דברי נחמיה אורח חיים צט

בנד"ד שאינו רשאי לבטל תקנת חכמים אור לי"ד ע"ס שדעתו למכור ולהשכיר מחר משא"כ כשיבדוק הרי החתיכות שימצא יהיו חמץ ידוע ולא חיישינן בזה לשכחה כבסמוך כו' וקצת י"ל (ללמד זכות ליישב המנהג) דלכאורה קשה למה לא תיקנו זמן קבוע לגוף הביעור וא"ל דבאמת תיקנו והיינו הא דתנן ושורפין בתחילת שש (י"א ב'). והוא זמן מסויים וקבוע מצד שהוא התחלת זמן איסור הנאה ובכה"ג ל"ח לשכחה. וכדמשמע נמי מלשון הגמ' הנ"ל דאמר כיון דלאו זמן איסורא כו' משמע דאלו הי' זמן איסורא לא הוי חיישינן דלמא פשע. ע"כ ז"א דא"כ לא היה בידינו להקדים עתה זמן הביעור דה"ז כעוקר תקנת חכמים לפ"מ דקיי"ל גבי בדיקת אכסדרה דאינו רשאי להקדים ביום י"ג ומשום דה"ז כמבטל תקנת חכמים עיין שו"ע רז"ל סי' תל"ג ס"ה (ול"ד לבודק ביתו אור לי"ג לאור הנר דבזה אזלי גם שני הטעמים דרנב"י וגם בזה יש חולקים) הרי דאף שהטעם הוא רק מחשש שכחה אם מקדים ה"ז כעוקר התקנה וה"נ אלו היה תקנת חכמים לענין הביעור בשעה קבוע לא היה רשות להקדים אלא וודאי לא קבעו כלל זמן לביעור ומ"ש שורפין בתחילת שש לאו דוקא אלא רק איסור הנאה אתי לאשמעינן ושוב מצאתי כן בהדיא בב"ח סי' תל"ד ס"ו ע"ש וא"כ לכאורה הטעם בזה צ"ל דבחמץ ברור וידוע לא חיישינן כלל לשכחה אלא רק בבדיקה וביטול שאין כאן כ"א ספק חמץ חיישינן שלפי שהדבר קל בעיניו יבוא לשכוח. (וע' לשון רז"ל סי' תל"ג סכ"ז ישכח על החמץ כו' לפי שלא יעלה על דעתו כו' וע"ש בקו"א). וא"כ עפ"ז י"ל קצת בנ"ד שכיון שבאותן חדרים יש חמץ ודאי שדעתו למכור ובזה ל"ח לשכחה כנ"ל וממילא יכתוב כנוסח הנהוג כו' ואף שיש מי שאין לו כלל חמץ גמור כ"א כלים וכה"ג מ"מ הרי עתה שעושין בע"כ מכל העיר והרי אצלו ודאי יש ג"כ חמץ גמור של אחרים כו' אלא שלפי"ז עכ"פ צריכים שיחתמו כולם על השט"כ בי"ג וגם בזה נראה שאין נוהגין כן גם באמת וודאי קשה לסמוך בדין המפורש במשנה ובגמרא על סברות בדויות כאלו ובפרט נגד הגדולים הנ"ל (גם לפה"נ לכאורה בקל יש לדחות סברא הנ"ל די"ל דהא דלא קבעו זמן קבוע לביעור לאו משום דל"ח לשכחה בחמץ ודאי אלא משום דהא קבעי לי' לאכול כל ארבע וגם ליהנות כל חמש ולא שייך לקבוע זמן קודם. ותדע נמי מדלא הצריכו בזה הקדמה מצפרא מדין זריזין משא"כ בבדיקה גם למסקנא נשאר דין זריזין לענין א"ל בדק בלילה ע' מק"ח רסי' תל"ג סק"ב (אך אולי ביעור ל"ח מצוה כ"א שלילה ולא שייך בזה זריזין מקדימין ומ"מ זמן קבוע מחשש שכחה היה שייך גם בזה ויש לעיין בחלוקי דעות רש"י ותוס' בפי' תשביתו כו'). גם י"ל דאף אם לו יונח דבחמץ וודאי ל"ח לשכחה עכ"ז לא מגינא ומצלי על החמץ שאינו ידוע דאטו בכיפי תלי להו דאף שעתה דעתו שיכתוב שט"מ כנוסח הנהוג שמוכרים (ומשכירים) הכל ביחד מנלן דסמכינן ע"ז אולי ימלך וימכור החמץ ידוע בפ"ע (או גם אולי ישרפנו) או אולי ישכח עד שעה ו' וע"כ ישרפנו וא"א אז למכור כלל דאף אי נימא מחמת חומר איסור חמץ ידוע ל"ח לשכחה עדיין מחמת היזק ממון מנ"ל דל"ח לשכחה כו' ועוד תדע נמי דא"כ אף אנו נאמר דמי שיש לו חמץ ידוע הרבה לא יצטרך כלל לבדוק ולבטל אור לי"ד ונימא כיון דודאי ימכור אותו החמץ מחר לא ישכח ג"כ לבדוק ולבטל אז שהרי עיקר מה שאף לדידן ששורפין בשעה ה' אין לסמוך שיבטל אז הוא מחשש שישכח מלשרוף עד שעה ו' כמ"ש המ"א סי' תל"ד סק"ז ומוח"ז רז"ל שם משא"כ המכירה אם נאמר דל"ח לשכחה ע"י היזק ממון בטל חשש זה וזה וודאי נראה דבר בטל אלא ע"כ חיישינן לשכחה גם היכא. שעי"ז יפסיד ממון כו' ולמאי שמשמע בב"י שם בשם סמ"ק שהטעם שם הוא משום דא"א לעקור זמן הביטול הנזכר בגמרא א"כ גם לענין בדיקת אותן החדרים נמי נימא הכי כו' (וגם לטעם הט"ז שם ססק"ה דבעינן זמן מסויים לכל אדם דוקא לכאורה גם בנד"ד שייך זה ג"כ)

