דברי נחמיה אבן נזר פד

מכל הגיטין. ובר מכל דין לכאורה כיון דחזינן דעל האמת זה שכותבין שאנו מנין כאן במתא פ' נקרא מקום עמידת העדים (והסופר). כמבואר בטוש"ע דרסי' קכ"ח הנ"ל וכל הפוסקים. וכן משמע בהדיא בגמרא שם גבי היה במזרח דפרכינן מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו כו' אלא אסופר. וע"כ היינו מה שכותבין בתחילה גבי הזמן במתא פ' (וכההיא דיבמות בסורא מתא כו') זה נקרא מקום עמידת הסופר (או העדים לפמ"ש הרא"ש כאן והתוס' ביבמו' (דצ"א:) ומש"א אילימא בעל היינו מקום דירתו. ועי' תוס' שם סד"ה ושם עירו שכ' דלהכי לא מוקי בבעל ובשינה מקום עמידתו משום דפשיטא דא"צ לכתוב כו'. מזה מבואר בהדיא דמה שכותבים בסורא מתא כו' היינו רק מקום עמידה דסופר ועדים ולא הבעל א"כ לפ"ז הסברא נותנת דלא קפדינן כלל אעמידת הבעל לענין כתיבת המקום גבי הזמן כו' וממילא אין לחוש ולשנות מה שכותבין שאנו מנין כו' כיון דלא קאי אבעל כו'

