דברי נחמיה אבן נזר צו

כו'). ואף שאין זה רק חששא היינו שבאמת נוכל לקרות היודי"ן בחירק ג"כ כו'. גם הרי מבואר דבג' יודי"ן המלה מתוקנת בטוב לכל ונקראת בחירק לבסוף. ולכאורה יש כאן יתור ודאי ותלתא ל"ל ואין ביאור למלה זאת. אע"כ דב' יודי"ן כחד חשיבי ממש (דאלו חד היה נידון כחירק להקודם. לכן כל שהוא נע משפטו להכתב שנים כל שאין שם נקודות כתלמוד וכן גט) ועדיין היה באפשר להיותם נקראים בנקודת פתח. לכן בא היו"ד הג' שהוא כחירק להקודם כו'. ובאמת לפענ"ד ודאי לא גרע זה מפתח חריף. שודאי באפשרי היה להיות נקרא בטוב גם בחד יו"ד כמו חי די וכמ"ש הט"ג גבי רייץ. ובמקרא לפה"נ לא ימצא כזאת כלל בב' יודי"ן כ"א בחד יו"ד כמו היצא (בפ' נח) וכן העינה (פ' חיי שרה) הביתה גבי יוסף וגבי אליעזר. אלא שבגט ראוי לכתוב כפי דרך התלמוד. כי המקרא סומך על קבלת הנקודות. כמ"ש מהרי"א שבט"ג שם ובתלמוד הנהיגו להוסיף אותיות המורים על הניקוד בענין שיהיה רחוק מטעות. וכנודע בפי' משארז"ל ספרא בצירא ותנא תוספא'. ואשר ע"כ נוהגים תמיד בפתח חריף לכתוב ב' יודי"ן כמו מייתי דייס' כו' כדי שלא נטעה בחירק. וה"ה וכ"ש כשהיו"ד בעצמו צ"ל נע (אף בפתח) שמצינו גם במקרא לפעמים ב' יוד"ן (ואף בפתח כמו שני חיי דויגש. וגם סגול דותחיין תהיינה. לכאורה א"צ כ"כ להוספת היו"ד בשביל הוראת הנקודה. כי עיקר הוראת היו"ד הוא על חירק וציירי.. וצ"ע בס' דקדוק). ודאי ראוי להכתב בתלמוד וכה"ג בגט בב' יודי"ן. כדי שלא יהיה נקרא כחורק להקודם. וכדמצינו באמת בכל התלמוד וכנ"ל והן אמת דלפי כ"ז הרי גם על הב"ש ושאר פוסקים שהוצרכו לדקדק בשם חייא ולהמציא חילוק חדש בין לה"ק ללשון ארמי לכאורה חל ג"כ הקפידא כל הטורח הזה למה הרי לפי הנ"ל כן משפט הלשון וכן ראוי להכתב בגט (שאין בו נקודות) בכל המלות אף אם הוא בלה"ק (אם לא כשיש איזה טעם כמו מנין כו' ויתבאר אי"ה). אך באמת יש לומר דלא הוצרכו הפוסקים להטעים בשם חייא כ"א מכח שם חי'. דלכאורה במבטא שניהם שוים כו'. ועיקר הכוונה דהקפידא תשוב על שם חי' למה היא בחד יו"ד. אלא שבאמת עיקר הטעם בזה לפי שנקראת ע"ש (נפש חי' או) כעת חי' וכל תיבה ושם שנכתב במקרא ממש דין הוא שנכתבת בגט ג"כ כבתורה. (דבזה אין מקום לטעות דזיל קרי בי רב כו') וכדמצינו בכ"ד שבשם הכתוב בתורה אין מוסיפין אף כדי לתקן הקריאה וכמו לכתוב מושה בוי"ו החולם וכן אהרון ויעקוב וכה"ג. משא"כ בשמות שלא נמצא בכתוב כל המוסיף להכתיב מלא משובח כמ"ש גבי מימון ובכ"ד. וז"ש הפוסקים דחי' הוא מלה"ק. לאו בלשון בלחוד תליא אלא הכוונה שהיא מלשון כעת חי' הכתוב בפירוש (דוקא) בתורה דבזה אין ראוי לשנות. ומ"ש דשם חייא הוא לשון ארמי ג"כ אין הכוונה דלשון ארמי דוקא גורם זה. אלא הכוונה דלפי שהוא לשון ארמי ממילא איננו עכ"פ כלשון חי' הכתוב בתורה כו'. ובזה יתורץ ג"כ מה שגמגמתי לעיל מנלן דמשפט לשון ארמי נותן להכתב בב' יודי"ן וכנ"ל דתרגום ויחי הוא וחיא בחד יו"ד כו'. אלא דכאן עיקר הכוונה רק לומר שאיננו לשון חי' הכתוב בתורה. וא"ש ג"כ מה שיש לדקדק משם אחיי' שבגמרא כנתבאר לעיל. דיש לומר ג"כ דעכ"פ אינו כתיבת חי' שבתורה ממש כו'. ובזה אש"נ דלכאור' גם זולת כל הנ"ל צ"ע מה צריך טעם לכתיבת חייא אחר שהוא שם מפורסם בגמרא ודאי בכל מקום אזלינן בתר שמא כזה כו' אלא דהכל סובב הולך לתת טעם לשם חי'. ואז ממילא נצרך להפריש בין חייא לחי'

