דברי נחמיה אבן נזר צד

לכותבו מלא אין לשנות מנהגא כו' מיהו סוף השם יכתבו בה' כיון דידעי' דעיקר השם הוא ערבי כו' משמע דבזה לא מהני הורגלו. ובת' ב"א גופא סי' צ"ד בשם חנצי' המציא שכל כה"ג שיש יו"ד אין כותבין ה' בסוף כ"א משום שלא הורגלו לכתוב ה' ואתו למיטעי כו' ומ"מ משמע דדוקא בכה"ג אבל הורגלו לחוד לא מהני. וגם ע"ז קשה מסאייה. ובט"ג אות ש' כתב שרציה בה' (גם אמש"ש בשם רחצי' כו' קשה מסתירה וכה"ג טובא) ושם סוף אות ש' כתב ג"כ מעין סברא שבב"א הנ"ל אבל שם קאי גבי שמות שאינם מלה"ק ונוטה שם שכל שאין בה יו"ד כו' יש לכתוב בה' אפי' שמות לעז והוא גם כן חידוש להיפוך. ועי' ט"ג בלק"ש עיירות ססקי"ג מענין זה כללא דמילתא שלפע"ד הדבר צריך תלמוד בענין מה לכתוב בסוף. ונא יודיעני כת"ר דעתו בזה. גם א"י מאן נוכח אם הורגלו לכתוב שימא בא' (שאינו שם מצוי כ"כ). אבל בענין אם לכתוב בס' או בש' לפע"ד סני בגט א' בש' ולתשובתו אצפה: סימן כ"ט

בשם לעו שהיו"ד מורה על חירק או צירי

אם לכתוב בב' יודי"ן או בחד: ידידי הרב המפורסם כו' מוה' שלמה נ"י

לא ידעתי ששליח מצפה ונחוץ כו'. אמנם כיון שלפה"נ ליכא מי שנקראת קיילי' בפתח חריף. יש לדמותו לכתיבת א' לפתח שהסכימו שאין לכותבו (במדינתנו). ובדיעבד כשר אם ליכא מי שנקראת כן בקמץ כמ"ש בש"נ גבי חאנוכה. ועם דשם דיש לומר היינו טעמא דבאמת בלשון לעז דרך להניח א' במקום נקודת פתח ג"כ כמ"ש הט"ג ש"א אות ג' ססק"א. הרי לפה"נ באמת גם בנ"ד הדרך אצלנו לכתוב ב' יודי"ן לציירי בלשון לעז וכ"ה בס' הנדפסים בל"א (במחזור עברי טייטש וכה"ג). (ולכאורה יש לומר קצת דכ"ש נמי הוא דבנ"ד גם כשנכתב בחד יו"ד יש לטעות בחירק כו') וראיתי בט"ג ש"נ אות ל' סק"ד שכ' ויש שנקראת הל' בציירי כו' יש לכתוב לייציא אך אולי ט"ס (וכה"ג ראיתי בתשו' ב"א סי' פ"ו כ"פ ביילא בב' יודי"ן וכן במפתחות שם וזה ע"כ ט"ס). ומ"מ נראה דגם אשגירת לישנא דהט"ג לכתוב בב' יודי"ן וכן מלת ציירי רוב פעמים נכתב. שם בב' יודי"ן אחר הצ'

והר"פ שכ"כ לכתחילה לפה"נ ס"ל דכמו שבקריאת עצם השמות. אם עתה קורין בשינוי אין חוששין למ"ש בס' קדמוני'. כמ"כ בענין כתיבת האותיות לסימני הנקודות יש לומר כן. וע' ט"ג בש"א אות ב' סק"ח גבי שם באלי דאם השם לוקח מהישמעאלי' והם כותבין בלא א' דעת מהראנ"ח (ומהרי"ט) לכתוב כן. וסיים הט"ג ומכ"ש אם חותם כן דאין לשנות (ויש לחקור איך כותבת בנ"ד). וא"כ לכאורה יש לומר דה"ה בשמות לקוחי' מל"א יש לילך אחר הנהוג לפי העת והזמן כו'. וע"ש בט"ג אות ל' ססק"ה. ובאמת בב' שמות שההפרש ביניהם הוא רק בין חירק לציירי (דמשמע מט"ג שג"כ כותבין שניהם בשוה בחד יו"ד) לפע"ד צע"ג למעשה שהרי כל הקורא בגט (בזה"ז שנהוג לציירי ב' יודי"ן) יקרא בחירק ויטעה שזה שם האחר כו'. ולפע"ד לכאורה טעמ' דהב"ש בש"א סוף אות ו' וש"נ אות ו' שמחלק בין כינוי לשלום (ורידמן) שהלעז פריד בחירק לבין כינוי לשמחה (וריידמן) שהלעז פרייד כו' שהניח הט"ג זה בצ"ע כיון דגם ציירי כותבין בחד יו"ד כו' ע"ש בש"א סקט"ז. לפי הנ"ל שבאמת עתה נוהגין באגרות וכה"ג לכתוב ציירי בב' יודי"ן נראה דיש לומר דאעפ"י שאין זה בדיוק כ"כ וגם בחד יו"ד נקרא שפיר בציירי אשר ע"כ בחרו בגט לכתוב בחד יו"ד כדי להבדילו מפתח חריף (וכמו שמהאי טעמ' בחרו בפתח לכתוב בלי א' כדי להבדילו מקמץ). מ"מ כאן שיש ב' שמות לעז של שלום ושל שמחה ס"ל שיותר טוב לכתוב על הנקר' בציירי ב' יודי"ן כדי להכיר שלא נטעה לקרות בחירק ושזה כינוי לשלום כו' (וע' מעין זה קצת בט"ג ש"נ אות ל' סק"ב לענין א' לפתח). שזה חשש יותר מטעות לקרות בפתח חריף שאין מי שנקרא כן כו'. וא"כ מובן דעכ"פ אין חשש כ"כ אם כתבו ב' יודי"ן לציירי כו'. (ובענין פתח חריף אם עיקרו לקוח משם רייץ רייצא והוא מדברי מהרא"י שבס"ש תמוה לכאורה וכמו דמסיק הט"ג עצמו שם דמשמע שהנחת השם בזמן מהרא"י היה רייץ בפתח וחירק וכמו חיים אלפיים כו' (וכ"מ ממה שנזכר רעיצא) ומאי דסיים הט"ג ע"ז ולפע"ד א"א לומר כו' ונראים הדברים כו' (ע"ש דכ"א ע"ב) איני מבין לכאורה. (ומלת חייץ לפה"נ כ"ה חייץ כמ"ש לעיל. וכן קייץ למזבח פ"ד דשקלים וכה"ג) ואין להאריך שהשליח דוחק ולדבריו יש כאן מקום עיגון. לכאורה יש להקל אלא שפשיט' שאין לסמוך עלי כלל: ידידו נחמיה בירך סימן ל'

