דברי נחמיה אורח חיים קו

ובאמת לכאו' מדברי כל גדולי הראשונים שביו"ד שם שנתלבטו הרבה אודות הכוס ש"ב במילה בט"ב ולא אחד בהם שיזכור תקנה ליתן להיולדת. משמע דפשיטא להו שמתענית. דקשה לדחות דרק משום דסתם מילה בבהכנ"ס שאין המילדת מצויה שם שהרי מקצת הגאונים כתבו שיניחו הכוס עד הלילה ותשתה אמו כו' ע' כלבו סי' כ"ב ע"ג כ"כ גבי כל הד"צ. ואולי זה סמך למנהג שבב"ח ושא"י וע' תשו' רמב"ם סי' ס"ג ובחלק האחרון מס' התשב"ץ סי' ל"ב אחר שהביא דעות הפוסקים במילה ביוהכ"פ וש"ב. כתב וגם הגאונים ז"ל בשאר התעניות שאין המניקות מתענות כתבו כו' מכלל שבט"ב מתענית ולשון תשובת רשב"א בשם הרי"ף שבב"י שם כל תענית שאין היולדת שותה כו' ואולי דין גרמא להב"י שחזר בו בהגיעו למקומו ביו"ד (ובא"ח לא הוזכרו דברי מקצת הגאונים שבבה"ע וכלבו הנ"ל כו') ולפי הנ"ל ה"ה בחולה כו'

מלבד זאת הנה דברי הרמב"ן מצד עצמו מהיות מקור מקומו בתוה"א לא זכינו לאורו רק מה שהביאו בשמו דברים קצרים מוגבלים כהלכתא בלא טעמא. לכן נלפענ"ד לכאורה דאין כוונת הרמב"ן להקל מצד דאיסור דרבנן לא גזרו במקום חולי שאין בו סכנה (דמלבד שי"ל שזהו ד"ק וכד"ת דמי כמ"ש הג"מ בשם ר"ת שבב"י ועפי"מ בפתיחה ח"א סי"ח) דא"כ מהו לשון א"צ אומד דקאמר ע' ט"ז והו"ל חולה שאב"ס מותר כו' גם הרי קיי"ל ביו"ד סי' קנ"ה ס"ג בהגהה דלאכול איסור (דרבנן) אסור לחולה שאב"ס וכ"ה בריב"ש ססי' רנ"ה בשם רמב"ן גופא ע"ש. (ודוחק לחלק לענין זה בין גוף איסור לבין היתר בשעה אסורה כמ"ש התו' בגיטין ז' רע"א ושא"ד). וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל הערה מקור הדברים (מס"ע) לדמות מילתא למילתא ממק"א שמצינו שהקילו בדרבנן במקום חולי מהא דהתירה אמירה בשבת לחולה שאב"ס תמיהני שמלבד הכלל שאין לדמות בשבותין כמ"ש בכ"ד (ע' מ"א סי' ש"ז ק"ז וע' מזה בתשובות המיוחסות סי' קכ"ז בשם המ"מ) עוד צ"ע דבסי' שכ"ח סי"ז יש בזה הרבה דעות ודעת הרמב"ן עצמו שם דשבות ע"י ישראל שלא ע"י שינוי אסור והכי קיי"ל שם. וא"כ משם ראי' להיפוך כו' (והרי זהו ג"כ רק זמן איסור כו'). גם מ"ש עוד מסיכה ונעילת סנדל ביוכ"פ הרי י"א שכל הה' עינויים הם מה"ת והכי קיי"ל ע' מ"א ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל רסי' תרי"א) אלא דמסרם לחכמים כו'. והן התירו כל שאינו לתענוג כו' (והגם שהרמב"ם וטור רסי' תרי"ד כ' עפ"י הירושלמי דאף שאינה של תענוג אסור. כבר ביאר מוח"ז