דברי נחמיה אורח חיים קג

שדברי תשובה זו איננו תשובה שהשיב לאיזה איש כ"א רשם לעצמו דין זה לזכרון. ג"כ אינו דומה ולענין לשון זה) לכותב ספר וכמובן (וגם לפמ"ש כת"ר שא"ז לשון מהרי"ל עצמו כ"א לשון איזה מלקט כ"ש שאין לשון כזה שייך כלל) ואין להאריך כי לפ"ד מובן לכל כמה יש מהדוחק לפרש כן לשון זה (עד שגם כאשר הודיתי שע"כ לומר שלפני הד"מ היה גירסא זו וקיבלה כנ"ל. הייתי בוחר בטוב יותר לפרש בשינוי קצת והוא ששיעור הלשון יהיה לחוף הראש כו' הורו רבותי פי' שרבותי הורו לחוף הראש ויתכן זה קצת בכותב דרך תשובה ואולי ג"כ שאל א' ממנו אם הורו רבותיו לחוף כו' ויתכן יותר לשון התשובה ע"ז). ג' דלפי"ז כל דברי התשו' קאי אחמין (דשריותא דצונן לא איצטריך למעכ"ת). ולמה העיקר חסר. וכ"ש השאלה על הרגלים והתשו' לחומרא הרי אינו כ"א אחמין בלבד וכל כה"ג ודאי ה"ל לפרש והא ודאי א"ל דשם חפיפה אינו נופל כ"א אחמין כדמשמע מדברי כת"ר שהרי חפיפה דאשה דתקנת עזרא כולל גם צונן. אלא שבא רבא ואמר אשה לא תחוף בצונן והיינו רק לכתחילה כמ"ש מהרי"ק בב"י יו"ד (סי' קצ"ט) וגם לרבא הרי די בחמי חמה ד' הלשון שבתשובה שכתב ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן כו' מובן לכל שקשה להעמיס בו פי' כת"ר והאריכות בזה למותר. ה' איני יודע מה ראי' היא זו מהא דאמרינן גבי אבל דפניו ידיו ורגליו אסור בחמין לשיהיה מוכרח להיות כן גם במנהגא דמשנכנס אב ושע"כ רבותיו הקילו בראש לבד וכי לא סגי (שיסברו רבותיו) דהחומרא שקיבלו בימים אלו היינו שיהיה כדין רחיצה דת"צ דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין וכת"ר כדי לתקן זה כתב דהכא ודאי היינו מטעם אבילות לא מטעם מניעת תענוג כת"צ. ולקח זה מד' תה"ד שכתב בכעין זה לענין צונן. אך הרי הוא נתלה בזה בלשון הגמ' (תענית י"ג) דאמר ר"ח כל שהוא משום אבל כו' בין בצונן אסור וכל שהוא משום תענוג כו' משא"כ בנד"ד לענין פניו ידיו ורגליו בחמין לא נמצא כלשון זה בגמרא וכוונת כת"ר נראה דמ"מ עכ"פ נשמע מגמ' הנ"ל דענין אבילות דאבל וט"ב לחוד וענין מניעת תענוג דתענית ציבור לחוד ולא שייכי אהדדי (עיין תשו' רש"ל צ"ב). וחומרת המנהגים דמר"ח אב הכל הוא מענין אבילות כמ"ש התה"ד מגמ' דהחולץ א"כ גם לענין פניו ידיו ורגליו לאבל מדמינן ולא לת"צ. אמנם לפענ"ד אין בזה ממש ולא אכחד שגם דברי התה"ד לא זכיתי לקבלם בטוב כ"כ. וכמדומה שגם הוא לא כ' זה לראי' גמורה ותדע שכשמסיק דלהרמב"ם שרי בצונן לא חש כלל לתרץ הראי' הנ"ל לדידי' אלא ע"כ לא כתבה מתחילה כ"א לזכר ואסמכתא בעלמא. אבל לא עלה על דעתו שיהיה מזה ראי' גמורה ומתחיל ראוי לתת לב להבין דברי התה"ד איך סברא להביא ראי' מדברי גמרא על ימים אלו שאין בהם כ"א ממנהגא בלבד. ומדין הגמ' ודאי מותרים ברחיצה גם בחמין וא"ל דכוונתו לפי שהמנהג ראוי להיות מעין הדין ואחר שבאבילות שמדינא מצינו דגם צונן אסור גם באבילות דמנהגא אין לחלק חדא דא"כ למה לו להביא ממה שאמרו כ"ש משום אבל כו' שא"ז כ"א דברי ר"ח ואח"כ יש פלוגתא בזה יותר הי' ראוי להביא לשון המסקנא דאיפסקא הלכתא כן. ועוד דבאמת נראה דמנהגים אינם מחוייבים להיות מעין הדין ממש דדוקא בתקנתא דרבנן אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל במנהגים אף שנהגו כן לגדר וסייג לאיזה דין מצינו הרבה שהקילו בהם. ולא השוו אותם לגמרי לאותו דין ודוגמא לדבר מדברי רמב"ן שבר"ן ספ"ק דר"ה בענין הג' צומות שכתב דוודאי מתחילה עיקר התקנה מעין דאורייתא תיקנו שיהיו שוים ליוכ"פ כו' אלא שהאידנא דברצו תלו כך רצו שעיקר התענית קיבלו