דברי נחמיה אורח חיים קב

לכבוד שבת אבל בחול באמת איסור רחיצה בצונן אף לחוף הראש לבד. והוא תימה רבתי ולא מצינו חומרא זו בשום א' מהאחרונים וא"כ הוא מה הנחת לט"ב עצמו כיון דאף מר"ח אסור אפי' להושיט אצבעו במים לפי המנהג שנתפשט בכל הגולה לאסור רחיצה מר"ח. לזאת מכ"ז נראה ברור דמשה אמת ותורתו אמת והבנת ת' מהרי"ל הוא כפי הבנתו בד"מ והשכותי מעליו את תלונת מעכ"ת. וברמ"א בהגהה נמשך אחרי ליקוטי מהרי"ל. כי גם בתשובותיו אין זה ממהרי"ל בעצמו רק איזה מלקט מאן דהוי ופסק כמ"ש בלקוטיו אי משום כי ידיו רב לו להכריע ואי משום שהמחבר לקוטי מהרי"ל הי' בעיניו יותר מוסמך לסמוך עליו מלסמוך על איזה מאן דהוא לא נודע מי בעל דברים ואי משום להחמיר כדרכו הטוב בדינים אלו. ומה שנרשם ע"ז מהרי"ל ותשובת מהרי"ל כאלו הם שפה א' ודברים אחדים אין אחריות המרשים עלי תא ואחוי לך בדברי האחרונים מצויים לרוב שכותבים עליו שטנה ולא נהגו בו סלסול לכתוב אף בפ"א**((ועיין מ"ז יו"ד רסי' מ"ח שכתב עליו ולא הבינותי כו' וע"ש כנראה שבנה עליו יסוד להוכיח דכוונת רמ"א מדרבנן ורק לאפוקי מהב"י שכתב רק ממנהגא ור"ל דבזה רש"י ורא"ש שוין עכ"פ עש"ך יו"ד סי' ס"ה סק"ו הביא לראי' שכ"מ ממה שנרשם כו'. ומ"ש הט"ז רסי' ל"ט שמה שנרשם במ"מ בה"ג הוא טעות י"ל דכוונתו שהוא ט"ס וכ"מ מדברי המ"ז שם ואולי בכ"מ שכותבין עליו כזה הכוונה כנ"ל וע' תשוב' ושב הכהן סי' נ"ה (דק"ט ע"ד) דמ' דס"ל דהמ"מ הוא מהרמ"א עצמו. וע"ש בריש הסי' שהעמיד יסוד עפ"י שמציין בהגה' מהרי"ק והגמי"י כו' ע"ש). עכ"ה:)** דרך כבוד שגם בזה וכיוצא או להתאמץ ליישבם כדרכם הטובים בהשגתם על איזה מהפוסקים האחרונים שקדמו להם. ולהפיס דעת כת"ר אפשר לומר שהי' לפניו הגי' ברמ"א אסור לרחוץ כ"א פניו ידיו ורגליו בצונן (ולא כמו שהוא לפנינו כ"א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן). עיין פרישה שנראה שהי' לפניו הגירסא כנ"ל. וע"ז ציין בטוב תשובת מהרי"ל. ומה שציין גם מהרי"ל הגם שלא נזכר שמה פניו ידיו ורגליו האיסור בחמין הוא אתי' במכ"ש מראשו: וההיתר בצונן לא איצטריכא לן וכנ"ל. ואם לא יתיישב בענין כ"כ לפי הגירסא הנ"ל מה שציין מהרי"ל ויקרו בעיני דברי המרשים אפשר לומר שציין מהרי"ל צ"ל בסוף הגהה זו שלדעתי מ"ש רמ"א ויש מקילין לחוף הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת הוא מלקוטי מהרי"ל וביאור לשונו מש"ש ובקושי מותר גם כה"ג. ר"ל אם יש קושי ודוחק והיינו למי שהורגל בזה כל שבת דודאי יקשה עליו שנותו את רגילותו בה"ג ר"ל גם בחמין. וע"ז סיים וגם הוא בעצמו עושה כן שאמר מאחר שהוא רגיל לחוף ראשו בכל ע"ש מתקרי חולי אצלו עכ"ל ונראה וודאי מהלשון דנהג היתר בעצמו לחוף בע"ש זה כהרגלו בכל השבתות דהנה ודאי בחמין זהו ביאור דברי הלקוטי מהרי"ל בלי ספק והיינו דעת היש מקילין בהגהה (וצע"ק שלא הביאו בד"מ ומטו בה בשם שמעתי מקצת בנ"א נוהגין) דוודאי אין לדחוק כלל לפרש לשון ובקושי מותר בכה"ג קאי על צונן והכוונה גם בצונן לא התיר מהרי"ל אלא בקושי (וכמו בקושי התירו ללחם אבלים ולבקר חולים בשבת). מלבד דאין הלשון מ"כ כלל והל"ל ובקושי התיר גם בה"ג. אא"ל כן כלל דא"כ גם מה שסיים שם. לכן הנהיג לבחורים גם הוא בעצמו עשה כן כו' קאי על חפיפה בצונן ואף לזה התנה כיון שרגיל כן כל השנה ולא זאת יש לאסור אף בצונן. והוא דבר שאינו דוודאי מותר אף באינו רגיל ואף בחול רחיצת אבר א' בצונן ואפי' בעט"ב קודם סעודה המפסקת לכ"ע וע"ז ציין מהרי"ל ואם ג"ז לא יתיישב אצל כת"ר לפסוק הציון בסכינא חריפא לשנים ולאחר את המוקדם אפשר לומר דכל הציון צ"ל בסוף כל ההגהה ומה שציין ת' מהרי"ל אף דשם בחמין ולא נזכר תנאי זה שרגיל בזה כל השנה א"ז קפידא כ"כ לפמ"ש שאפשר הי' לפניו הגירסא ברמ"א כדמשמע מהפרישה. נמצא דלא הוזכר ברמ"א איסור חפיפה בחמין למי שאינו רגיל (אף דמשתמע מכלל דבריו לא ר"ל בו מפורש לאסור נגד המבואר בת' מהרי"ל) אפשר לציין ע"ז כיון דעכ"פ מה שנזכר ברמ"א להדיא נזכר בתשובת מהרי"ל (עדיפא מיני'). עיין בפ"מ באשל אברהם ס"י. או נאמר דהי' לפניו הגרסא ברמ"א כמו שהוא לפנינו ובכדי שלא יסתרו מ"ש בת' מהרי"ל למ"ש בלקוטיו פי' דגם הוראת רבותיו להתיר בחמין הי' למי שרגיל בכך והמעתיק קיצר או שלא הרגיש בזה או שאפשר לומר דהציון על מקומו יבוא בשלום ובכדי שלא יסתרו דבריו בת' למ"ש בלקוטיו פי' דבאמת המהרי"ל חונק על הוראת רבותיו ומ"ש ולכאורה נראה דהקילו בראש הכוונה דהוא קולא יתירה לדעתו דהא אמרינן אבל פניו ידיו ורגליו ומנ"ל להקל בראש דאף שהוזכר פניו ידיו ורגליו ה"ה שאר אברים (ע' ב"י א"ח סי' שכ"ו). סוף דבר זכינו ליישב ד' הרמ"א בלי גמגום ואינו מתקבל אצלי לאמת הנוסחא שלפנינו בת' מהרי"ל (עם היות שמצאתי גם בסוף תולדות אדם להרשב"א נדפסו ת' מהרי"ל עד ס"י והנוסחא גם שם כמו בת' מהרי"ל שלפנינו) ויצאתי י"ח במצוה זו שהעירני כת"ר