רבינו ז"ל דר"ל שאינו מכוין לתענוג כו' אבל בחולה שאין הסיכה ש"ת כלל מש"ה שרי וכאידך דירושלמי דהתירו בשאינה של תענוג דמוקי לה סמ"ג והגמי"י בחולה) ובנעילת הסנדל יש עוד סברא שהצינה סכנה לחולה כדאיתא בשבת (קכ"ט א') לגי' שלנו וכ"כ בה"ג גופא סי' תרי"ד סקי"ד. וע"ש עוד סקט"ז בשם חה"ר דיבמות בהדיא אלא דצ"ע אולי ס"ל דחיה ר"ל תוך ג' (או ז' כו'). ובאמת גבי מדורה שבשבת שם נראה לכאורה דרוה"פ ס"ל כס"ד דמ"מ וצ"ע בשו"ע דגבי חולה נראה שפסקו כנ"ל עמ"א סי' שכ"ח סק"י ועכ"פ ממילא גם להרא"ש וטור סי' תרי"א דעינויים אלו דרבנן אין ראי' (כ"כ) משם לכאן. (ובפרט שהרא"ש וטור סי' ש"ל ס"ל כגי' הנ"ל דעושין מדורה לחולה כו' אלא דצ"ע אולי ביש בו סכנה כס"ד דמ"מ כו', ואכמ"ל). לכן נלפענ"ד דיש להבין מה שלענין שבת נזכר בגמ' ופוסקים חולי שיש בו סכנה ושאב"ס (כמו גבי קמיע הנ"ל. שבת דס"א. וכן בפ"ל רע"א ובכ"ד וכן בפ"י בסי' שכ"ח וכ"ד) משא"כ גבי יו"ט כנראה שלא נזכר לשון זה בגמ' וגם בטוש"ע (זולת ברמב"ם) אלא סתמא תנן (יומא דפ"ב) חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאים וכן בגמ' שם (פ"ג) א' סתמא חולה אומר צריך ובטוש"ע ססי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' (והוא ממ"ש כלשון רמב"ן כאן). ונראה דהיינו משום דענין ל' יש בו סכנה או אב"ס משמעו לפ"מ שהוא עתה בלי שיחודש בו מעשה שינוי מסדרו והנהגה ש"ע. לכן גבי שבת דעסקי' לענין רפואות שייך לומר יש בו סכנה או אב"ס ר"ל לפ"מ שהוא עתה בלי מעשה שינוי מסדר העולם לא לגריעותא (בהעדר או"ש וכה"ג) ואף לא למעליותא (בקבלת רפואות שהן תוספת מעשה ותיקון כו'). משא"כ גבי יוכ"פ דעסקי' לענין תענית שזהו גרעון ושינוי מעשה מסדר העולם (וע' תו' יבמות קי"ט א' דמה שאדם נזקק לאשתו ל"ח מעשה כו' וכש"כ באו"ש שזהו יותר סדר העולם אינו נופל ע"ז כ"כ לכון יש בו סכנה ואב"ס אלא אעפ"י שלפ"מ שהוא עתה ודאי אב"ס מ"מ אם יחודש בו מעשה שינוי מסדר העולם והיינו התענית אפשר שיוגרם עי"ז להיות חולה שיש בו סכנה ר"ל (לכן כל חולה אף שאב"ס לפ"מ שהוא עתה כנ"ל) מאכילים אותו עפ"י בקיאים או עפ"י עצמו כו' שכבר אפשר שהתענית יקלקל ויגרום להיות חולה שיש בו סכנה

