דברי נחמיה אורח חיים ק

שיהי' לו שהות יותר למצוא קונים כו' מ"מ אפשר שי"ל ג"כ עדיין שלא יצא חמץ שא"י שבחדרים הנ"ל מן הכלל כו' וכעין לא פלוג בין ביעור לביעור כו'). ומ"מ כ"ז אינו שוה לי ואין בו כדי סמיכה בבירור כו' מלבד. שי"ל הטעם הוא משום חילוק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע כו' וי"ל ג"כ ע"ד הפשוט כיון שבשעת חלות חיוב הבדיקה יש לו חדרים שמכניסין בהן חמץ לא יצא מכלל דין המשנה אור לי"ד בודקין כו' וע' ססי' תל"ו ביוצא מבית העובד כוכבים די"א דכל תוך ל' יום חל עליו חובת הבדיקה אף שאינו מועיל כלום שהעובד כוכבים יכניס לתוכו חמץ כו' ואע"ג דהתם דוקא כשלא יקיים מצות בדיקה כלל אח"כ כו' מ"מ מתוכו יש ללמוד ענין חומר חובת הבדיקה בעת חלות חיובה דעכ"פ באור לי"ד נראה דכ"ע מודו דאין לפטור ח"ע מזה (עי"מ שבדעתו לעשות מחר). אף שמקיים מצות בדיקה בחדרים אחרים וע"ש בלשון מוח"ז רז"ל סכ"א וי"א שא"צ לבודקו כו' ואף אם בתוך ל' יום יש לו בית כו' וידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהי' לו אינו מחוייב לבער קודם זמן שתיקנו חכמים כו' מזה משמע יותר דאבל בזמן שתיקנו חכמים מחוייב אף שידוע לו שכשיגיע הפסח לא יהי' לו בית כו' (וכ"ש דהכא ל"ש כ"כ ידוע לו שלא יהי' לו כי אולי ישכח וכה"ג. משא"כ התם מיירי ביוצא קוה"פ הרבה כמו ל' יום ול"ש לומר אולי לא יצא דא"כ לא חל עליו אז כלל כו')

לכאורה פשטות לשון המשנה (ד"י ע"ב) ומה שמשייר יניחנו בצינעה כו' (וקאי אמתני' דריש מכילתין אור לי"ד כו' ע' פי' המשניות להרמב"ם) הי' משמע דר"ל שיבער הכל בעת הבדיקה רק שמשייר מה שצריך לאכול (ועיין לשון הר"ן וכעין זה בפירש"י ד"ט ב'). דאל"כ אינו מובן ממאי משייר. ולכאורה משמע שזהו כוונת הגמי"י רפ"ג שכתב מכאן הי' מדקדק ר"י משפירא לשרוף ליל י"ג כו' ונ"ל דר"ל כנ"ל. (אלא שמדברי רמ"א רסי' תמ"ה לכאורה למ"כ. אלא שר"ל מכאן היינו מדאמר בצינעה שמעינן דקפדינן שלא יתפזר כו'). אלא שמדקרינן בנ"ד בגמרא שעה ו' זמן ביעור למ"כ לכאורה. (ואינו מוכרח כ"כ די"ל שאז גמר הביעור הנשאר מהמשוייר). גם מלשון הרמב"ם שם הלכה א' וב' משמע לי' ג"כ דעכ"פ לא יש חמץ אור לי"ד כ"א אותו שנמצא בבדיקה ואותו שמניח לאכילה ואין עוד ואולי כוונתו בהמשך לשונו בב' הלכות אלו לתקן בזה הלשון שאמר ומה שמשייר דר"ל שמשייר ממאי שמצניע לביעור כו' ואולי גם מ"ש ואם רצה לבערו בליל י"ד מבערו והלא אין דרכו לכתוב מה שאינו בגמ' אלא שכוונתו בזה ג"כ שכ"מ מלשון ומה שמשייר כו' כנ"ל ולשון הרמב"ם פ"ד ה"ו והגיע שעה ה' ה"ז מוכרו כו' אדרבא לכאורה המשך הלשון שם שלפי שהיו באים בספינה (ולא הי' למי למכור לחלוטין) ע"כ הגיע שעה ה' דאל"כ הי' מוכרו קודם). וקצת הי' משמע דדוקא בכה"ג הוא שהתירו מכירה כזו שיחזור ויקח מהעובד כוכבים אחה"פ וע"כ הוסיף והגיע שעה ה' משא"כ כלל בתוספתא (אלא שלמד כן ממ"ש היו באים בספינה כו' כנ"ל) אלא שבשו"ע מבואר או קודם כו' וכ"ז שלא בעיון כלל. ולתשוב' הרמה אצפה

