דברי נחמיה אבן נזר ט

דממנו יצאו הדברים לחדש דין אמת למה יגרע חלקו דצדיקים נקראים חיים בשביל שנשתכח מתלמידים אלא בזה י"ל דאף דבעלמא ובלא"ה צדיקי' נקראו חיים אבל עכ"פ כח הדיבור ממש בנוף אין להם כדאי' להדיא במשוח"ט מזמ"ל פ"ב אין בין צדיקים חיים לצדיקים מתים אלא הדיבור בלבד הרי דעכ"פ הדבור נמנע מהם. ולכן אשמעינן שיהיה עוד דבר נוסף שגם כח הדיבור ממש יהיה בגוף בקבר. דבר זה גורם ותלוי בסיבות התחתוני' בהזכרת הלכה. והואיל שדבר זה תלוי בכח בנ"א דלמטה שהם גורמים זה ע"י שאומרים ההלכה ממילא לא שייך ע"ז מה דקמי שמיא גליא וכל עיקר דבר זה תלוי רק בסבתם של התחתוני' א"כמ לא שייך לומר דקמי שמיא גליא. וממילא לפ"ז פשוט דבעי דווקא שיזכרו שמו וג"כ לא מהני מה דאמרינן דקמי שמיא גליא

והנה לבאר יותר הטעם בזה. בדרך דקות יותר וגם להבין סבת פעולה זו ע"י בנ"א שדבר מבהיל הוא לכאורה והוא כשנבין תחילה הטעם למה בעינן כלל הזכרת הלכה לשיהיה דובב. ואח"כ נבאר אי"ה למה ע"י שמו דוקא וראיתי להקדים טעם הדבר למה הדיבור נמנע מצדיקים המתים כי אחר שלא נחסר דבר בהם כמו מן החיים (כמאמר המשוח"ט הנ"ל אין בין כו') והנפש מחוברת בגופם כמו בחייהם. וידוע דהנפש היא המדברת וכתרגומא על נפש חיה לרוח ממללא וכיון שיש בגופם נפש חיה המדברת למה לא ימללו ג"כ: והענין בשנבין מאין בא כח הדיבור כמוצאות הפה. דהנה ידוע דמקול הפשוט היוצא מהכל הלב מזה נעשה הסבה שיוצא הדבור בה' מה"פ. שקול זה הפשוט מכה בהמוצאות להוציא הברת אותיות הדבור כמו אדם המכה בכנור. וא"כ לכאורה יפלא דהלא בכנור ע"י הכאה בנימא א' יוצא רק הכרה אחת לעולם וכשצריך להברה אחרת צריך להכאה אחרת בשינוי לפי תנועות הקולות משא"כ ע"י הכל א' וקול א' המכה בשוה בשפתים יוצאים ד' הברות בומ"ף משונים זמ"ז. וכן בשאר המוצאות. והוא תמוה דלמה ע"י הכאה אחת השוה יוצא הברות משונים פעם ב' ופעם פ' דכיון שבשפתים יש בהן מן ד' אותיות וא"כ למה ע"י הכאה בשוה יוצא דוקא ב' ולא פ' וכשרוצה יוצא פ' ולא ב'. דהרי ע"י קול א' המכה בשוה היה להוציא לעולם רק הברה אחת כמו בכנור. אמנם הענין הוא דידוע מפי ספרים וסופרים שהולדות אותיות הדבור היוצאים מה' מה"פ אינן מוטבעים בטבע המוצאות להוציא הדבור כמו קול היוצא מהכנור. שעצם הכנור הוא הסבה והקולות מסובבים והקול נולד ממש מן הכנור בטבע. משא"כ הכרות האותיות אינן יוצאים מעצם המוצאות שיהיו הם מסובבים והמוצאות הסבה להולידן. אלא שהאותיות הם קבועים בעצם הנפש. כידוע דהנפש מלאה אותיות והם כ"ב אותיות רוחני'. רק שבאים בהנשמה ובהרגשה ע"י כלי המוצאות וא"כ הוא להיפוך מכנור. דהאותיות הם הסבה לתנועות היוצאות שיהיה מסובב להעשות התנועה הראויה. ושינוי התנועות שבשפתים מסובב הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש ולכן אע"פ שמכה בשוה בשפתים בהכל וקול א' ופוגע בהכרה של ב' כמו בהכרה של פ' יוצא ב' ולא פ' משום שרצון הנפש לבטא אות ב' ע"כ מתגלה רק ב' הרוחני שבנפש ולא פ'. וע"כ בקול א' המכה בשוה יוצאים ד' הברות משונים זמ"ז לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש

