דברי נחמיה אורח חיים קד

שהיינו יכולים לומר דמקילין בזה במנהגא דימים אלו לפי שכן מצינו בת"צ מחלקין בין חמין לצונן אבל מלשון כל שהוא משום אבל כו' הנ"ל עם היות שנאמר דלאו כללא הוא אלא נקט הכא לסימנא וקריאת שם בלבד כנ"ל מ"מ סוף סוף הרי נשמע עכ"פ דאבילות ות"צ ענינים מחולקים הם מדנותן בהם סימנים ושמות מיוחדים נפרדים. וע"כ ימים אלו שהם ג"כ משום אבילות מאחר שנהגו בהן חיסור רחיצה ראוי שיהיה דומה לאבל ונא לנהוג בהן דין חלוקה בין חמין לצונן ואינו מועיל מה שמצינו בת"צ אחר שהוא ענין אחר ולפי"ז גם בנד"ד לענין פניו ידיו ורגליו בחמין נוכל לומר כן וכדברי כת"ר אך לכאורה זה אינו חדא דיסוד ההקדמה לפי הנראה אינו אמיתי דנראה ודאי דנמצא במנהגים שמקילים בהם נגד הלכתא דמדינא אף היכא דנא מצינו כה"ג במק"א (הדומה). דהא קבילו עלייהו והא לא קבילו כו' עיין ש"ך סי' ש"ז סקס"ב וסי' קי"ט ססק"כ. וכ"כ בהדיא בפר"ח במנהגי איסור שבסי' תצ"ו סי' כ"ה דיכולים לנהוג בד"א חומרא מצד א' וקולא מצד א' עם שהם תרתי דסתרי אהדדי כו' דחומרא זו קיבל עלי' ולא החומרות הנמשכים ונתלים בזה. ועוד אף אם נו יהא דבעי' שימצא בכה"ג במק"א. למה לא יהי' מהני מה שבנד"ד מצינו בכה"ג בת"צ. ומה בכך שיש להם שמות מחולקים אף אם נודה דב' ענינים מחולקים הם מ"מ מהני לדוגמא להקל במקום שאין בו כ"א ממנהגא. וגדולה מזו כתב הרע"ב פ"ד דפסחים דטעמא דב"ה דמתירים הלילה דע"פ משום מידי דהוי אתענית כו' וע' רמ"ז דסברא נכונה היא (וא"צ למ"ש התוי"ט). וכן הוא בהדיא בגמ' דריש פסחים דקאמר ראב"י לדידי אשכחנא דפלגי רבנן בין יממא נליליא גבי ת"צ כו' ע"ש. הרי שמביא מאכילה דת"צ למלאכה דע"פ. וכן מביא שם מאיסור חמץ לאיסור מלאכה וגם בדנ"ה ב' שם לענין היתר דג' אומניות בע"פ שמביא ממה שמצינו שהדיוט תופר בחוה"מ וכן שכן הבא ממד"ה כו' הכל יותר רחוק מאיסור רחיצה דת"צ לנגד איסור רחיצה דאבילות. ועוד שבאמת עם היות שבגמ' פלגינהו בתרי שמות מחולקים לא אדע איך נאמר שאין ענינם אחד הלא באמת הכל הוא ענין צער ומניעת תענוג. וכדאשכחן גבי אבילות ג"כ דאמרינן אבל אסור בכל מיני שמחה וכן לא ינהג עידונין ותפנוקין כו'. וגם בדין רחיצה גופא אמרו לא אסרו רחיצה של תענוג א"כ הרי הכל ענין א' עם מניעת תענוג דת"צ. ולשון הגמ' דפלגינהו י"ל דהוא רק לסימנא וקריאת שמות בלבד אבל לא אזלינן בתר שמא אחר שבטעמן הכל א'. ולא אבין מ"ש כת"ר דוודאי הטעם משום אבילות ולא משום מניעת תענוג כת"צ כו'. מאי בינייהו לפה"נ ענין אבילות הוא לשון דאגה וצער שהוא ההיפוך מתענוג וא"כ הכל א'. ואם תרצה לדקדק יותר בלשון הגמ' ע' תוספת הלשון שאמר כ"ש משום אבל כו' נאמר דפלגינהו לתרי שמות דלשון אבילות מורה על תוקף וחומר מניעת התענוג ע"כ אמר כעין נתינה טעם כ"ש משום אבל פי' שחמור כ"כ עד שלא די לו במניעת מותרי תענוגים בעלמא כ"א שצ"ל בהיפוך באבילות וצערא כו' ע"כ גם בצונן אסור וכל שהוא (רק) משום מניעת תענוג כו' ועכ"ז ודאי אין ללמוד מכאן ע"כ מה שיכנוס בגדר שם אבל כמו ימים אלו שמר"ח (וכן ל' דאבל). שיהי' עליהם חומר הנ"ל שהרי ודאי מדינא אינם חמורים אפי' כת"צ. ומה שנקרא עליהם שם אבל. (ולפי הנ"ל הרי שם זה מורה על חומר ותוקף מניעת התענוג) הוא שם המושאל. לפי שהם נמשכים מסרך ת"ב עצמו (וכמו"כ ל' דאבל מז' דאבל)

