דברי נחמיה אבן נזר צ

דמיתקרי. ומשום דגם במקום כתיבה נקרא בפי כל מאניש אין מקום לגרוע מצד זה. (וכן מה שבמקום נתינה גם כן ניכר גם שם מנחם בחתימה ועליה ג"כ נראה דאין זה חסרון אלא מעלה כו'). גם אם אולי המציאות הוא שבמקום כתיבה הנהוג הוא בכל ב' שמות כאלו עולין בשניהם כמו צבי הירש וכה"ג. יש לומר דבכה"ג אזלי' בתר מקום כתיבה כמ"ש הג"פ מהא דתשובת ריצב"א שבמרדכי גבי בורייש (אם היה זה מפורסם כו'). וכ"ז לרווחא דמילתא דבלא"ה כבר נתבאר דלכאורה יש להקל (במקום עיגון עכ"פ). ואי מצד שכתב דמיתקרי ולכאורה היה ראוי המכונה. כבר נודע שבדיעבד כשר עפ"י תשו' רמ"א ובמקום עיגון יש לומר דהכל מודים גם לכאורה אולי יש מקום כאן לכתוב דמ' לפמ"ש האחרונים דכשהב' שמות הן לעז כותבין דמיתקרי. ועי' תו"ג שם בביאורים סוף סקי"ז (ובפרט כאן אם נאמר דמנחם מאניש דקודם כחד שמא. יש לומר ממילא ה"ה כלעז כו'). ובדקדוק תיבת מאניש דבב"ש אי' מניס לפה"נ תלוי ביציאות המבטא. וכ"ז בלי עיון וחיפוש הראוי לי כו'. רק כפי שנצטויתי לעיין מעט כו'. וידעתי שלמעשה לא יסמוך ליצרף זה כלל וכלל: סימן

כ"ה

(תשובה זו נכתבה בימי ילדותו) ע"ד בתולה ששמה מעניא שנסעה עם אביה מלוקעמלי' לנאראוולים ונשאת שם לאיש שמו חיים בן יוסף. ואח"כ קיבלה ממנו ג"פ ובאה לחזרה ללוקעמלי' והראתה הכתב ראיה ושם נכתב שמה העניא. והאיש שהביא' מנאראוולי' (בעד שכר טרחתו) העיד בתו"ע שבגט כתוב שם מעניא והב"ד דשם דקדקו איך לכתוב שם מעניא ובכל סידור הגט סידרו הכל בשם מעניא. והכתב ראיה לא נתנו תיכף אחר סידור הגט כי היו טרודים כו'. אח"כ צוה לאביה רב א' שילך להעיר שנתגרשה להביא ראיה ברורה כד"ת. ובבואו לעיר מאזיר סמוך להעיר נאראוולי' גבו הב"ד דק"ק הנ"ל עדות מהסופר שכתב הגט והעיד שכתב בגט שם מעניא וגם א' מעדי שט"ר שמו מנשה אמר לפני ב"ד בת"ע שבגט כתוב שם מעניא רק מחמת טירדתו בעת כתבו השט"ר טעה בשמה וכתב העניא. אחר זה עשה מעשה מורה א' והתיר' להנשא ונשאת על פיו. וזהו תורף המעשה בקצרה. והורו המורים להחמיר שתצא. ונלאיתי להעתיק אריכות דבריהם וקוטב טענתם. שמאחר שהשט"ר הוא מהדברים דלא עבידי למטעי אינו יכול ר' מנשה הנ"ל לומר שטעה וגם דנו אותו לכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ועל הסופר ועל האיש שנסע עמה טענתם מאחר שלא הודה אלא ר' מנשה ושנים האחרים שחתמו על השט"ר לא היו אצל הב"ד דמאזיר ולא נשמע מהם שטעו דנו אותם כמכחישים את העדות. ועוד דנו את הסופר והאיש שנסע שהם נוגעים בעדות שהסופר קיבל שכר והאיש ג"כ קיבל שכר נסיעתם. והוא התעסק ופעל הגט מבעלה והמחבר זצ"ל דחה דבריהם. וכתב להתיר'. רק שלא מצאנו כל דבריו הראשוני' וכסו חרולים מאורך הזמן והגאון כ"ק אדמו"ר מוהרמ"מ זצוק"ל כתב להשיג על המחבר והכריע כהמחמירי'

