דברי נחמיה אורח חיים קז

ומעתה י"ל דה"ט דרמב"ן שהקיל גבי ט"ב בחי' כל ל' וכן בחולה (שאב"ס) דכיון דחזינן שבכל חונה אף שאב"ס ממילא כו'. מ"מ ע"י התענית כבר נפל לנו הספק שאפשר שיומשך ע"ז חשש ס' סכנה ע"כ הגם שלגבי יוכ"פ דאורייתא מחמירי' להצריך אמירת החולה או הרופאים (ואפשר שזהו מדרבנן כו' כנ"ל וצ"ע) מ"מ לגבי ט"ב דרבנן יש להקל בזה וז"ש במקום חולי ל"ג רבנן. ר"ל גזירת התענית דוקא ל"ג משום שעי"ז יש (לפעמים) חשש סכנה ולפי הנ"ל שמה שלגבי יו"כ בעי' שיאמר החולה או הרופאים זה דרבנן י"ל ג"כ שע"ז קאי מ"ש ל"ג רבנן כו' ודוחק). וזהו הלשון א"צ אומד שכ' והוא לשון הגמ' דע"ז (כ"ח) לגי' הרי"ף וש"פ מכה של חלל א"צ אומד שפי' הרמב"ן הובא ב"י סי' שכ"ח לומר שאפי' אין שם בקיאים וגם החולה אינו אומר כלום מחללין כו' (ולכאורה צ"ע למה לא נזכר מזה גבי יוכ"פ ואולי אין מכה שייך לאכילה ובעי' אומד כו' וצ"ע). וביבמות פ' חרש (קי"ד) יונק תינוק מבהמה טמאה ומסקי' דהיינו משום סכנה ומ"מ גדול בעי' אומדנא ומשא"כ תינוק סתמו מסוכן אצל חלב וז"ש רמב"ן כאן דא"צ אומד (כנ"ל גבי מכה ש"ח) והגם דוודאי א"ל דסתם חולה מסוכן ממש אצל תענית (כנ"ל גבי תינוק אצל חלב וכן במכה ש"ח) דא"כ גם ביוכ"פ נמי אלא דמ"מ כיון שנופל ע"ז לשון אומד ואומדנא משמע שכבר יש איזה ספק (אצל סתם בנ"א עכ"פ) וכמ"ש הט"ז כאן בסי' תקנ"ד לכן הקילו בזה מדרבנן. והנה בע"ז שם ולגי' רש"י) איתא כל מכה שצריכה אומד מחללין עליו כו' וע"ש בפירש"י דמשמע דהיינו כל שנופל ספק (אצל סתם בנ"א) עד ששייך להצריך אומד (בקיאים) אם יחי' כו' ואולי מכאן נמשך דעת ר"י שבטור סי' שכ"ח (והגמי"י רפ"ב מה"ש). דגם סתם בנ"א כו' ואין צריך מומחים כו' והובא בשו"ע שם ס"י ובב"י לא העיר מקור לזה. וגבי יוכ"פ בסי' תרי"ח לא נזכר זה וגם הרי משנה שלימה עפ"י בקיאים וכן בגמ' רופא כו' וברמב"ם שם כתב והוא שיהיה רופא בקי כו' (ולא הגי' שם הגמי"י מדברי ר"י הנ"ל ובפיה"ח המהירי' במלאכתן כו'. הבקיאי' מן הרופאים כו') ובשו"ע סי' תרי"ח כשהרופא אינו מכיר החולי כאדם דעלמא משמע דבסתם בנ"א ל"מ כלום. משמע (קצת) שיש חילוק בין יוכ"פ לשבת להר"י (וטוש"ע) (והטעם היה אפ"ל שגבי יוכ"פ מיירי דאב"ס ממילא כו' (לפ"ד סתם בנ"א) אלא דאוני התענית יקלקל כו' ובזה ח"י לידיעה לסתם בנ"א ובעי' בקיאי' משא"כ בשבת כל שנופל ספק וצריך אומד אולי יב"ס ממילא כו' ע"כ מחללין דבזה הכל חשיבי בקיאים כו' ומ"מ י"ל דוקא מכה שעי"ז מודה שמכה גדולה היא ולא בסתם חולה ודלא כו') אלא שמד' המ"א שם סק"ז ורבינו ז"ל ס"ו למ"כ וצ"ע וגם לגי' הרי"ף שם כל מכה שצריכה אומד אין מתרפאין מהן. דלפי"ז י"ל הפי' דאף דמהדין צריכה אומד לענין שבת ויוכ"פ. מ"מ אין מתרפאין מהן וצ"ע שלא ראיתי כעת שדיברו בזה גם לענין מתרפאין מהן. ואפשר גם לגי' זו הפי' ע"ד פירש"י אלא שג"ז צ"ע ולא נזכר בטוש"ע יו"ד סי' קנ"ה (וגם אפשר שאין דין זה אלא גבי מכה דוקא כו' ואכמ"ל) ואיך שיהיה לפה"נ יש כאן משמעות שכל שצריכה אומד כבר נפל ספק (אצל סתם בנ"א עכ"פ). ובאמת גם עיקר הדין גבי יוכ"פ דמשמע דדוקא עפ"י בקיאים או עפ"י החולה מאכילין ומשא"כ כשאין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום אין מאכילין (דאל"כ ה"ז כמכה ש"ח לגבי שבת) ולכאורה כיון דקיי"ל שם ס"ה עפ"י הירושלמי דאם החולה אומר א"צ והרופא מסופק מאכילין א"כ ה"ה (או כ"ש) כשאין שם רופא (או שאינו מכיר החולי כו') והחולה אינו אומר כלום (ואצל סתם בנ"א יש ספק כו') (וצ"ע בכ"ז לעת הפנאי אי"ה (ואולי כדאמרי' בעלמא חסרון לידיעה אינו ספק כו' (ומ"מ יש מקום לומר לכאורה שאומד דבקיאי' הוא דרבנן כו'). (חסר)