ולפי"ז אחר שהאותיות הם רוחני' מעצם הנפש איך יבואו לחומר וגוף אותיות גשמיים בקול ודבור גשמי. והענין הוא שזהו ע"י אמצעות מוצא החיך. דמוצא זה הוא המקור לשאר המוצאות כי סגולת מוצא החיך הוא ע"י חכמה כידוע. כי חיך אוכל יטעם וטעמים הוא בחכמה (דנודע דד' מדרגות דצח"מ הוא כנגד ד' מדרגות טנת"א וטעמים כנגד מדבר. דע"י טעמים שבחכמה מתהווה הדבור). דכח החכמה הוא המודד אור הנפש לצמצם ולהתלבש כפי מדה הראויה לכלי המוצא. ולכן ע"י מוצא זה הוא התהוות חומר וגוף האותיות בהגשמה ובהרגשה בקול ודבור ממש. אכל אם היו מתגלים האותיות מעצם הנפש מקדמת השכל שלמעלה ממדת החכמה לא יתראו רק צורות האותיות לפי ביטוי אותיות הרוחני' שבעצם הנפש ולא היו נשמעים במורגש בחומר וגוף אותיות גשמיים כלל. ומטעם זה הוא בנקודות. דקמץ עושה קמיצה וסגירה בשפתים ונקוד פתח עושה פתיחה דכמו שהאותיות קבועים בעצם הנפש כך הנקודות הם בעצם הנפש ומבואר בספרים שהנקודות נחלקים לה' מלכים וה' עבדים. הקמץ מלך ופתח עבד המלך (דקמץ בכתר. ופתח בחכמה) ולכן כשמתגלה נקוד קמץ מנפש הרוחני שמקורו מקדמת השכל. שהוא בלי מדה וצמצום לפי כלי המוצאות. ע"כ עושה קמיצה וסגירה בשפתים. ופתח עושה פתיחה דפתח בחכמה וחכמה הוא המודד אור הנפש כפי הראוי לכלי הקיבול (ולכן פתח עבד המלך שמביא אותיות הרוחני' מקדמת השכל לגילוי כעבד המשמש את המלך) ולכן התהוות חומר וגוף אותיות הדיבור בקול ובהרגשה הוא ע"י חכמה וכדכתיב פיה פתחה בחכמה דפתיחת הדבור הוא ע"י חכמה (וכן למעלה ה' בניקוד פתח הוא בחכמה כידוע) וזהו שנאמר במשה שהיה כבד פה. דמדרגת נפשו היה מאיר בו מקדמת השכל. שהוא צורת אותיות הרוחני'. וע"כ היה כבד פה בחומר אותיות מורגשים: וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שפי' כן על מאמר המורגל בדחז"ל בענין שתק רב

והנה כמו שאמרנו באותיות הנפש כן הענין באותיות התורה דידוע שבתורה יש סתום וגליא דסתום שבתורה זהו עצם התורה ואותיות הפנימיות מקדמת השכל ושכל הנעלם שכתורה. ולכן לא יבואו למטה במורגש. וע"כ הוא סתום (וכענין נקוד קמץ שהוא בכתר). ושער הפונה קדים יהיה סגור ואולי זהו כוונת המדרש בג' כתרים כו' וכתר תורה עולה ע"ג משל למלך שהיו לו ג' כתרים ונתן ב' כתרים בראש בניו וא' נטל לעצמו. והיינו כתר תורה שהוא מקדמת השכל אין לזה גילוי למטה וזהו שנטל לעצמו. אבל אותיות התורה שבאים בהנשמה בדברים המובנים ומורגשים. זהו ע"י חכמה שבתורה. שהוא מוצא החיך שבתורה. דחכמה שבחיך אוכל לחם התורה הוא המודד לצמצם אור התורה לפי כלי הראוי שיבא בהנשמה במורגש. ולכן כל התורה הוא בשיעורין וגבולין כפי מדידת החכמה (וכמש"ה פיה פתחה בחכמה דוקא ואז תורת חסד על לשונה ממש). והנה ידוע דס"ר נפשות נלקחים מס"ר אותיות התורה וא"כ אותיות הנפש עם אותיות התורה אחת הן ממש. כי משם נלקחו. וכמו שחומר וגוף האותיות מכל נפש נלקח מאותיות התורה שבחכמה. כן אותיות הנפש הרוחני' מקדמת השכל נלקחים ג"כ מאותיות עצם התורה מקדמת השכל שבתורה. ובמיתת צדיקים נסתלק מהם רק חיצונית החושים אבל פנימיות הנפש מאיר בהם ביתר שאת והיינו שבמותם שורה בהם עצם הנפש הרוחנית והצורה הרוחנית מקדמת השכל. וכשאחז"ל גדולים צדיקים במיתתם. וע"כ אין להם חומר וגוף אותיות במורגש. שאין למוצא החיך שבחכמה מבוא להביא אותיות הרוחני' לחומר וגוף גשמי. דשורה בהם עצם הנפש וקדמת השכל שלמעלה מחיך שבחכמה ולכן אין להם כח הדיבור במורגש. וכענין שתק רב כנ"ל. וידוע ג"כ שכל דבר הלכה שת"ח מחדש שהוא מחלק נפשו שיש לו בחכמה שבתורה וכמש"ה חלקי ה' אמרה נפשי ר"ל חלקי שיש לי בתורה זאת אומרת נפשי וכמ"ש באלשי"ך בדקדוק אשר לשלמה עי"ש. וכ"ה בשל"ה מס' שבועו' פ' תו"א ולכן זהו הטעם דכשמזכירי' הלכה שחידש שהוא מחלק נפשו שיש לו בחכמה שבתורה המודד להביא אותיות התורה במורגש למטה. עי"ז מתעורר אותיות הנפש המתייחס לחלק זה. שהוא מוצא החיך