דברי נחמיה אורח חיים קא

להניחו במקום שאפשר שיאכל. אף שבין כך ובין כך דעתו לבערו מחר (אם יהי') ה"ה נמי בספק חמץ שבאותן החדרים יש לחייבו להוציאו מכלל ספק לעשות ודאי דאז ל"ח שישכח עם שבין כך ובין כך דעתו לבערו מחר (היינו למכור). גם לשונו אינו מדוקדק במ"ש וחכמים שחייבו להקדים אור ני"ד היינו על מה שיתחייב בי"ד בביעור מדאורייתא כו' דמשמע לכאורה דמשא"כ בנ"ד לא יתחייב מחר בביעור מדאורייתא בתמי' אלא דהמכירה היא הביעור כו' ומה שסיים ע"ז משא"כ כו' לא יהי' גבולו כו' לאו רישא סיפא ואיך שיהי' אינו מוטעם כלל אם לא שר"ל לענין חיוב בדיקה שבנ"ד גם מחר לא יהי' חיוב ענין בדיקה (לפ"מ שבדעתו כעת) וחכמים לא חייבו אלא היכא שעכ"פ יהי' עניו חיוב לבדוק אזי יקדים אור לי"ד דוקא כו' וזה מעין מ"ש לקמן ועוי"ל כו' גם מ"ש אההיא דחצר אף שאין זה ודאי גמור. ואהך דנ"ד כתב כ"ש הכא שבוודאי כו' נהפוך הוא דהתם חשבינן לי' לודאי גמור שיגררוהו עכ"פ להאומרים שמהני גם לחמץ ידוע והכא לא שייך ודאי גמור אמה שיעשה מחר. גם לשונו דמ' שבגמרא איתא גבי חצר שהעורבים עתידים כו' וזה אינו אלא מצויים ור"ל שכבר אכלוהו (אם הי') ועיקר סמיכתו אמ"ש אח"ז ולרמ"א שם כו' ור"ל דאף החולקים היינו רק משום דלא חשבינן זה לודאי שיאכלוהו כו' ועכ"פ הלשון אינו מדוקדק כלל ומ"ש שא"י יזכרנו להנאתו א"כ יהי' די לשכור אותו שיזכרנו למחר לבדוק כל חדריו מחר כו' ומ"ש מסי' רע"ה ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ססי' תל"א אין לדמות גזירות חכמים זל"ז ולפעמים אמרינן ערבך ערבא צריך ע"ש בקו"א מוח"ז רז"ל ומסברא נמי הנאת הא"י אונה חזקה יותר ממצות ביעור חמץ בעיני הישראל דמ"מ חשו לשכחה ומ"ש וכש"כ כשהכל מוכרים לבע"כ א' כו' זה אינו בת"כ דודאי מוכרים לבע"כ דקאמר ומאי קונה על מנת להקנות דהבע"כ אינו קונה אלא שליח כו' ונראה דר"ל כעין הא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ומ"מ קשה א"כ העושה שליח לבדוק למחר יהי' די כו' ומש"ע ועוד י"ל כו' לכאורה הם דברים ראוים קצת ומ"מ הא חזינן דראב"י ססי' תל"ו גם בתוך ל' יום חל טורח חנם שהעובד כוכבים יכניס חמץ ובאור לי"ד נראה דגם הטור יודה וע' שו"ע רז"ל שם סכ"א קודם זמן שתיקנו חכמים כו'