ובר מכל דין אף אם נודה שבנד"ד ליכא חשש שכחה עדיין חיוב הקדמת זריזין לבדוק בצפרא במאי בטל. והמכירה לחמץ הידוע שהוא כביעור ל"ב מצפרא (וכנהוג). (אך אי נימא דהא דביעור ל"ב הקדמת זריזין הוא משום דל"ח מצוה כ"א שלילה כנ"ל. א"כ י"ל דגם במכירת החמץ שאינו ידוע ושכירת החדרים לא בעינן הקדמת זריזין. וצ"ע בזה כנ"ל). ועכ"פ למעשה נראה דודאי קשה לסמוך ע"ז וכלום חסר למכור (ולהשכיר) ובפרט שבאמת גם מטעם כמשתכר באיסורי הנאה שנזכר במ"א סי' ת"נ סק"ו ומוח"ז רבינו ז"ל שם ס"ח וסי"א (ונרמז במק"ח שם): הוא ג"כ טעם גדול ומספיק לשיהי' המכירה ושכירת החדרים בי"ג דוקא (עם שגם בי"ג צ"ע שי"ח עפ"ח שם וע' ס' מט"י סי' תמ"ח ד"ג שכתב ג' וד' ימים קוה"פ) והרי דין זה הוא מהירושלמי וצ"ע ליישב (למנהגנו בשכירת החדרים. וצ"ל לכאורה דס"ל למוח"ז רבינו ז"ל בשט"מ זו כרשב"א שבב"י סי' ת"מ ולא כרמ"א דסי' תמ"ח שפסק כהאגור וש"פ עי' מט"י שם)

ואגב בענין שכירת החדרים שהמציא רז"ל לכאורה צ"ע א"כ ה"ז כחמצו של עובד כוכבים בבית ישראל דלדעת רש"י וסייעתו לא מבעי' יחד לו בית (ובשכירות) כ"א כשלא קיבל עליו אחריות והכי קיי"ל סי' ת"מ לכתחילה עכ"פ והרי בנד"ד לכאורה ה"ז כקיבל אחריות שהרי העובד כוכבים עני (וגם הע"ק) וה"ז כאחריות דאנס. גם כיון שהכל עד למדידה כו' שוב ראיתי מזה במק"ח סי' ר"מ סק"ג ותמ"ח די"ח ע"ג גם יש לעיין לכאורה כיון שלא נחית מוח"ז רבינו ז"ל לשכירות כ"א מכח שלא ניחא לי' לזקוף במלוה ולמה לא די בזה ע"ק כדרך דמהני למכירת גוף החמץ

גם לפמ"ש בנוסח השט"מ ורשות להעתיק כו' כנימוס כו' אם זה לעיכובא א"כ עתה לפה"נ להנימוס ודת הקיר"ה א"ז מספיק כ"א בלשון רוסיא ונייר זאקאנע (וייאווקע וקופצע) כו'

גם לפ"מ שפקפק בס' מק"ח סי' תמ"ח (די"ח ע"ג) בשחתם השליח כו' א"כ יש לעיין למנהגנו ע"י שט"כ. ולפה"נ עכ"פ ראוי למסור גם השט"כ לעובד כוכבים או לכתוב השט"מ על נייר השט"כ

שוב כמדומה לי שי"ל ג"כ בהיפוך מהנ"ל היינו שאם נאמר שהטעם שלא קבעו זמן קבוע לביעור הוא משום דבחמץ ידוע ל"ח לשכחה יש מקום יותר להחמיר בנד"ד שהרי שלענין בדיקת אותן חדרים שהוא חמץ שאינו ידוע יש לחוש לשכחה כו' ואף שיש לו ג"כ חמץ ידוע ודעתו עתה למוכרו מחר לאו בכיפי תלי להו וככל הנ"ל. אבל אם נאמר שהטעם לענין הביעור הוא משום דל"ש לקבוע זמן קודם זמן איסורו (דאורייתא ודרבנן) דהא צריך לאכילה ולהנאה כנ"ל. והיינו דלפי מה שלא הצריכו לבער בזמן קבוע (כמו אור לי"ד). ולשייר רק כפי שיעור שיצטרך לו (וכדרך שאמרו בי"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל ומשיירין מזון ב' סעודות. בגמ' די"ג וטוש"ע רסי' תמ"ד). לכאורה ע"כ הוא משום דכיון שא"א לתקן הדבר בשלימות לא רצו לתקן לחצאין (ובי"ד שחל בשבת א"א בע"א) משא"כ הבדיקה הוא ענין אחר בפ"ע שענינו רק לחפש ולמצוא ולא לבער וא"כ י"ל כיון דענין המכירה בין אותו החמץ הידוע ובין אותו שאינו ידוע שבחדרים הנ"ל הרי הוא ענין ביעור ובזה הרי לא תיקנו כלום. משום דאין ביעור לחצאין כנ"ל (ואף גם אם נאמר דהטעם שלא רצו לתקן לבער אור לי"ד ולשייר כו' הוא משום שחסו על ממונם ש"י ורצו להקל למי שיש לו חמץ הרבה