אמנם עוד נלפע"ד עיקר. דיש חילוק בזה בין אמצע התיבה לסופה. ובזה יתוקן ג"כ (קצת) גם ד' הגאון בט"ג. והוא דדוקא באמצע התיבה המנהג (בגמרא וכה"ג עכ"פ) לכתוב ב' יודי"ן. כשצריך להיות היו"ד נעה כנ"ל. אבל בסוף תיבה באמת לא נהגו כן לא במקרא ואף לא בגמרא וכה"ג. אלא אז כותבין אחר היו"ד א' מאותיות אהו"י להורות על נקודת היו"ד. וכמו תניא קשיא אסיא רומיא פוריא וכה"ג לרוב וכן בשמות עקביא אושיא. וכן בה' לבסוף (בלה"ק) כמו חצי' (שלי) (עליו) הראיה (דריש ב"מ) וכה"ג ובשמות ישעיה ירמיה ודומיהן. וכן בוי"ו כמו חציו (עבד) (עצו) ופריו. דיו (לבא מן הדין) וכה"ג. וממילא כשנקודת היו"ד צ"ל בחירק או בצירי אזי נכתב ב' יודי"ן גם במקרא כמו חיי שרה. מלכא לעלמין חיי וכה"ג. אבל זולת ב' נקודות אלו כמדומה שאינו מצוי (כלל) ב' יודי"ן גם בגמרא (ושם אביי לפה"נ צ"ל בצירי. ושני חיי דפ' ויגש לפה"נ צ"ל דשם בא היו"ד הב' להורות שמדבר בעדו ונקודת הפתח הוא עפ"י דקדוק או שהוא יו"ד הרבים וצ"ע בס' הדקדוק). משא"כ באמצע תיבה כבר נתבאר שמצינו לרוב (בגמרא עכ"פ) בכל הנקודות שמתנועעי' היודי"ן אף בקמץ ופתח כו' נכתבים ב' יודי"ן. (וכמו גם מתיבות הנ"ל מן קשיא קשיין. ומן חצי' חציין. ומן פריו פריין. ומן דיו דיין (שעתן) וכה"ג בפתח וסגול כמו חייב מתייקר כו' וכנ"ל וע' במשנה א' פ"ח דשקלים מ"ב עליה בחד יו"ד עלייתן בב' יודי"ן כו'). אמנם בטעם החילוק בין אמצע תיבה לסופה יש לומר לכאורה בב' אופנים. א' דבסוף תיבה לעולם בא אחרי' א' מאותיות אהו"י להורות על הנקודה כנ"ל. משא"כ באמצע תיבה אין מנהג בלה"ק וארמי להביא על הוראות הנקודות כ"א יו"ד על חירק וציירי או וי"ו על חולם ומלאפום. משא"כ אות א' וה' על הוראות קמץ פתח וסגול כמדומה שאין מנהגם (כ"כ) לבוא (במקרא) כ"א בסוף תיבה ולא באמצע וכמ"כ גם בגמרא ותרגום וכה"ג לפה"נ שאינו מצוי כ"כ לבוא באמצע תיבה. וע"כ אם יהיה נכתב רק א' יו"ד באמצע תיבה קרוב מאד לדמות שהוא כחירק אל הקודם. משא"כ בסוף התיבה אות הא' ל אחרי' מורה על היו"ד שהיא נעה (ולפ"ז יש מקום לומר שבלשון לעז שנוהגין לשום אותיות גם באמצע תיבה על הוראות נקודות כמו א' על קמץ כו' וכה"ג יש לומר שגם באמצע די בחד יו"ד כבסוף תיבה כו'. אך יש לחלק ג"כ דדוקא בסוף תיבה א"א כלל לטעות שהיו"ד הוא חירק אל הקודם דא"כ מה נעשה באות הא' וכדומה הבא באחרונה דכללא הוא שלא יבוא באחרונה אות מנוקדת גם במקרא כ"א באותיות תכ"ן כו' ע' בספרי דקדוק. ומיעוט' דמיעוט' באותיות ארי' כמו אביה פיה כו' וכמ"ש הט"ג בש"נ אות מ' ססק"ט (ועם זה אפשר שלא ימצא כ"א בה' ולא בא' וכדומה כו'). א"כ הר הא' וכדומה עד מוכיח שהיו"ד הקודם ע"כ נעה משא"כ באמצע תיבה אף אם יבוא אחר היו"ד אות א' וכדומה כמו בע עדיין יש מקום לטעות שהיו"ד היא חירק להקודם והא עה כו'. וקצת ראיה לזה מיו"ד באמצע תיבה הנעה בנקוד מלאפום שודאי דרך לבוא אחרי' ו' להורות נקודת המלאפום ועכ"ז מצינו מילת איגייורי בב' יודי"ן כו' כנ"ל ואולי בזה יו"ד הא' חירק להקודם אבל כמדומה שאינו מצוי כזה אך א'עה כמדומה שמצוי יותר מוי"ו נעה לכן גם בלעז לכאורה יש לחוש יותר ביו"ד הבא' עם א' על נקודת פתח וקמץ ממה: יש לחוש בגמרא ביו"ד עם וי"ו מלאפום כו' ויש לעיין) (וטעם הב' חסר): סימן ל"א

בדין כתיבת שם ישעי' וטין

הנה אם שם העיקרי (מעריסה ולימה ועליה לס"ת) ישעיהו בוי"ו. ובפ"כ נקרא יויה. פשיטא שצריך לכתוב ישעיהו דמתקרי ישעיה כיון שישה שם בפ"ע כמ"ש הב"ש אות ח' גבי חנניה וחזקיה. ואף בט"ג שם מפקפק ע"ז דלא דמי לאלחנן חנן ע"ש אינו מובן דנראה ממנו שם ובכמה דוכתי שהבין הטעם שצריך לכתוב בקיצור השם כשהוא שם בפ"ע. היינו משום דחיישינן שמא מת ניתן גם שם