דברי נחמיה אבן נזר פב

בראש הגט על עמידת הבעל ולא העדים. ואף שהב"ש שם סק"א תיקן זה קצת דמה שכותבין אנו מונין מדבר עם העדים (ולכאורה צ"ע דסופר הגט מדבר עם האשה כנ"ל ולא עם העדים). מ"מ עכ"פ מורה יותר גם על עמידתו עכ"פ ולמה חוזרי' לכתוב העומד היום כו'. ועוד הרי גם כשהבעל צוה לסופר ועדים במקום א' והם כותבין בזמן ומקום אחר כותבין בגט (רק) מקום הכתיבה כמבואר בהא דא"ל רב לספריה (שם פ' הזורק) כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמימסרן לכו מילי בהיני כו' וכמ"ש הרמב"ם וטוש"ע סי' קכ"ז ס"ו. ומשמע דהיינו שכותבין סתמא בזמן פלוני כו' במתא פלוני כו' ככל הגיטין. וכדמשמע בעובדא דההוא גיטא דאשתכח בסורא (יבמות קי"ו א') וכתב בי' בסורא מת' אנא ענן כו' ומסיק א"נ מילי מסר כדא"ל רב לספרי' כו'. הרי שאעפ"י שהבעל מסר להם בעיר אחרת ולא הי' כלל בעת הכתיב' בסורא מ"מ כותב סתמא בסורא מת' אנא כו'. ואם זהו לשון הבעל לא א"ש כלל (ולא שייך בכה"ג תירוץ הב"ש הנ"ל). והגם שרשב"ם ונמ"י פ' ג"פ (קע"ב) כ' דכה"ג צריך באמת להזכיר ב' המקומות היני ושילי. הרי כ' הב"י בח"מ סי' מ"ג דלא קיי"ל הכי וע"ש בשו"ע ס"ח וס"כ ולפע"ד נראה דגם אינהו לא כ"כ אלא לענין שטרי אקניית' שנזכר בהם קנין כו'. אבל גבי גיטין (וכה"ג) גם הם מודים שאין כותבין כ"א במת' פלוני סתמא וקאי על מקום הכתיבה דאל"כ בההיא דיבמות למאי דאמרי' מילי מסר הי' צ"ל נזכר בגט ב' המקומות והיה ניכר כו'. וכן משמע ממה שבאה"ע סי' קכ"ז לא הובא בב"י כלל סברא זו (ואך בג"פ שם סקכ"ב כ' דכ"ש שיש להחמיר כן בגיטין וצ"ע מהא דיבמות הנ"ל. ומ"מ גם הוא לא כתב אלא שיכתבו בסוף הגט כו' ע"ש. דעכ"פ הזמן והמקום שבראש הגט בסתם ע"כ היינו זמן ומקום הכתיבה. ואם הוא לשון הבעל יותר משתמע על האמירה). וע"ש בג"פ סק"כ (די"ו ע"ב) הקשה כה"ג לענין כתיבת הזמן שהדבר תמוה כיון שכל הגט לשון הבעל הוא מאי מיחזי כשיקרא הוא אם כתב יום האמירה כו' והביא איזה תירוץ בשם הרא"ם וכתב ע"ז שהם דברים חלושים ומסיק לחלק לדינא בין זמן למקום דלענין הזמן בדיעבד אם כתב יום האמירה כשר. ומשא"כ אם כתב מקום האמירה פסול. ואיני מבין לכאורה החילוק בין זמן למקום ולפע"ד לכאורה בשניהם אם זהו לשון הבעל יותר מיחזי כשיקרא כשיכתוב זמן ומקום הכתיבה כיון שאין הבעל שם כלל. ממה שיהי' מיחזי כשיקרא כשיכתוב זמן ומקום האמירה. ותו דגם הלשון שכותבין (עתה) למנין שאנו מונין כאן במת' פלוני משמע דלעולם כותבין כן אף שהבעל איננו שם וכדמשמע בסי' קכ"ח שלענין כתיבת העומד היום כו' כ' ס"ב דאם אינו מצוי שם כו' ואלו בס"א סתם שכותבין שאנו מונין כאן כו' משמע דבזה אין חילוק דגם כשאין הבעל מצוי שם כותבין כן. וכן בההיא דהיני ושילי ובהרבה דינים כה"ג (היוצא בקולר וכו') שנזכר בגמ' וכל הפוסקים ולא מישתמיט שום פוסק לכתוב שבכה"ג יש לשנות הנוסחא משמע דגם כשכותבין הגט במקום שלא היה שם הבעל מעולם אין משנין הנוסח וכותבין למנין שאנו מונין כאן כו' (ע' תשו' הרא"ש כמ"ה סי' ז' ח' כו'). ואם הכל הוא לשון הבעל הדבר תמוה איך ולמה