דברי נחמיה אורח חיים קה

צ"ע קצת מאחר דקיי"ל כר"י דהתם דב"ה קיימי כוותי' דמותר עד הנה"ח וכמ"ש המ"א. ח"כ משמע דלה בעינן שכן מצינו שהרי מהא דשעות דרבנן דחמץ לכאו' שפיר קא' ראב"י דהרחקה שאני שזה כעין מ"ש התוס' בהא דלא יאכל סמוך למנחה ואינו מובן מ"ש התוס' שם וכן חמץ דאקשי לי' כו' וע' פ"י על התוס' ד"ה ראב"י משמע שמ"ש התוס' זמן יציאת פועלים כו' היינו נתינת טעם וסברא לדר"י ובפי' המשניות נתן טעם אחר ויש לעיין). והקדמה ב' בפי' לשון הגמ' דתענית כל שהוא משום אבל כו' הנ"ל נאמר שהוא כעין נתינת טעם. אמנם לא ע"ד הנ"ל. שהוא מצד חומרא וקולא לומר שענין אבל יש בו חומר ע"כ אסור גם בצונן כו' אלא שאופן ענין אבל ראוי שלא נחלק בו בין חמין לצונן כלומר שלפי ענין וטעם אבלות אין סברא בחמין יותר על הצונן כלל משא"כ בת"צ כו' (וכגון עד"מ שנאמר ענין איסור דת"צ הוא בפנימי' שלא יתענג בו בעצמו וענין אבילות הוא בחיצוני' להראות אבילות כו' (סמך לדבר ששמעתי משם מוח"ז אדמו"ר ז"ל איך ישכנו יחד מארז"ל לקבולי בשמחה עם דיני האבילות ואמר שזה בפנימי'. וזה בחיצוני' כו'). ולכן איסור רחיצה בת"צ ראוי לחלק בו בין חמין לצונן כי לענין הנאה ותענוג ודאי יש יותר בחמין מבצונן. משא"כ איסור רחיצה באבל הוא מצד היופי והליבון. ונא' שבזה אין חילוק בין חמין לצונן שניהם פועלים בשוה כו' ולכן ג"כ נמצא לפעמים שמחמירים בת"צ יותר מבאבל. כי לא ראי זה כראי זה כו' וז"ש רש"ל בתשו' צ"ב שענין צער ואבילות לא שייכי אהדדי ויש בזה מה שאין בזה כו') ומעתה נא' שזהו כוונת תה"ד שהביא ראי' מל' זה דוקא שנשמע מכאן שלענין אבילות חמין וצונן שוים בחומרתן ואין סברא מוצאת לחלק ביניהם לכן גם במנהגא דהני יומי אין לתפוס לחצאין כפי הקדמה א' הנ"ל ואף שלכאו' ראוי עכ"פ לומר כאן שכן מצינו בת"צ ע"ד דאמרי' גבי מלאכה דע"פ שכ"מ בת"צ לענין תענית כו' וכש"כ הדיוט תופר כו' כנ"ל שהכל איירי היכא שמצד הסברא לא הי' נראה לחלק כו' וכמ"ש התוס' דהיכא דאיכא סברא לא איירי כו' כנ"ל. מ"מ הרי כבר נת' דהא דמהני התם בכן מצינו היינו שמזה ממילא משתמע שיש סברא לחלק כו' אבל כאן לפי הנ"ל י"ל (בדוחק) דאין ראי' מהא דמצינו בת"צ מאחר דמלשון הגמ' משמע דחלוקין בטעמיהן ובת"צ יש סברא לחלק ובאבל אין סברא כו' וכנ"ל והנה לכאו' איך שיהי' הפי' בד' תה"ד הנ"ל יש סתירה גדולה מהא דמצינו גבי ל' של אבל ממש דאף לפי המנהג שכ' רמ"א ביו"ד סי' שפ"א לאסור רחיצה כתב הש"ך וש"א דבצונן ודאי ליכא איסורא ומשבש נוסח כל הספרים שברמ"א שלפנינו כל רחיצה כו' ואם יש שמץ ראי' מגמ' הנ"ל למנהגא דהני יומי שמר"ח אב לאסור צונן כדעת התה"ד כ"ש שיהי' מזה ראי' על ל' יום דאבל (ולכל הפחות יהי' קשה על הש"ך מנ"ל לשבש הנוסחאות כו' גם מאחר שכן המנהג בל' דאבל להתיר הצונן. והתם ג"כ איסור הרחיצה הוא מנהג קדום שנז' במהר"מ והגמי"י וא"ז וע"כ גם מאז הי' חילוק בין חמין לצונן בזה א"כ לכאורה שייך לומר כאן שכן מצינו במנהגא דל' של אבל כו') וקצת יש לתקן בשנוסף עוד בדיני המנהגים (בשינוי קצת מהנ"ל) והוא שכל הקושי הנ"ל דבעינן שיהיה סברת לחלק או שכן מצינו הכל רק לשיהי' מנהג חשוב (ע' מ"א וש"א תנ"ח וש"ך רי"ד כמה חילוקי' בין מנהג חשוב לאינו חשוב) ושנידון כן מסתמא בעיר חדשה שקיבלו סתם מנהג מקום האוסרים מלאכה בע"פ גם קודם חצות (עפר"ח א"א תמ"ח) וע"ז פליגי בגמרא לענין ג' אומניות והמתירין צריכין להביא שכן הדיוט כו' וכה"ג וכמו"כ לענין זמן ההתחלה פליגי היאך יש לנהוג בסתמא כו'