שבתי וראיתי שעדיין נוכל לפרנס דברי תה"ד ע"ד הנ"ל שינוי קצת והוא עפ"י ב' הקדמות א' בדיני מנהגים הנ"ל והב' בפי' לשון כ"ש משום אבל הנ"ל בדיני מנהגים נראה דמ"ש הפר"ח דיכולים לנהוג בד"א חומרא וקולא כו' כנ"ל היינו כשאין ב' החומרות שוין בחומרן עכ"פ אלא א' חמור וא' קל ממנו במקצת עכ"פ דאז יכול לנהוג חומרא בצד עיקר החמור ולהקל בצד הקל ממנו (ומ"ש דסתרי אהדדי היינו שמ"מ הרי תלוים ונמשכים זמ"ז). והיינו כענין חלב דאייתרא דפא"ט שהביא הפר"ח לראי' דאף בני בבל דאסרי לי' ממנהגא באכילה מ"מ מסתם סתים כחלב טהור דהתם עם היות דקיי"ל חלב טמא אינו סותם מ"מ אינו חמור כ"כ כמו אכילת אותו חלב (שהרי ר"ש חולק שם וס"ל דגם טמא סותם וגם רבא מתחילה אמר הא ר"ש כו' ועוד) שהרי אכילת חלב בכרת משא"כ טריפה כו' וכדמשמע לשון ר"נ אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים משמע דעכ"פ לענין סתימה ראוי להקל יותר (וע' נ' הט"ז יו"ד סי' ס"ד). וכ"מ בפוסקים ע"ש. וע"ש מ"ש תוה"א דל"ד דחלב דאייתרא מאחר שהוא דבוק ואינו תותב מדאינהו אכלי ע"כ אף לאומרים שהוא אסור באכילה מדאורייתא היינו מריבוי דכל חלב אבל מסתם סותם מאחר שאינו תותב ע"ש ועיין פלתי רסי' מ"ח. ומ"ש הש"ך סי' ס"ד סקי"ב וסי' קי"ט סק"כ שיש מקומות שאף שנוהגים שלא לאכול חלב הדבוק לכרס מ"מ אינם נמנעים מלאכול הבשר והמרק שנתבשל עמו ומשמע אף דליכא ס' נגד החלב (דלא כפ"מ ע"ש). הרי כבר כתב הפר"ח בסי' ס"ד דלא יתכן זה כ"א למ"ד טעם כעיקר דרבנן כו' ואף שסיים שם ולא דמי למ"ש בשם הראב"ד כשהי' מתארח עם אוכלי הדבק הי' אוכל הבשר והתבשיל כו' דשאני הכא שהוא ז"ל הי' ממתירים הדבק ולא קיבל עליו לחוש לחומרא כ"א מלאכול הדבק עצמו א"כ משמע דמ"ש בתחילה דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אין להקל. היינו דכן ס"ל לדידי' בחלב שעל הכרס שכן ראוי שלא להקל כי ראוי לחוש לדעת ר"א ור"פ דס"ל דהוי חלב גמור דאורייתא וכמ"ש בס"ק הקדום אבל מאן דס"ל בד"א שהוא מותר מדינא רק רוצה להחמיר ממנהגא כהא דהראב"ד יוכל להחמיר ולהקל לחצאין אף אם שני הדברים שוין בחומרן וכמו במרק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא וא"כ כש"כ במנהגים כנ"ד דלכ"ע אין בהם איסור מדינא כלל. זה אינו שהרי במנהגי איסור דסי' תצ"ו ססי' כ"ג נתקשה בהא דהראב"ד וכתב דאף שהוא מאותן הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ קליש איסור פליטתו שאין בו מלקות עכ"פ וגם זה לפי דחשיבא לי' כדיעבד אבל שינהוג כן לכתחילה הוי כחוכא כו' ע"ש הרי בהדיא כנ"ל דאין ראוי לתפוס במנהגא חומרא וקולא יחד בד"א כ"א כשיש סברא להקל בזה הצד יותר מבהצד הראשון (וכאן ביו"ד סי' ס"ד כוונתו דבהא דחלב שעל הכרס ס"ל דלמאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא ראוי להחמיר כרבינו אפרים אף לענין פליטתו עם שמ"מ קליש איסור דפליטה ואף דחשיבא כדיעבד וע"ז סיים דלא דמי להא דהראב"ד). והשתא א"ש מה שלכאורה הוי קשה לי' לפ"מ שכתב הפר"ח במ"א סי' כ"ה שיכולים במנהגא להחמיר ולהקל לחצאין כנ"ל א"כ ל"ל לברייתא דפ' מש"נ ליתן טעם להיתרא דג' אומניות שכן הדיוט כו' ושכן הבא ממד"ה כו' כנ"ל וכן הא דריש פסחים וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור כו' וכנ"ל דמשמע מכ"ז דאין ראוי לתפוס במנהגא לחצאין ולפי הנ"ל ניחא דלחלק הג' אומניות משארא. אין סברא לכאורה דכולם שוין בחומרן. וכן לחלק ליום א' קצתו מקצתו וזה בעצמו הוא התועלת במה שכן מצינו כו' היינו מאחר שמצינו שהקילו במק"א בחלק זה מהיום או במלאכות אלו דוקא הרי ע"כ נמצא בהם צד קולא ע"כ ראוי לחלק ולהקל בזה גם במנהג זה דע"פ וז"ש התוס' שם ד"ב סע"ב דהיכא דאיכא סברא לא איירי כו' ע"ש (אלא דלפי"ז לכאורה