ידידו ח"ד נחמיה בירך

סימן לו (לסוף ה' פסח לשו"ע רבינו

) כבוד אהו' ח"ד ידיד נפשי הרב הגאון וכו' מו"ה נחמיה נ"י

תשובה. ע"ד דבדיק לן מר במ"ש המק"ח סי' תל"ו סק"ד דאותן שנותנין כו' צריכים לבדוק חמץ בליל י"ד וכ"ש כיון וכו'. הגם כי מה אדע אשר לא ידע וגם אין פנאי כ"כ לעיין. אך לפע"ד ג"כ נראה כמ"ש כת"ר שאין דבריו מתקבלים כיון שדעתו בעת חיוב הבדיקה למכור ולהשכיר הכל למחר וזהו ביעורם עכ"ל ויש להטעים הענין כי חיוב הבדיקה היינו אמקומות שאמרה התורה לא יראה כו' והיינו בכל גבולך משא"כ חדרים הנ"ל שלא יהיו בי"ד גבולין שלך כ"א של אחרים ואין לומר דכיון שבעת חיוב הבדיקה הוא גבולו בתר עת ההוא אזלינן דמנלן להחמיר כן דהא חיוב הביעור מדאורייתא הוא בי"ד בהגיע זמן איסורו כדכתי' אך ביום הראשון כו' וחכמים שחייבו להקדים אור לי"ד היינו על מה שיתחייב בי"ד בביעור מדאורייתא משא"כ מה שבעת אך ביום הראשון לא יהי' גבולו כלל מהיכ"ת נאמר שיחוייב בבדיקה וראי' לזה ממ"ש בגמ' ד"ח ובשו"ע סי' תל"ג ס"ו דחצר א"צ בדיקה מפני שעתידים העורבים שיאכלוהו ולרמ"א שם א"ל ודאי חמץ שבשם א"צ בדיקה מה"ט הרי לא חל חיוב הבדיקה בשעת תק"ח אף שעדיין לא אכלו העורבים את החמץ מפני שבשעת איסור החמץ מדאורייתא לא ימצא שם אף שאין זה וודאי גמור וע"ש בחמד משה סי' תנ"ג שהאריך בדין ההוא כ"ש הכא שבוודאי לא יהי' החדר ההוא בגבולו וימכור כל חתיכות חמץ שימצאו שם. ומסתמא ג"כ כבר התחיל בזה המו"מ עם הא"י רק שלא נגמר. וא"כ מה"ט ג"כ י"ל דאין לחוש לשכחה כי הא"י יזכרנו להנאתו ועיין בשו"ע אאזמו"ר ז"ל ססי' תל"א ושו"ע סי' רע"ה סעי' ב' ג' וכש"כ כשהכל מוכרים לבע"כ א' והוא אינו קונה רק ע"מ להקנות לשכחה בזה ליכא למיחש כלל וגם החדר ההוא שרואין אותו ראי' מביאה לידי זכירה ועוד י"ל דמלבד זה לא דמי למה שחשבו בגמ' ד"ו סע"ב לשכחה. דהתם היינו דמהאי טעמא יעשו זמן קבוע להביטול בשעת הבדיקה משא"כ להטריחו טורח חנם שא"צ לו כלל מפני חשש שכחה זה אין ללמוד משם דהרבה חשו לטורח עיין בפ"ק דפסחים די"ג ע"א מובטח להן כו' מפני הטורח ועל יתר הפרטים לא יכולתי לעיין כעת מנחיצת מוכ"ז. ויקבל החוה"ש מאדה"ש

כנפשו ונפש ידידו דוש"ת מלונ"ח מנחם

סימן לז

לכ"ק אהו' בד"ז מורינו הגאון הגדול חסידא ופרישא כ"ש מוהרמ"מ שי'

תשובה. מהיות שכותב שדבריו שלא בעיון לכן גם אני אחשה כן. דמ"ש כי חיוב הבדיקה כו' משא"כ חדרים הנ"ל שלא יהיו בי"ד גבולין שלך אלא של אחרים הלא גם במשכיר בית לחבירו ועושה הקנין וגם מוסר המפתחות ביום י"ד (דלכ"ע על המשכיר לבדוק). ג"כ בי"ד לא יהיו גבולין שלך אלא של אחרים ודוחק גדול לומר דהתם רק כדי להציל השוכר אלא ודאי דאזלינן בתר עת חלות חיוב הבדיקה ולא אבין מ"ש וא"ל כו' דמנלן להחמיר כו' דמלבד די"ל להיפוך מנ"ל להקל (בדינא דגמ') ה"ל לכתוב איזה חילוק בין זה לבין משכיר לחבירו הנ"ל מה שלכאורה הם שוים (וכמדומה שנזכר במכתבי הא'). ומ"ש וראי' לזה כו' ל"ד כלל דהתם דיינינן לי' כמבוער ממילא ולא צריך למעשה האדם מחר כלל ותדע דהיכא דצריך עכ"פ לילך מחר ולראות אולי נשאר חמץ ויבער לא סמכינן באמת ע"ז וצריכה בדיקה אור לי"ד מחשש שכחה כמ"ש מוח"ז רז"ל שם סכ"ד וע"ש בקו"א (ורמ"א לא פליג אלא משום דס"ל דלא צריך כלל לילך לראות כו' וראוי לעיין וא"פ). וע"ש בלשון מוח"ז רבינו ז"ל נראה כמבוער דמה שלא חששו לשכחה גבי ביעור הוא משום דהוי חמץ ידוע (ע"ש במ"ש שאז בוודאי לא ישכח כמו כו') משא"כ כל שיש איזה ספק בדעתו חיישינן שישכח (מצד קלות הדבר בעיניו). וא"כ כיון דחזינן בחמץ זה שמונח ברפת וכה"ג דמחייבין אותו להוציאו מכלל ספק לעשותו ודאי היינו להצניעו דוקא ולא