דברי נחמיה אבן נזר ח

ולא בחפזון ומנוסה ירוץ על הרי סברות הרמים. כי אין נדר ואין מעצור לקל הרגלים לעוף באויר רוח. כאשר ידאה הנשר ולדלוג הגבה על חוקי שכלו שהורישו הטבע. עד כי יפול ויכשל ברכו בצורי נגף. אשר שת החכמה גדר לה. והוא מקור המשחית להיות נואש מחכמה. ולב השוחר תורה ומדע. ועינים המפיקות חמדה למטרת האמת ילך לאטו לרגל המלאכה דייק בה והפך בה באהבת דעת. וישרת לב יהיו לו דברי הספר הזה ככלי אומן למלאכתה של תורה ממנו ישכילו וממנו ילמדו דעת להצלחת למודם. לעלות על במתי נאותם

והנה ראיתי לקרוא שם החיבור על שם מחברו דברי נחמיה דמצינו שנענש נחמיה ב"ח דלא איקרי ספרו על שמו (סנהדרין צ"ו). הרי דזכות הוא לחכם לקרות ספרו כשמו ממש. וטעם הדבר מובן דכשמזכירים דבר הלכה מספר פלוני ממילא מזכירין שם האומרה. ויהיו שפתותיו דובבות בקבר הן אמת דלכאורה קשה מאי טעמא יקפח ה' שכרו מפני שהמזכיר אינו אומר משמו הלא קמי שמיא גליא מי אמרה. וראיתי בפנמ"א בהקדמתו שמכח קושיא זו הוציא הדברים מפשוטן. וכתב דבאמת לא תלוי כלל בהזכרת שמו. אלא דדוד היה חושש (רק על פעם הראשון) דאם לא יאמרו משמו ולא ידעו התלמידים שהלכה זו אמרה נברא רבה ולא יקבלו ללמוד בבהמ"ד ותשתכח ההלכה ולא יזכירו לעולם וממילא לא יהיו שפתותיו דובבות. אבל כשיאמרו משמו דגביה כתיב וה' עמו שהלכה כמותו ויקבלו התלמידים כו' שוב אין נ"מ כלל בהזכרת שמו. ולכן סיים שם. במחברים שאחר שנדפס הספר ונתפשט החיבור בישראל לא בעינן כלל שיזכרו משמו (גם מגברא רבה) דקמי שמיא גליא עי"ש. ונפלאתי מאד על מאור עינים כמוהו דשפיר חזי איך לא שלטה עיונו על הא דנחמיה הנ"ל: דמהא נסתר כל דבריו דהרי גבי נחמיה נתקבל דבריו (בשם עזרא עכ"פ) ונקבע בספר ונתפשט בישראל ולומדים בכל עת. וליכא כחששא דדוד. ולדבריו מה זה עונש לנחמיה שאינו על שמו. שאחר שנתקבל הספר. וקמי שמיא גליא. ומפורש מבואר בגמ' דהעונש הוא רק מה שלא נכתב דוקא על שמו. ועוד ומה יענה על עובדא דר"מ ור"נ בסוף הוריות דקנסוהו דלא יאמרו שמעתא משמייהו ואסקינהו בשם י"א ואחרים אומרים. הרי מבואר נמי שרצו שעצם ההלכה יוקבע בבהמ"ד דלהכי אפקינהו בשם י"א ואחרים אומרים. רק דעיקר הקנס היה שגם שיתפשט ההלכה שלא יהיה על שמם דוקא וכדאמרו שם עליהם תורה מבחוץ. וכתבו פיתקי. וגם אחר כמה דורות א' ר"ש לרבי מי המה שמימיהם אנו שותים (ובכ"ד מצינו דפסקינן כאחרים פסחים ל"ט). הרי להדיא דאף שנקבע הלכה הקנס הוא שלא יזכירו משמם. דאחר שהודה רבי לר"ש דרבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני ליה משם ר"מ עי"ש. ולדבריו לא היה זה מהצורך להדר וליתני כלל. כיון דתני ליה הלכה כדבריו ונקבע לדינא. שוב מאי איכפת ליה לר"מ שלא אמרה רבי משמו. דקמי שמיא גליא וכמו"כ בעובדא דר"י בפסחים (ק"ד:) רברבנותיה דמר כו' דלא תימא שמעתא מפומיה כו' ופי' רשב"ם שיאמרו משמו דאביי ולא משמו דר"י הרי דנתקבל הלכה רק שלא משמו ובב"ק (ס"א) בהמוסר עצמו כו' אין אומרים דבר הלכה משמו דמשמע נמי דהקנס הוא שגם שנתקבל דבריו ונקבע כמותו שלא יאמרו משמו דוקא ובפסיקתא פ"ג ובמשוח"ט מזמור א' בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך אמר ר"ע כך א' ר"ש שפתותיהם רוחשות כו' לפיכך א' דוד אגורה כו' שיאמרו משמי כו'. ולדבריו אין להא דהזקן ראיה מדוד. דלדידיה דבשעת מעשה שאומרים ההלכה עכ"פ לא בעינן הזכרת שמו. וא"כ לא היה להזקן לומר בשעת מעשה כך א' ר"ע. דהרי עכ"פ אומר עצם ההלכה ואם נם כוונת הזקן נמי הוא כדי שיקבלו התלמידים שידעו שהוא מגברא דבה. ודאי לא היה צריך לזה דאפי' שלא ידעו התלמידים ממי אמרה. עכ"פ יקבלו מפי הזקן שהוא רבם. א"ו מוכח פשטות הלשון שמדייק בשעה שהזקן כו' מוכח דתלה הדבר בשעה זו דוקא ובשעת מעשה גופא דוקא שהזקן דורש אם לא היה אומר משמו לא היו רוחשות וע"ז מביא ראיה מדוד. הרי מוכח גם מדוד דאפי' אם מ"מ מזכירים ההלכה בסתם. לא מהני ליה אם לא יזכירו משמו. ועוד דלדבריו צריך לילך בתר איפכא דאם אינו מגברא רבה יותר טוב שלא יזכירו משמו דאז משמו דוקא לא יוקבע בבהמ"ד. וההיפוך מצינו בסנהדרין (ק"ו:) גבי דואג דא' הקב"ה לימרו שמעתא בי מדרשא משמו (כדי שעי"ז יהיה לו זכות כפי' מהרש"א) ולטעמיה מאי אהני ליה אם יזכירו משמו. דהא דואג רשע הוה ולא שייך ביה כמו בדוד דגביה כתיב וה' עמו והיה לחוש כשיאמרו משמו לא יקבלו התלמידים. ולכאורה גם במקומו מוכרע. דלכאורה תמוה דאחר הא דדוד דמייתי מקרא דאגורה כו' א' ר"י כל ת"ח כו' מאי קרא דכתיב וחכך כיין כו' יקשה למה לא נלמד גם על כל ת"ח מקרא דאגורה. ולמה צריך לקרא אחרינא או דהו"ל להביא הקרא דוחכך כו' מקודם. ותרתי ל"ל ויש לומר דמאגורה דגבי דוד הוי אמינא כסברת הפנמ"א דרק דוד דגביה כתיב וה' עמו והוא רק על פעם ראשון כדי שיוקבע בבהמ"ד כמותו אבל אח"כ לא צריך ולכן קאמר כל ת"ח אפי' אינו מוסמך. ולאו כדי שיוקבע הוא אלא דבכל פעם בעינן דוקא הזכרת שמו. ולכן מייתי מקרא דוחכך כו' דהמשל הוא מכומר של ענבים דדוקא בעת שנותן אצבע ועל ענבים ממש. כך ה"נ דדוקא בעת שמזכיר שמו ממש וקאי על כל פעם אבל מאנגורה אין זה במשמע כ"כ שיהיה תלוי זב"ז. ופשוט טובא דפשטות הלשון בכ"ד דדייקו רבנן במילתא בהזכרת שמו. ולא מדכרי בשום דוכתא כדי שיוקבע הלכה מוכח דאפי' אחר שנתקבל דבריו בעינן דוקא משמו וכ"ש לפי הלשון שבסנהדרין (צ"ו) דלא נזכר כלל לשון ת"ח אלא בסתם כל מי שנאמרה הלכה משמו ואי משום קביעת וקבלת ההלכה. לא שייך זה על סתם אדם כשיאמרו משמו יקבלו. א"ו ברור דהכוונה דהזכרת שמו דוקא הוא. וגם מגברא רבה אפי' אחר שנקבע כמותו בעינן למדכר משמו דוקא. וכן מצאתי בס' מערכת ספרים להחיד"א (באות ז') אף שבתחלה רצה ליתן מקום לדברי הפנמ"א הנ"ל ואח"כ חזר ביה וכתב ג"כ דבעינן דוקא הזכרת שמו עי"ש