ותחלה אעתיק מעט הנמצא מדברי הגאון המחבר שיצא בכחא דהיתרא. על ב' פרטי חששות שיש בהענין. ועל השאר נאבד חשש א' שנכתב כראוי לאשה אחרת ששמה באמת העניא ושם בעלה כשם בעל זה. ור"ל דאשה מעניא יש לחוש שלא נתגרשה. חשש ב' שבכוונה העידו וחתמו שקר גמור דבר שאינו. וז"ל. והנה לחשש אופן הא' לכאורה אין לחוש כלל חדא דמאחר שמבואר בכתב ראיה לראיה ביד האשה כו' מוכ"ז מלוקעמלי' כו' והרי הוא יוצא מת"י אשה זו. ה"ה נסתר מיניה וביה דמוכ"ז ההוא דנפק מתותי ידיה משמע כדאי' בב"ב דקע"ב ע"ב גבי ממך וכ"ש מוכ"ז. ולנפילה אפי' לנפילה דרבים לא חיישינן כדפסקו הפוסקים שם כרבה וכ"ש דבנ"ד הוי כנפילה דיחיד. ועוד שהרי עכ"פ לא הוחזק עוד אשה העניא בת משה מלוקעמלי' ושיהיה בעלה חיים בן יוסף מנאראוולי'. והרי לתרי יצחק לא חיישינן כדאיפסק בטוש"ע א"ה סי' י"ז סי"ח. (ואף שהכא איכא ריעותא שהאשה המוציאה שמה מעניא עכ"פ יותר יש לתלות בטעות כו'). ועוד שנראה שבדקו ולא נמצא אחרת ששמה העניא כו' ושם בעלה כו'. ואין להאריך בכ"ז כי עכ"פ לפי חשש הנ"ל לא נמצא ריעותא לאשה זו ויש די להתירה עפ"י הגב"ע דמאזיר. (מלבד שיש לדון קצת שתהיה ניתרת ע"פ עצמה מטעם אשת איש הייתי וגרושה אני. ומ"ש ידידנו הר"א נ"י שהוחזקה בא"א כו' ז"א). [הגהה מהמסדר. נ"ל דכוונתו לדחות דברי הר"א. דאדרבה יש לומר. דהא דהצריך הט"ז מעשה ב"ד ולהביא שט"ר הוא דוקא היכא שיצאה ממקומה בחזקת א"א וכדי להוציאה מחזקתה צריכה שט"ר ומעשה ב"ד אבל בנ"ד דהיתה פנויה בעת שיצאה ממקומה ולא היה עליה חזקת א"א. ודאי הרי נאמנת מעצמה בלי שט"ר ואינה צריכה מעשה ב"ד. וכמ"ש הר"ן בפ' האומר קדשתיה וגרשתיה דנאמן בתוך כ"ד וע' בשו"ע סי' נ"ז סכ"ה ובלא השט"ר הרי זה בנ"ד בתוך כ"ד כמובן. והגם שע"י השט"ר הורע כח הגט וגם אינה נאמנת שהגט נכתב כדת כי אינה יודעת מה כתוב בגט. אבל עכ"פ הרי יש לה מיגו טוב שאם אמת שלא נתגרשה כלל (והשט"ר היא של אשה אחרת) למה לה להביא ראיה כלל היה נה לומר שלא נשאת כלל. ומלבישת הצעיף ג"כ אין לה חזקת א"א. דבאומרת א"א הייתי כו' ג"כ בודאי היתה ראשה מכוסה ואעפ"כ מותרת מצד חזקת פנויה. ולא היה משתמיט בגמ' או איזה פוסק לחלק בהכי. (דגם בזמן הגמ' היה מנהג בתולות בפרועי ראש. כדאי' במשנה אם היה יוצאת בהינומא וראשה פרוע). ובתשו' חו"י ג"כ אי' דהצעיף אינה חזקה דיכולה לומר שכיסה ראשה מפני הצרעת. ולכאורה יש לה בזה ג"כ מיגו טוב. דהוי מסירה הצעיף אחר שיצאה מעיר שנשאת שם והייתה באה בלא צעיף כמו שיש לה מיגו דאי בעית היתה אומרת פנויה אני כנ"ל. וכיון שיש לה חזקת פנויה בודאי נאמנת על השט"ר ששלה הוא וטעו בשמה. דזהו הוי מפרשת דברי' ונאמנת בזה. (וע' מה שהאריך המחבר ז"ל בתשו' אחרת בענין זה לסי' קנ"ב). כ"ז הבנתי ובארתי בדעתו מתוך פליטת איזו דברים שמצאתי ממנו. ולא אוכל להעתיק ולסדרם מקלקול הכתב מאורך הזמן. ע"כ הגהה]. אך לכאורה במה שהוסיף ר' מנשה בגב"ע דמאזיר לומר שלא סידר באותו יום גט אחר. הורע כח ההיתר שנתיר ע"פ גב"ע זה בלבד שהרי אם נתפוס הכתב ראיה דברים ככתבם כנ"ל הרי כבר העיד שהגט שסידר באותו יום היה לאשה העניא. וממילא לפ"ז שהאשה מעניא לא נתגרשה לפ"מ שהעיד אח"ז שלא סידר כ"א גט א' (אשר בזה יש להאמין לו שהרי לא הוכחש בזה) וא"כ אינו חוזר ומגיד כו' אלא ע"כ שיש לצרף לזה גם הסברא הנ"ל. שע"פ הנ"ל עכ"פ מוכח שטעו כו' ושוב חוזר ומגיד עכ"פ. וע"ד החשש הב'. אם באנו לחוש ודאי דלא מהני גם הגב"ע דר' מנשה במאזיר. מאחר שלפ"ז נעשו העדים פסולים שחתמו שקר כו'. (אלא דמ"מ יש לדון ע"פ עדות הסופר והאיש שהביאה כו' וע"פ עצמה כו'). אמנם באמת לכאורה לא היה ראוי להעלות על הדעת חשש כזה. דמהיכי תיתי להוציא הדיינים מחזקת כשרותם ולומר שהעידו שקר. ויותר ראוי לתלות בטעות כו'. ובפרט בדבר בטל כזה שלא היה ולא נברא ובלי שום תועלת. אך שהביאני לזה הוא מה שנמצא כה"ג בריב"ש סי' שפ"ב דגם בנדון שלו לכאורה הוא דבר בטל דמה להם לשקר להקדים בכוונה הזמן ל' שנה שעדיין לא נולדה זו. ואפ"ה ס"ל להריב"ש ז"ל דהעדים פסולים שחתמו שקר והיינו דס"ל דאנו תופסים דברי השטר ככתבם וה"ה שקר מפורסם. ולא אמרי' מחמת האומדנא דמה להם לשקר דבר בטל כזה מסתמא טעו כו' בדבר דאורחייהו למידק כו' וע"ש. משמע דדעתו נוטה דגם אם העדים לפנינו לא מהימני לומר שטעו (וגם ע"ש דמשמע שאף אם אין כת"י