לענין יו"ד נע באמצע תיבה באיזה נקודה

שתהיה

(זולת בחולם ומלאפום) כמו מרייאשע חייענא וכדומה

הנה בב"ש גבי שם חייא כתב ההפרש בין זה שכותבין בב' יודי"ן לבין שם חי' שכותבין בחד יו"ד. משום שחי' לה"ק וחייא לשון ארמי. ולפ"ז בלשון לעז לכאורה יש לדמות יותר ללשון ארמי (וכמו לענין א' בסוף תיבה). אך לכאורה אינו מובן כ"כ מנלן דלשון ארמי חלוק בזה מלה"ק ובתרגום דבראשית על ויחי אדם ויחי שת כו' מתרגם הכל וחיא בחד יו"ד וכן הוא בת"א דריש ויחי. רק בתרגום יונתן שם אי' וחייא בב' יודי"ן. אבל בבראשית גם בת"י אי' וחיא בחד יו"ד. גם צ"ע משם אחיי' שבגמרא דמ"ק שהביא הט"ג דמדכתב בה' לבסוף משמע שהוא לה"ק כמש"ש ועכ"ז הוא בב' יודי"ן. אבל משם יחיי' שהביא שם בט"ג לק"מ כיון שהוא שם ערבי כמש"ש. ולענין ה' לבסוף כן ס"ל להרגיש בכל שם ערבי ולהב"ש באמת צ"ל בא' בסוף ע' כללים. אבל משם אחייה שהוא בגמרא בה' וא"כ (להב"ש) ע"כ הוא לה"ק ועכ"ז הוא בב' יודי"ן צ"ע לכאורה (וית' אי"ה). והנה הט"ג המציא חילוק אחר בין חייא לחי' בדרך פשוט ונכון לכאורה היינו ששם חייא שהוא בחירק תחת הח' ע"כ בעי' ב' יודי"ן דהראשונה נצרך על הוראות החירק דחי"ת. משא"כ חי' החי"ת בפתח כו'. ולפ"ז בנ"ד ג"כ בחד יו"ד לכאורה. אך אינו מובן איך ניחא לי' בשם אחיי' ובשם יחיי' הנ"ל (וצריך לומר דס"ל דהנחת תיבות אלו ג"כ הח' בחירק והוא דוחק גדול ומנלן ופשט הלשון נראה דבשניהם ה"ח בשוא אחי' כו'). וזה שנסתייע בזה מדברי הע"נ אינו ראיה כ"כ דיש לומר דמ"ש דשם חי' אינו דומה לשם חייא שזה בחירק וזו בפתח אין הכוונה שזהו עיקר הטעם בעצם אלא לומר שמזה נשמע שאינם משורש וענין א' ויש נומר דס"ל כחילוק הב"ש הנ"ל. וממה שזה בחירק וזו בפתח יש ראיה שזה לשון ארמי וזו לה"ק ע"ד שמביאים ראיה ממה שזה בא' וזו בה' כו'. (ויותר נראה דס"ל להע"נ דבשם חייא פשיט' שיש לכתוב כן שכן הוא שם ר' חייא המפורסם בגמרא רק אתי לאשמעינן על שם חי' דאשה שאינו נמשך משם חייא מאחר שזה בחירק וזו בפתח אלא נמשך מלשון כעת חיה כו'). ותדע שאין כוונתו ע"ד שתופס הט"ג שהרי כשבח להטעים בשם חייא דאף אי חותם בחד יו"ד לא מהני כתב כיון דחותם בא' בסוף וקרו הח' בחירק כו'. ולסברת הט"ג הא דחותם בא' לא מעלה ומוריד כלל וכולי מילתא תלוי בחי"ת אם הוא בחירק כו'. אבל אי כהב"ש א"ש דהכל מועיל להוכיח שהוא מלשון ארמי (ולפי הנ"ל בהגהה א"ש טפי דהכל מוכיח שהוא ע"ש ר' חייא בגמ'):