אבל ודאי עכ"פ טעמא בעי. דקושיתו חזקה מאד. דהלא קמי שמיא גליא מי אמרה ולמה יקפח ה' שכרו בו' כנ"ל. אמנם באמת יותר יש לתמוה. דגם לטעמיה למה בעינן לשכר זה שיהיה דובב שיוקבע ההלכה בבהמ"ד דוקא. דמשמע דבלא זה לא יהיה דובב והוא תמוה דלמה לא די שיהיה חי בשני עולמים משום הא לחוד שלמד ויגע בתורה וחידש הלכה חדשה ודין אמת ומה בכך שנשתכח מבהמ"ד. הלא קמי שמיא גליא שהוא הממציא לחדש הלכה זו. ושכן הדין באמת ולומדים הלכה כדבריו למעלה בעוה"ב. ולמה יקפח ה' שכרו מה דצדיקים נקראים חיים בעצם מצד למודם בלבד בשביל שנשתכח הלכה למטה. וא"ל דכיון שנשתכח הדין למטה ממילא נתבטל הדין מהלכה. ז"א דזה שייך רק בגוונא שהדין מחולק בין ב"ד שלמטה לב"ד שלמעלה בזה אמרו לא בשמים היא (דוגמא דבהרת ותנור עכנאי ב"מ נ"ט ע"ב) אבל פשוט דזה לא שייך היכא דנשתכח הדין למטה ואינם יודעים ונעלם מהם ההלכה פשיטא דהלכה היא כפי שידוע הדין למעלה וכיון דקמי שמיא גליא