אמנם עם היות שמכל זה משמע דלא משנינן הנוסחא גם בכה"ג שאין הבעל במקום שכותבין הגט. וכותבים שאנו מנין כו'. ומה גם שמצאתי בתשובת שבו"י בהדיא דהוי עובדא שכתבו וסידרו גט מומר אחר נסיעתו מאותה העיר ומבואר שם בנוסח הגט שאנו מנין כאן בליבנא כו'. כנוסח כל הגיטין. (רק שלא כתבו העומד היום כו') ע"ש סי' קט"ו. מ"מ לפע"ד הדבר צ"ע רב. כי הרי סברת הר"ש בשם רבינו ז"ל הנ"ל לכאורה הלא היא סברא נכונה וחזקה. כיון דסגנון כל הגט הם דברי הבעל אנא פב"פ כו' איך ולמה יכתוב שאנו מנין כאן כו' והוא הוא המדבר איננו שם ומחזי כשקרא. והנה כ"ק שי' כמדומה שכ' בזה ב' סברות. א' כיון שהסופר שלוחו של הבעל עומד שם ה"ה כאלו רגלי הבעל עומדים שם. ששלוחו של אדם כמותו (ועפ"ז המציא סברא לחלק בין עובדא דרבינו ז"ל הנ"ל שהי' ע"י אומר אמרו כו' לבין שאר גיטין שהבעל עצמו אומר לסופר כו' אף שאח"ז נסע משם כו'). והב' דיש לומר דהתחלת לשון הגט שכותבין הזמן והמקום הוא לשון העדים (או הסופר). רק לשון הבעל מתחיל מן אנא פב"ב ואילך. ולפענ"ד הסברא הא' הנ"ל אינה מתקבלת כלל. (חדא דמה נאמר לשיטת התוס' וסייעתם דלא בעינן שליחות לכתיבה. דוכתב דקרא אסופר קאי כמ"ש התוס' (כ"ב:) ועי' ב"ש רסי' ק"כ וסי' קצ"ג סק"א וה'. ועוד) דלא מצינו ענין שלוחו של אדם כמותו כ"א לענין שיהיו מעשיו מועילי' בדין מן הדינים כאל המשלחו עשהו בעצמו. שזה ילפינן מקראי רפ"ב דקדושין אבל לא שנאמר שגוף השליח הוא ממש כגופו. לענין לשון בנ"א עד שיהיה שייך לומר על המשלח שהוא עומד כאן אף שאיננו פה כיון ששלוחו עומד כאן. ויש בזה ב' חילוקים א' דהא ששלוחו של אדם כמותו אינו כ"א לענין דין ולא לענין לשון בנ"א. ובנ"ד בנוסח הגט היינו לשון בנ"א. כדקיי"ל בח"מ סי' מ"ג בלשונות דשטרות שהולכים בהם אחר לשון בנ"א כבנדרים ע"ש סכ"ז וכ"ח ובש"ך סקמ"ה. וה"ה בגיטין עי' אה"ע סי' קכ"ו ס"ז בהגהה וע"ש בב"י בשם תשו' רשב"א וכדמשמע ממ"ש המרדכי הובא ב"י סי' קכ"ח ובש"ך ס"ק מ"ה בטעם אותן שכותבין מגרש שהוא כדי לכלול הבתים היוצאים מן העיר שבלשון בנ"א אין שם העיר עליהם כו' (ונראה דר"ל שבלשון תורה באמת נקרא שם עיר עד התחום וכדאיתא בתשו' שבמיימוני לספר נשים סי' כ"ב והובא ב"י שם גבי נהרות מהא דגבי ערי מקלט קולטות עד התחום ועוד כמה ראיות ע"ש. אלא שבלשון בנ"א אין שם עיר כ"א עד עיבורה. והיינו כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ז סקל"ה ע"ש ועי' תשובת מהרי"ו סי' ע"א). ובלשון בנ"א נראה ודאי דלא שייך ענין שלוחו של אדם כמותו. ויש להביא ראיה מנדרים (דמ"ג.) וטוש"ע יו"ד סי' רי"ח ס"ה באומר קונם פרתך שאני חורש בה דאחרים מותרים לחרוש לו. ואלו בשאר איסורים בכה"ג ודאי אסור גם ע"י אחרים. דעד כאן לא איבעיא להו בגמרא בפרק הפועלים (ד"צ.) בחסום פרתי ודוש בה אלא באמירה לגוי (וגם בהא קיי"ל ביו"ד סי' רצ"ז וח"מ סי' של"ח דאסור). אבל ע"י ישראל ודאי אסור גם בדבר דאין איסור מצד השליח מצ"ע (ולחד מ"ד בפ"ק דב"מ דף י' ב' חיובא נמי איכא בכה"ג וכוותיה פסק רמ"א רסי' קפ"ב וע"ש בש"ך). וכמו גם באיסור מלאכה דאבל שהוא דרבנן ג"כ אסור ע"י אחרים (ביו"ד סי' ש"פ. וצ"ע דאפשר רק איסור העסק דהאבל בזה כו'). וכה"ג טובא. ח"ו הטעם בנדרים משום דהולכים בהם אחר לשון בנ"א. ובלשון בנ"א אין שלוחו של אדם כמותו (והא דאם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא וכל אדם אסורים היינו משום דאז אמרינן שלא נתכוין הנודר לגוף עסק החריש' אלא להנאתה כמ"ש הר"ן שם). וא"כ ה"ה בנ"ד נמי כו' ועוד כיון דחשש שינוי כנ"ד הוא משום חשש לעז (או מחזי כשיקרא) ולענין זה ודאי לא יועיל הא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו דהקורא ודאי לא יתלה דמ"ש שאנו מנין הוא משום דשלוחו כאן. וסברא הב' בזה הוא. דאף גם בדין מן הדינים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כ"א ענין שיהיה מועיל פעולת עשייתו כעשיית המשלח. אבל לא לענין שיהא חומר גופו נחשב ממש כגוף המשלח. עד שיהיה נופל לומר שבמקום שגוף השליח שם. ה"ה כאלו גוף המשלח שם (ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב דקדושין (מ"ג.) בטעמ' דמ"ד אין שליח נעשה עד משום כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוי לי' כגופו. דהתם נמי רק לענין פעולת העדאתו כו'. וגם בזה לא קיי"ל כאותו מ"ד). והדוגמא לזה הוא כגון כהן שהוא מוזהר מליכנס לבה"ק האם יש שום סברא לומר שאסור ג"כ לשלוח לשם שליח (ישראל שאין בו משום אין שליח לדבר עבירה כו'). וכמו"כ לענין חיוב מצות לישב בסוכה האם נאמר שיצא י"ח ע"י שישלח שליח לישב שם. וכן נמי לענין איסור הליכת חוץ לתחום בשבת האם אסור שילך שם שלוחו (ששבת בסמוך לאותו מקום). ובהדיא אמרינן בפרק שואל (קנ"א.) מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו'. ועי' ר"ן שם דפי' שמותר לומר לו לך למקום פלוני כו'. והרי הוא המשלח אסור לילך לשם. א"ו דלא שייך בכה"ג שלוחו כמותו (וגם שם לא הוצרכו להשמיענו היתר אלא לשלא ניחוש בכה"ג לגוף עסק האמירה של המשלח. ועי' בקו"א של רבינו ז"ל או"ח סי' רס"ג). ושוב ראיתי בתוס' רי"ד בפ"ב דקדושין שם (דמ"ב:) שכ' שיש מקשין לכל דבר מצוה מועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי כו'. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו כו'. ומצאתי שפי' דבריו בתשו' ב"א חח"מ סי' ס"ז דר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהי' נעשה בו איזה מצוה כגון תפילין כו'. וכן ציצית וסוכה. כשאמר לשלוחו שב בסוכה הרי זה כאלו הושיב הוא את השליח בסוכה אבל גופו לא ישב כו' ע"ש עד כלל הדברים שבמעשה השליח אנו יכולים לדון כאלו המשלח עשה אבל מ"מ הגופי' מחולקים ודבר הנעשה בגוף השליח אין יכולים לדון שהוא כנעשה בגוף המשלח והוא ברור ופשוט עכ"ל (דפ"ד ע"ד) וע"ש עוד (דפ"ה ע"א) ד"ה ואדרבא כו' דס"ל שלא נאמרו הדברים דשלוחו של אדם כמותו אלא לענין התועלת של המעשה כו' ע"ש. והרי זה מבואר כנ"ל דחומר גופו לא שייך לומר שהוא כגוף המשלח וממילא לא שייך לומר על מקום שהשליח שם שהרי זה כאלו המשלח נמצא שם. וכ"ש בלשון בנ"א כו' כמשנ"ת למעלה. וכ"ש נמי שבנ"ד לא עשאו שליח כלל לענין שיהיה שם דוקא אלא עיקר השליחות הוא לכתיבה וחתימ' בין כאן בין במקום אחר. וממקומו נמי מוכרע. דא"כ גם נוכל לכתוב בגט העומד היום כאן כו'. גם שאיננו מצוי שם כיון ששלוחו כאן. ומפורש בשו"ע סי' קכ"ח ס"ב שזה אינו וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין כתיבת שאנו מנין כאן

ועתה אשוב לסבר' הב' שכ' כ"ק שי' שלשון הבעל מתחיל מן אנא פלוני כו' ומקודם לזה הוא לשון הסופר או העדים. ואומר שלפענ"ד דבר זה צריך תלמוד. ויש פנים