סימן מא (לסימן תפ"ט

) וזה תשובת אדמו"ר הגאון וקדוש מוהרמ"ם ז"ל להגאון המחבר ז"ל

הנה ודאי דברי כת"ר נכוחים ואעפ"כ במקום שאין המחלה בחזקה ח"ו נראה שיאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיי' כמשנ"ת השיעורים בשו"ע סי' תרי"ח דכך יש להורות כן לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ע' ב"י סי' תקס"ח ורחמנא ליבא בעי ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעף ח"ו יש לייעצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קטנה קאמפער ומעט עשב מייענטע

קריאת ויחל אם יש בבהכנ"ס אף רק ג' מתענים יש לקרות ול"ד למ"ש באחרונים סי' תקס"ו גבי בה"ב אך עננו צ"ע די"ל שאין לומר ברכה בפ"ע בין גואל לרופא אא"כ יש עשרה שמתענין ואם אין עשרה יאמר בשומע תפלה ואעפ"כ י"ל כיון שיש ג' מתענין לגמרי ובודאי יהיה עוד שבעה שיאכלו רק פחות מכשיעור יוכל הש"ץ לומר עננו ג"כ ברכה בפ"ע

והנה הטור סי' תקס"ו לא כתב רק כשאין עשרה שמתענין הבה"ב לא יאמרו עננו ברכה בפ"ע אבל לא הזהיר כן אקריאת ויחל ובח' ב' אגודה כתב דכשיש ג' יאמרו עננו ויקרא ויחל וי"ל הטור ג"כ לא יחלוק על ויחל דדמי לפורסי' על שמע לג' שלא שמעו וכו' ועוד דברכת התורה אינה כ"כ ברכה לבטלה אף אם אין חובה לקרות דיש כמה פוסקים דצריך לברך אפי' אלימוד בעלמא כשהפסיק ע' סי' מ"ז בשם רש"י. וגם ברכו עסי' קל"ה בב"י דלא הוי התחלה כו' מוכח דל"ח ברכה לבטלה. רק ברכה אחרונה צ"ע. וג"כ עב"י סי' מ"ז בשם תשו' רשב"א דהקשה אמאי אין מברכין אלימוד לאחריה. ומ"ש הרשב"א מפרק בא סימן הנה במערבא מברכי' בסילוק תפילין ומ"ש ר"ת כתוס' שם דרק בתפילין לבד מברכי' ע' חי' הרמב"ן שהשיג עליו ואף שדבריו שם מבוארים ג"כ דא"צ לברך אחר לימוד התורה מצד טעם שכתב הב"י סי' מ"ז מ"מ יש לומר דאינה ברכה לבטלה ותו דהא בש"ס ברכות ד' כ"א ס"ל לד' יוחנן דצריך לברך. ויש לומר דלא איתותב רק דאין חיוב מדאורייתא לברך לאחריה כו' ע' שו"ת שאגת ארי' ועכ"פ כשצריך לקרות מספק יש לומר דצריך לברך. ע' שו"ת מ"ב סי' ס"ב ועוד דהעיקר דבנד"ז חובה לקרות ממש כמשי"ת. דהנה ע' תשו' ריב"א שבב"י (ורמ"א בהגהה שם רסי' הנ"ל הביאו) רסי' קל"ה. הרי אף שהוא מועד רק לג' אנשים יקראו כמו"כ הכא בתענית. רק יש לחלק דהתם דוקא כשחל בב' וה' אך עכ"פ הדין אמת בד' צומות הקבועים לקרות בהן בתורה (לפשפש במעשיו ולשוב ולכן תיקן דקורין בהו ברכות וקללות דאם בחקותי כדפרש"י) א"כ לריב"א הנ"ל כשיש ג' מתענין פשיטא דיקראו ואף למש"ש דלא נהיגי כן היינו משום דלגבי שאר אנשים אינו מועד כלל אבל הכא בד' צומות שאדרבה כולנו מחוייבים להתענות ומוטל החובה לקרות בתורה רק שפוטרי' א"ע מצד חשש כו' והיינו רק שאינו מתענה אבל חוב הקריאה בתורה מי הפקיע ממנו ונהי דהוא עצמו לא יקרא כשאינו מתענה וג"ז כ' בשו"ע סי' תקס"ו רק בלשון יחיד יש מי שאומרה כו' מ"מ כשיש ג' מתענין פשיטא דיקראו שהרי גם על יתר השבעה מוטל חובה רק דאניסי כו'. והרי בענין ברכה מעין ז' שאומרים בליל ש"ק אף דעכשיו בטל הטעם לגמרי מ"מ כיון שהתקינו נשאר