סימן מ (לסי' תקנ"ד

) על אודות תענית ט"ב הסמוך מחששא החולאת חאלערי' ר"ל

לכ"ק אהו' בד"ז מורינו הגאון מפורסם חסידא ופרישא כ"ש מו"ה מנחם מענדיל שי'

הנה אם המציאות דנד"ד שאין כאן כ"א חשש חולי שאין בו סכנה לא נלפענ"ד להקל עפ"י דעת רמב"ן דסי' תקצ"ד ס"ו. אלא לפ"מ שלפה"נ באמת דנד"ד יש חשש קלקול סכנה כו' בזה אפשר יומשך קולא עפ"ד רמב"ן אלו והוא דלכאורה לפענ"ד כעת אם נתפוס דברי רמב"ן כפשוטו יש לומר דל"ש כלל לנד"ד (בריאי' אם אין חשש סכנה כו') דכיון דפי' חולה שיש בו סכנה היינו אפי' רק חשש ספק (וס"ס) א"כ פי' חולה שאין בו סכנה ר"ל ברור דליכא חשש ספק כו' וא"כ הא דבמקום חולי לא גזרו רבנן היינו רק מצד עצם החולי דכעת. וכהא דאמרינן דבמקום צערא לא גזרו רבנן (כתובות ס') והיינו ג"כ צערא דחולי לפי' התוס' דהכי קיי"ל עיין שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל (ומש"ש בתו' קרוב לסכנה כו' דלישנא בעלמא הוא ול"ד ובתו' בפ' אר"ש וכן בפ"י לא נזכר זה ועפ"י וצ"ע) אבל בנד"ד בבריאי' לע"ע רק חששא מחולי (שאין בו סכנה) לכאורה הי' נראה דל"ש לומר בזה במקום חולי ל"ג. ואהו' הרב החריף מו"ה יוסף נ"י תומארקי הביא ראי' דשייך מהא דאמר הכל חונים אצל קור (ססי' רע"ו). שמשמע שגם שלע"ע עדיין לא קר לי' כ"כ כו' אך י"ל דש"ה דעכ"פ ברור שיבוא חולי הקר כו' משא"כ בנד"ד רק חששא שמא יגרום חולי כו' (שאב"ס) לכאורה לא מצינו ור"ץ תומארקין נ"י לכאורה הביא ראי' נכונה מהא דאמרינן גבי קמיע (שבת ס"א סע"א) לא שנכפה אלא שלא יכפה והיינו שלע"ע הוא ככל הבריאים ורק חששא כו' ומשמע דהיינו אפי' בחששא דחולי שאב"ס. כדאיתא התם אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאב"ם. אך יש לדחות שהרי התם משמע דשרי לחולה שאב"ס אפי' לצאת לרה"ר (עיין שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) דאורייתא אע"כ דש"ה דכל שהקמיע מומחה אמרי' דתכשיט הוא וכדפירש רש"י במתני' (ס' א') וא"כ אין כאן איסור כלל ולכאורה יש עוד ראי' מדין קוץ וגחלת בר"ה בפ' כירה (מ"ב א'). והיינו ג"כ רק חשש נזקא שאין בו סכנה (לכאורה דאי בחשש דסכנה למה לא התירה איסור דאורייתא כדאיתא שם) אלא שג"כ יש לדחות דאולי חשש נזקא דרבים שאני כו' וצ"ע בזה לדינא

והנה מ"ש כ"ק שי' (אף על מקומות שאין סכנה ח"ו) מדברי הרמב"ן שבסי' תקנ"ד ס"ז. הנה לפמש"כ בנד"ד שאנו באים לדון על השלימי' בבריאותם ל"ש לומר במקום חולי ל"ג (אם גם אין סכנה כלל) כנ"ל ועוד הנראה שזה יסוד חלוש (וראוי לומר עכ"פ הבו דלא להוסיף כו'). כי דבריו אלה רפויים ומסופקים בידינו מכמה טעמים א' שהרי גבי חיה הרבה חולקי' כר"ת והגמי"י ומהרי"ל ורש"ל שבט"ז. וא"כ ה"ה לחולה (שדינם שוה כבסי' ש"ל ס"ד ע"ש בגמ' ורש"י ועב"ח כאן) וכ"ה בתשו' רש"ל בהדיא גם לענין חולה וגם רמ"א כתב עכ"פ דנוהגין להתענות ואף שסיים המיקל לא הפסיד הרי לפ"ד הרבה מהאחרונים יש מקום לזה מדינא וכנ"ל. ואף גם הב"י שכאן ובסי' תקנ"ט בשו"ע סתם בפשיטות כרמב"ן. הרי בב"י סי' תקנ"ט וביו"ד סי' רס"ה בב"י ובשו"ע סותר לזה ולכל הפחות צ"ל דגם איהו מודה דהמנהג עכ"פ להתענות כמ"ש הב"ח בתקנ"ט והט"ז ביו"ד שם (וגם זה דוחק גדול שיסתום ויתפוס בפשיטות במנהגא שלא הזכירו הוא כנ"ל בשום מקום ואדרבה במקומו קבע הדין בפשיטות להיפוך גם לשון אינה יכולה משמע ודאי מדינא וגם הרי מ"מ למה בדין א' פעם יהי' אוחז במדה"ד ופעם במנהגא אלא כנראה שחזרה יש כאן.