש"כ ג'. וזה הראני ההמ"ץ נ"י דמחננו. וקרוב ללשון זה הוא בהרא"ש פ"ק דתענית סי' י"ז והובא בטור סי' תקס"ה. וא"כ הגם שנדחו דברי האגודה היינו רק בבה"ב ולא בד"צ. ויש לצרף עוד ב' טענות א' דבתענית ד' י"ד יש סבר' בגמ' דאפי' יחיד קובע ברכה לעצמו וע' ברא"ש שם סי"ז א"כ בנד"ז שאינו יחיד רק צבור ממש רק דאניסי מלהתענות ויחידים מהן מתעני' יש לומר דלכ"ע קובע ברכה לעצמו ב' אם עכ"פ עוד שבעה ג"כ יאכלו רק פחות מכשיעור דנק' התענה אע"פ שעשה איסור כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' רפ"ז שהביא כת"ר והובא בא"ר וכש"כ הכא דהאוכלי' פחות כשיעור התענו וגם לא עשו איסור ועדיף מנדון דהריב"ש לכן יש לומר דשפיר דמי לומר עננו בין גואל לרופא כ"ז אמרתי בחפזי ואתו המדע. ולא להורות כלל באתי כ"א ככותב. וה' יסיר מאתם ומאתנו ומכ"י כל מחלה וירפא כו' וישלח ברכה כו'

סימן מב (לסימן תקנ"ד

) תשובת הגאון המחבר על הנ"ל

לפענ"ד יסוד האגודה חלוש שלא נזכר כ"א בב"ח. וגם הוא לא כתב רק דלא כמו שנמצא בשם ס' אגודה כו'. ומה שכ"ק שי' ר"ל שלקח זה מתוס' דפ' ב"מ. זה אינו דא"כ בחד סגי. גם א"כ יהיו דברי הטוש"ע סותרים זא"ז כו' אלא דלא דמי כלל: שהרי התם הכל מתעני'. ואין כאן ברכה לבטלה לכ"ע. אלא דהגאונים חששו בשחרית שמא אח"כ יאחזנו בולמוס ונמצא (רק) שקרן בתפלתו (כשאומר צום תעניתנו עב"ח). (ומה גם שהרי כבר הוכיחו התוס' ורא"ש ור"ן שם ורא"ש פ"ק דתענית שז"א דאפי' אם אח"כ כו' לא נק' שקרן כיון שלע"ע מתענה ודעתו שיתענה כה"י. ונראה דגם הגאונים ע"כ ר"ל רק שיהי' נראה כשקרן כו'. וכ"כ הב"ח בהדי' בסי' תקס"ה). ולכן מהני לזה לש"ץ כשא' יתענה משא"כ כאן שאין כל הציבור מתענין כלל ובאים לקבוע ברכה לש"ץ רק בשביל המתעני' א"א בפחות מעשרה (עכ"פ שגם ע"ז י"ח מהראשונים) כמ"ש הטור: (דמה"ט ל"ד לפורסי' על שמע). שוב ראיתי ביה"ג סי' תקס"ה סק"ח ע"ש גם א"י טעם כלל לשיעור ג' ומ"ש כ"ק שי'. שפורסי' ע"ש לג' כו' (מלבד דל"ד כו' כמ"ש הטור) הנה בטוש"ע סי' ס"ט לא נזכר כ"א (או י') או ו' (רוב הי') או ז' (רובא דמינכר) או אפי' לא' (ואף התו' שבב"י שם שכ' סברא בג' ה"ד התם שיש סמך ממ"ש בפרוע פרעות בישראל שהם ג' תיבות ופירשו בפרוע כו' שלא עשו מה שמוטל כו' (וגם לו' וז' יש סמך מתיבו' דפ' זה). וזה ל"ש כאן כלל). גם מ"ש עפ"י ת' ריב"א דרסי' קל"ה. דאף שהוא מועד רק לג' כו' הרי רמ"א כתב שם אפי' לב' (שכ"ה לפי גי' ב' בהגמי"י. וס"ל שבמרדכי המעשה כך הי' ול"ד ע' בר"י) והיינו דלכ"ע לאחרים לאו מועד ולא הותר להם קריאה בשבילם אלא דמהתם בב' וה' דקורין בלא"ה (וכשיש חתן א' יקרא שלישי) וכשיש ב' התירו להם לקרות רביעי: (משום פגם חתן הנשאר ע' בר"י) ולפ"מ דמשמע במרדכי לא התירו אלא כשכל הד' יהיו מהחתנים. (ולכן כשא' כהן וב' ישראלים יקרא הכהן פעמיים כו'). אבל לחדש קריאה וברכה לציבור מצד שיעור ג' (דוקא) לא נשמע מכאן כלל