ידידו שלמה

סימן לט (לסימן תקנ"א

) תשובה ראיתי דברי אהובי והנה מה שהמציא פי' חדש לפרש הנוסח שבב"י בכדי שיתיישבו בזה דברי הד"מ. הוטב בעיני למאד ואפריון נמטיי'. שהאיר עיני שלכאורה עמדו דברי הד"מ לננדי כחומה כו'. והייתי סבור לכאו' שההכרח לאוקמי בט"ס (ע"ד שפסק בהגהת השו"ע אלא שגם אני הרגשתי לדוחק גדול שניכרים הדברים שאינו ט"ס לכאורה) אמנם היינו רק לומר שלפי שלא היה לפניו אז כ"א הנוסח שבב"י הבינה ע"ד שפי' כת"ר ונא רצה להגיה מלבו. עם כי הפירוש הוא בדוחק אבל אחר שבתשובת מהרי"ל שלפניו הגירסא בצונן. וכן הוא בתשו' שבס"ס תו"א להרשב"א ונ"ל ודאי שזוהי הנוסחא האמיתית ועדיין טוב בעיני לומר לפ"ז שגם רמ"א בהגהה ראה נוסחא זו ולכן פסק כן. ויבואו ג"כ דברי המ"מ לנכון וכת"ר ע"י שמצא הפירוש החדש חן בעיניו א למאד. וחמל על מעשה ידיו. בחר בנוסח שבב"י והרבה להשיב על הגירסא שבתשובת מהרי"ל שלפניו לפע"ד הפריז על המדה בזה כי לפה"נ עכ"פ נקיים הגירסא שבב"י יש בו הרבה מן הדוחק וגמגומים יותר ויותר מהנוסחא שלפנינו הן בענין הן בלשון והנני פורטם אחת לאחת למצוא לחשבון. א' מ"ש לחוף הראש ע"ש חזון שיהיה זה גמר דבריו ויהיה הכוונה דרך הוראה וציווי יש לחוף כו'. הוא לשון קטוע ואין זה לשון מחבר ספר (בפרט תשו') כ"א לשון מוני מנין מצות וכה"ג. ב' מ"ש הורו רבותי שיהיה זה דרך מציין ומודיע מקור הדין כמדומה שלא תמצא כזה גם במ"א וכה"ג. כי לפה"נ א"ז נוהג כ"א כשדבר זה כבר חקוק וכתוב בספר שקדמו. אבל לא בהוראה ששמע מרבותיו בע"פ. והרי התלמיד המחבר הזה הוא המודיע הראשון כו'. גם אינו מצוי כ"כ כשהמחבר מפלפל אח"ז באותו דין כמו כאן שכתב אח"כ ועל הרגלים לא שאלתי (כי עיקר מנהג זה שמציין המ"מ בב' חצאי עגולה כאלו רשות להקורא לדלגו כו' משא"כ כאן אם ידלגו לא יבא על נכון הלשון הנמשך אח"ז. ועכ"פ הל"ל כך הורו רבותי). גם יש הרבה מחברים כאין נוהגים כלל בלשון זה. ולפה"נ גם מהרי"ל מכללם. גם בכותבי תשובות אין לשון זה שייך כלל ואף אי נאמר