שוב ראיתי שכמעט מבואר כן בב"ח בהדיא שפי' מ"ש הטור חולה שצריך לאכול ר"ל אפי' אב"ס (עתה) והוא צריך לאכול משום שמא יכביד עליו החולי ושמא אז יסתכן כו' (ולאפוקי מהרמב"ם שכתב חולה שיב"ס כו' ודלא כתוס' שכתבו שמא ימות כו') אלא שבאמת לשונו אין מתוקן כ"כ דאף גבי שבת שוודאי בעי' חולה שיב"ס דוקא מ"מ דינם הכי אף כשאין חשש מיתה לע"ע רק שאפשר שיכביד עליו החולי ואז אפשר שיסתכן ג"כ מחללין (כמ"ש מוח"ז רז"ל סי' שכ"ח ס"ה עפ"ד מ"א סק"ה ע"ש והיינו לפי ששם גם בכה"ג נק' חולה שיב"ס כיון שממילא (בלי התחדשות מעשה כו') אפשר שיכביד החולי ואז אפשר שיסתכן. הרי גם עתה חשיבא יש חשש סכנה (שעניננו ספק (או ס"ס) לשיומשך מזה המיתה עכ"פ ודברי רי"ו שבב"י שם (דקמ"ח רע"ד) באמת תמוהים ומנגד להא דאיתא ביומא (פ"ד ב') לא ספק שבת זו בלבד כו' ע"ש בפירש"י ור"ן ובד' רז"ל שם סקי"ג אם לא שרי"ו מיירי שאף אם נעשה ד"ז במו"ש לא יומשך ספק זו כלל או בענין שידוע שיורגש הכבדת החולאת ושאם נעשה לו אז דב"ז יהי' סגי לו ובכה"ג ודאי אין לחלל עתה ולא עוד אלא שא"כ לכאורה אף שבות דרבנן למה נחלל כו'. וצ"ע) ופי' חולה שאב"ס גבי שבת היינו שבוודאי אין שום חשש שיומשך ממילא גם אח"כ ס' סכנה (ואז אפי' אומר החולה צריך אני ל"מ לפה"נ וראי' מחיה אחר ז' (שבסי' ש"ל) ואפשר גם אם רופא אומר צריך ל"מ בזה כיון שידוע לחכמים שא' אין סכנה כו') אבל כאן גבי יוכ"פ אף בכה"ג שייך חשש סכנה שיבוא ויוגרם ע"י שינוי מעשה התענית אלא דמ"מ בעינן אמירת החולה על הבקיאי' כו'. (ואפשר שזה רק דרבנן כיון שעכ"פ כבר חל לנו ספק בזה) וראי' לזה מהא דחיה בתוך ל' שהרי היא כחולה שבוודאי אב"ס (כדאיתא בשבת קכ"ט) ועכ"ז כשאומ' צריכה מחמת שמתכבד עלי' חולי מאכילין כמ"ש הא"ר בשם אוה"א הובא בשו"ע רז"ל להלכה סי' תרי"ז ס"ג. ולפה"נ זה מוכח מדברי הרא"ש (סי' י') במ"ש לדחות ד' השאלתא וכ' דל"ד לנעילת הסנדל דאינה מרגשת כו' אבל לענין אכילה היא כחולה וא"ת שהיא צריכה יאכילוה כו' ושוב כתב ד' רמב"ן דעד ז' אם אמרה צריכה אני כו' מכאן ואילך ה"ה כשאר כל אדם (והיינו אפי' אמרה צריכה א"מ) ולכאורה ה"ז סתירה למש"ל (דגם עד א"ת צריכה יאכילוה. אע"כ צ"ל החילוק כמ"ש או"ה ורז"ל כנ"ל והגם שלכאורה מלשונם משמע שעיקר החילוק בין מחמת צער לידה למחמת חולי כו' אך א"כ למה לא כתב חילוק זה גבי שבת אע"כ עיקר החילוק בין שבת (דממילא כו') ובין שינוי תענית כו' וזהו דגבי שבת הוחלט בגמ' ופוסקים דאפי' אמרה. צריכה אני כו' (ולכאורה ה"ה לרופאים כו') משום דידוע לחכמים שבוודאי אין כאן שום חשש סכנה (שיומשך ממילא) משא"כ לענין תענית אפשר שיוגרם קלקול לכל חולה שאב"ס כו':