ועתה אבוא למ"ש לחלק בין עננו לקריאה מ"ש שהטור לא הזהיר מקריאה כו'. י"ל דתחיל' כ' ב' ראבי' וראב"ד שהקפידו אשניהם (והיינו ע"כ דגם קריאה מצד הברכות ה"ז קביעות ברכה דא"א ליחידי') ועז"כ תשובת הרא"ש דאיקרו רבים ויכולים לקבוע ברכות. (ונראה דקאי גם אקריאה בברכה כו' כנ"ל ועב"י) ואהא קאי ג"כ מ"ש הטור ומיהו נראה כו' עד אבל הכא לענין קביעות ברכה צריך יו"ד (וכנ"ל דגם קריאה חשיבא קביעות ברכה). ושוב ראיתי בס' מה"ש בשם תשובת עה"ג שכתב בהדי' דכ"ש לענין ויחל כו' ומ"ש לצרף עוד סברות דחוקי' המה לפענ"ד דמ"ש בסי' מ"ז יש כ"פ דצריך לברך אלימוד כשהפסיק כו' ליתא שם בטוש"ע וש"פ זולת מ"ש ב"י עפ"י חה"ר והגמי"י). ולא כתב רש"י שא' בשמו שכשהיה משכים לקרות הי' מברך בה"ת וכשבא לבהכנ"ס (ואו' ברכות הגמי"י) הי' חוזר ומברך כו' (לפ' תמיד) ואף רש"י כתב דוקא בכה"ג קא'. (אי משום דהיינו מלילה ליום כדמשמע בפר"ח סי' מ"ו סק"ח או משום דדוקא לפ' תמיד שקורין בציבור כו' כמ"ש פ"מ סי' מ"ז סקי"ב ועא"ר ופ"מ רסי' מ"ח או משום דס"ל לצרף בה"ת לסדר כל ברכות השחר שמסדרים בבהכנ"ס (כדמשמע בהגמי"י וחה"ר) להוציא ע"ה כבסי' מ"ו ס' ב' (וע"ש ס"ח בהגהה די"א כו'). ועמ"א סי' ו' סק"ז בשם בע"ה וט"ז שם סס"י וסק"ד) אבל מצד ההפסק נראה דליכא למ"ד. וזהו שהוכפל בסי"ג המשכים כו' (לאפוקי מרש"י). אף שכבר נתבאר מס"י ואילך דלא חשיב הפסק כו' (ואף גם בברכות צ"ע כי בד"מ סי' ש"ס אות ב' נזכר דהוי ברכה לבטלה ובסי' קל"ה כו' אולי ר"ל שהב' ידלג ברכו וצ"ע בזה). וברכה אחרונה הרי וודאי ליכא למ"ד בפו' לברך אלימוד. וע"כ ס"ל דר"י לגמרי איתותב מברכה אחרונה והן אמת שראיתי בחה"ר ברכות (מ"ח סע"ב) משמע דס"ל דלא איתותב ר"י אלא לענין דאורייתא אך לפי"ז צ"ל דר"ל דמיירי לענין בה"ת לקריאה בציבור (ע' ירושלמי ברכות פ"ז (כ"ב א') לא למדו כו') וס"ל כדעת הב"ש שבפר"ח סי' קל"ט ס"ח דברכה דלפני קריאה זו ג"כ דאורייתא (וכ"מ דעת התשב"ץ ח"ב סי' קס"ג אלא שיש סתירה שם מסי' רס"א כמ"ש בר"י סי' קל"ה סס"א) א"נ צ"ל כמ"ש בר"י ססי' מ"ז דמיירי בקריאה בציבור כנ"ל. ומש"א מנין לבה"ת מן התורה ר"ל אסמכתא וגם הלימוד דר"י בה"ת לאחרים מבהמ"ז בק"ו ר"ל דמדאורייתא נשמע לדרבנן דלאחרים ק"ו מלפני' וכן להיפוך בהמ"ז לפני' מבה"ת ר"ל מדרבנן נשמע לדאורייתא כו' ובמסקנ' נדחה הלמוד והק"ו אבל הדין אמת בבה"ת מדרבנן כו' (ובזה נסתלקה קו' רשאג"א סי' כ"ד מהרמב"ם) ואיך שיהי' עכ"פ בפו' ודאי ליכא מ"ד כלל לברך ברכה אחרונה אלימוד. אלא שכ"ק שי' כ' דמ"מ י"ל דאינה ברכה לבטלה וא"י היאך