ידידו דו"ש נחמיה בירך

סימן לח (לסי' תקנ"א

) מהרב הגדול חו"ב מפורסם כ"ש מו"ה שלמה מ"ץ דק"ק דובראוונע

כבוד הרב הגאון המפורסם חסיד ועניו כ"ש

מו"ה נחמיה נ"י

אשר תמה כת"ר בתמי' מקויימת על מה שהביא בד"מ בשם תשובת מהרי"ל דמותר לרחוץ ראשו בחמין אבל לא פניו ידיו ורגליו ולדעת כת"ר נפל ט"ס בהעתקת הב"י. והאמת הוא כמו שהוא לפנינו בת' מהרי"ל הורו רבותי בצונן. דאל"כ אין הבנה לדבריו כלל ובהגה' רמ"א כתב כ"א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן. ונרשם מהרי"ל ותשובת מהרי"ל וכנראה דהרגיש בזה וחזר בו ממ"ש בד"מ והעירני מעכ"ת לעיין בזה ומצוה ניישב עיינתי בזה ולדעתי אין כאן מקום תימה כלל. ושפיר מתפרשים דברי הת' כמו שהוא בב"י בלי שום הגהה ושיעור דבריו הוא לחוף הראש בע"ש חזון. ואח"ז כתב הורו רבותי ור"ל שזהו הוראת רבותי וכן הוא דרך כל האחרונים לכתוב תחילה ההוראה ואח"כ לציין מי בעל דברים בהוראה זו ומדכתב סתמא שיש לחוף הראש: ודאי דחפיפה כדרכה קאמר בחמין שאין דרך כלל לחוף הראש בצונן שהוא מסבך את השער (עי' י"ד קצ"ט). ואינו דרך הנאה כלל ואח"ז כתב ועל הרגלים לא שאלתי ר"ל אי שרי בחמין. ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן כו' ר"ל דהא דהורו לחוף הראש והיינו בחמין לא משום דאין מקום לאסור רחיצה בחמין כ"א בכל גופו: אבל לא איברים מיוחדים דהא מצינו גבי אבילות אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור וכיון שכן לפי המנהג שכתבו הפוסקים ראשונים לאסור רחיצה מר"ח והיינו ודאי מטעם אבילות (לא מטעם מניעת תענוג כמו שהוא הטעם בת"צ). נראה דאף הכא ל"ש ואסור ג"כ רחיצה בחמין אפי' רק איברים מיוחדים כמו גבי אבל. אלא צ"ל דרק בראש הקילו ור"ל כיון דיש בזה ענין קולא אין לנו אלא במה שהקילו בראש דאין הנאתו כלל אלא בחמין גם הצונן מסבך השער וערבוביתא דרישא כו' (נדרים פ"א) ולצורך שבת הקילו בזה ואין ללמוד מזה גם בפניו ידיו ורגליו דאינו מעכב כ"כ ההנאה בין חמין לצונן והמה שוים בענין זה לכל הגוף. זהו ביאור כלל ד' הת'. ולזאת לא ידעתי מקום לקפידא לחול על רבינו הרמ"א ז"ל שלא הרגיש להגיה הורו רבותי בצונן כיון דמתפרשים ד' הת' כמו שהי' לפניו בלי שום הגהה אין מקום להגיה וכ"ז אף אם לפי ההגהה היו מתפרשי' יותר מרווח והי' הלשון יותר מתוקן כ"ז שלדעתי גם אחרי רואי גם הנוסחא שלפנינו אין שום הכרע לומר שהנוסחא שלפנינו אמיתי' ואדרבה לא יהי' מתוקן כ"כ דברי הת' הן בענין והן בלשון דלפי הנוסחא שלפנינו ביאור להת' הוא לחוף הראש בע"ש חזון ר"ל איך דינו ועז"כ הורו רבותי בצונן והי' מהראוי לכתוב ולא בחמין או בצונן דוקא דשריותא לחוף בצונן לא איצטריך להשמיענו ועיקר ההוראה לאסור החמין ולמה זה השמיט העיקר והכחידה תחת לשונו ועל הרגלי' לא שאלתי היינו אי שרי בצונן. ועז"כ ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן כו' האי מהא דאמרינן הוא ראי' וטעם למה שהורו להקל בראש לא יתיישב כלל מ"ש דהקילו בראש כי איזה ענין קולא בזה להתיר בצונן (וכי לזה הוצרכנו להתיר רחיצה בצונן למקצת גופו ואיה איפוא מקום לחומרא זו וכמה טרח התה"ד למצוא מקום להחמיר רחיצה בצונן כל גופו וכמ"ש בלשון השאלה רחיצה בנהרות והתה"ד בעצמו המציא השאלות וכ"מ גם מלשון הת' כ"ש שיסתפק בזה אדונינו המהרי"ל ולשאול בזה פי רבותיו גם אחרי שהתירו לי בכחא דהיתרא לחוף הראש בצונן חזר ונסתפק על הרגלים ונצטער ע"ז שלא שאל גם ע"ז פי רבותיו וכתב ולכאו' נראה כו', כאלו אין כ"כ ברור להתיר גם הרגלים ולא הי' טעמם להקל בראש מהא דאמרינן שאפשר שאין משם ראי' רק אפשר מטעם אחר הורו להקל בראש ואותה הראי' אינה מספקת כ"א להקל בראש ולא ברגלים וזה תימה באמת כי אין ראי' מבוררת יותר מזו שגם באבילות שהוא מדין הש"ס שרי רחיצה בצונן מקצת גופו כש"כ בנ"ד שאינו אסור מדינא אפי' רחיצה בחמין כל גופו ואינו רק מצד המנהג מה מקום לחוש להחמיר אף רחיצה בצונן ומקצת גופו. גם מה שסיים בסוף ת' ההיא וכתב בשם הפרנס ורוחצין הראש סמוך לצה"כ. אף אם נאמר דדברי הפרד"ס אמורים למצוה בכל שבת כדי שיהי' ניכר שהוא רוחץ לכבוד שבת. וכמ"ש הרמ"א בס"י אבל מדהעתיקו המהרי"ל כאן ודאי משמע אבל כל שאינו סמוך לשבת ישנו חשש איסור רחיצה דאל"כ מה שאינו שייך הכא. וזה יצדק לפי הבנת רבינו הרמ"א ז"ל שהתירו לחוף הראש בחמין ויש בזה ענין קולא לפי המנהג לאסור רחיצה בחמין מר"ח. ומצינו באבל דאסור רחיצה בחמין אפי' מקצת גופו שייך לומר דאין להקל בזה רק לכבוד שבת אבל לפי הנוסחא שלפנינו תמה תמה אקרא דנראה לפי החמת אף אחרי שהורו רבותיו בכחא דהיתרא לחוף הראש בצונן וחזר והתיר המהרי"ל אף ברגלים בצונן הוא הכל צירוף