ולא שאר החומרות והרשות בידן ע"כ וכה"ג ודאי מצינו בכמה דברים שהקילו במנהגא נגד אותו דין שממנו נמשך מנהג זה (וממקומו מוכרע דא"כ אם באנו לדון על ימים אלו דאחר שממנהגא יש בהם משום אבל ראוי שיהיה דומה ממש לדין האבל בענין הרחיצה אף אנו נאמר שיהיו נוהגין בהם שאר כל דיני האבל כמלאכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל וכה"ג כו') אלא ודאי נראה דעיקר סמך התה"ד אינו ממה שמצינו בעיקר הדין באבל כ"א מלשון זה דוקא שא' כל שהוא משום אבל כו' דמשמעות לשון זה לכאורה דכללא כייל דכל שיש בו משום לתא וסרך דאבל אסור גם בצונן כו' אך אא"ל דבאמת כן הוא כוונת לשון זה. דא"כ נשמע מכאן דמימים אלו דמר"ח אב (וכמו"כ ל' של אבל) יהיה בהם איסור רחיצה מדינא דגמרא והא ודאי ליתא וכמ"ש הר"ן ומ"מ פ"ה מה"ת דאפי' בעט"ב שרי רחיצה מדינא (וכמו"כ בל' של אבל כדאיתא במ"ק די"ט ב' משעמדו מנחמים מותר ברחיצה) והיה אפשר לתקן זה ולומר דכוונת לשון זה הוא דכל איסור רחיצה שהוא משום (סרך) אבל אסור אף בצונן דלפי"ז לק"מ ממה שאין מדינא איסור רחיצה כלל בימים אלו וכמו"כ בל' דאבילות ושעכ"ז אחר שממנהגא אוסרים רחיצה נלמד מלשון זה שיהיה אסור גם בצונן. אך האמת יורה דרכו שע"כ אין כוונת לשון זה ליתן כלל לכלול דברים אחרים. מאחר שעל האמת אין מדין הגמרא איסור רחיצה משום אבילות כ"א בט"ב ובז' דאבל שהזכירם בפירוש א"כ מה בא הכלל לרבות ואין סברא כלל לומר שבא לרמז רק על מנהגים שעתידים להתחדש אלא ע"כ אין לשון זה אלא כעין קריאת שם וסימנא בעלמא ואין בכלל אלא מה שבפרט כדמסיים כגון ט"ב ואבל ולפי"ז לא נתוסף שום ראי' מלשון זה. ואין לנו לומר לכאורה בכוונת התה"ד כ"א שכתב כן דרך אסמכתא וזכר לדבר בלבד. ממה דמשתמע ממשמעות לשון זה לכאורה דכללא כייל וכו' וכנ"ל עם שאינו באמת ושע"כ לא חש לתרץ זה להרמב"ם כו' כנ"ל וממילא כש"כ שאין יסוד לד' כת"ר אחר שלענין פניו ידיו ורגליו לא נמצא בגמרא לשון זה

אמנם לכאורה עדיין יש לפרנס דברי תה"ד בע"א ושיהיו גם דברי כת"ר קיימים. והוא בשנניח הקדמה בדיני המנהגים שמחוייבים להיות מעין ודומה לאותו הדין הנמשכים ממנו ואין לנו לנהוג להחמיר במקצת ולהקל במקצת א"ל היכא שמצינו בכה"ג בדין אחר הדומה לזה וכ"מ לכאורה בגמ' פ' מש"נ דנ"ה ב' בדין ג' אומניות שעושין מלאכה בע"פ עד חצות (והיינו אף במקום שנהגו שלא לעשות עפ"י רוב הפוסקים) דאמרינן שם תנא החייטים שכן הדיוט תופר כדרכו בחוש"מ הספרים והכובסים שכן הבא ממד"ה כו' משמע (לכאורה) דאי לא דאשכחן דהקילו בכה"ג במ"א (הדומה לזה) לא היה ראוי לחלק מלאכות אלו משארא. וע' שם ד"ב ב' וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר ולפירש"י שם קאי התם נמי אמנהגא דמקום שנהגו שלא לעשות מכ"ז משמע דלא פלגינן במנהגא ואין בהם דין חלוקה אם לא דמצינו כה"ג בדין מהדינים הדומים. ובהא דרמב"ן הנ"ל בג' צומות נאמר ג"כ דהא דניתן רשות להמנהג לקבל עיקר התענית לבד ולא שארי החומרות וכמו"כ רק ביום ולא בלילה הוא מדמצינו כה"ג בג' תעניות הראשונים דגשמים (והא דבימים אלו שהוסיפו ממנהגא במקצת אבילות ולא כולם כנ"ל אולי משום דכן מצינו בל' דאבל וכה"ג או מאחר שבהם גופא מצינו שמדינא נמי נהגו בהם דין חלוקה כמו בשבת שחל ט"ב אסורים לספר ולכבס ובתה"מ ואינך מותרים. ונאמר דמ"מ לא מצינו כ"א לחלק בין מין למין אחר כמו בין רחיצה לתה"מ וכה"ג אבל לא במין א' כמו לחלק ברחיצה עצמה בין חמין לצונן או בין כל גופו לפניו ידיו ורגליו). ולפ"ז נאמר בפי' ד' תה"ד דמגוף הדין שנמצא באבל דאסור גם בצונן לא הביא לפי