יכתוב שאנו מונין כאן כו' והוא הוא המדבר איננו שם (או גם לא היה שם מעולם). ויותר מיחזי כשיקרא ממה שהיה כותב זמן ומקום האמירה (או עכ"פ הי' ראוי לכתוב ב' המקומות בפירוש). מכל זה היה נראה לומר שלשון הבעל שבגט מתחיל מן אנא פב"פ אבל כתיבת הזמן והמקום שבראש הגט הוא דברי העדים. וא"כ סגנון לשון הגט הוא עד"ז. בכך וכך בשבת כו' דהיינו בזמן ומקום פלוני (אנחנו הח"מ מעידים איך שפב"פ גירש אשתו וכך א' לה) אנא פב"פ כו' וא"כ הרי כל הגט לשון העדים: ולפי"ז באמת א"ש טובא הנוסח שברי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים שכ' איך אנא פב"פ כו' דמשמע וודאי שהוא לשון העדאת עדים שמעידים איך שנעשה דבר זה לפניהם. ואלו הכל לשון הבעל וודאי אין הלשון מכוון כמ"ש הרא"ש. ואף את"ל שגם תיבת איך אפשר לפרשו (בדוחק) בלשון הבעל. מ"מ למה היה לגדולי הפוסקים לתקן כן לכתחילה. א"ו ס"ל שסגנון לשון הגט הוא ע"ד הנ"ל. וכ"ש לפמ"ש הב"ש דמש"ה בדיעבד כשר אם כ' איך משום דבגמרא משמע שהיו כותבין כן. והיינו בהא דאתקין רב בגיטא איך פב"פ פטר ותריך כו' (פ"ה:). והרי התם ודאי הוא לשון העדאת עדים מדכתב פטר ותריך ולא פטרית ותרכית. (אלא שבאמת קשה על הב"ש מדברי הר"ן שם שכתב דהאי לישנא לאו דוקא כו' ולפ"ז ודאי ה"ה תיבת איך לאו דוקא. וצ"ל או דהב"ש לא מיסתבר' לי' דברי הר"ן או דס"ל דגם הר"ן במ"ש לאו דוקא כו' ר"ל דלכתחילה יותר טוב לכתוב כלשון ההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא. אבל בדיעבד אינו מעכב (וכמ"ש בתשו' מהר"י בי רב שיתבאר אי"ה) וא"כ גם לענין פטר ותריך שהוא בודאי לשון עדים ג"כ אינו מעכב דיעבד עכ"פ). ומהא שבחתימת העדים חותמים פב"פ עד. אין ראיה כ"כ דיש לומר שזהו רק כדי שיהא ניכר בהדיא שחתם לשם עדות כדמשמע מדברי ריב"ש שבב"י סי' ק"ל (ריש דקי"ד) ע"ש אלא שאם פירש שמו ושם אביו אינו מעכב אם לא כתב עד דניכר שמכוין לעדות ומ"מ לכתחיל' כותבין עד שיהיה מפורש שמכוין לעדות (חסר): סימן כ' (לסי' קכ"ז

) הנה בדבר ששמעתי ממע"ל שהשיב להמ"ץ אודות הגט שלא הספיקו לסדרו ביום שנכתב שנראה למע"ל שע"י שליח אף בעיר זו יוכלו לסדרו למחר כו'. ודאי לדידיה דהמ"ץ קבעי כו'. כי הלא פשוט זה בסי' קכ"ז ס"ה בהגהה שנהגו להחמיר ולכתוב אחר. ומה שרצה הב"ש לדחות שהר"פ לא איירי כששולח ע"י שליח כו' הוא תמוה לע"ד שהרי הר"פ סיים רק מגט שאדם שולח לאשתו ממקום אחר דהתם לא אפשר ע"כ. מזה שפיר הוכיח הרב בד"מ דמשמע ודאי דדוקא כששולח ממקום אחר דלא אפשר אבל בעיר א' לא מהני מה שרוצה לשלוח ע"י שליח שהרי אפשר לכתוב אחר אך מ"ש הב"ש עוד דיש לומר דהר"פ איירי לכתחילה בלבד כו' בזה לכאורה שפיר קאמר (דמ"ש הר"פ דהתם לא אפשר היינו דלא אפשר ליתן בו ביום כו' לא דלא אפשר לכתוב אחר. שהרי ממקום אחר אפי' לכתחילה מותר כו'). אך צ"ל דטעמא דהרב דמאחר שהוצרך הר"פ לחלק בגט השלוח ממקום אחר משום דלא אפשר ע"כ ס"ל דנהגו כסברת הר"ן שטעם החילוק בין גיטין השלוחין ממדה"י למוקדם היינו משום דלא סמכינן אקלא אלא היכא דא"א בע"א כו' דאלו לסברת התוס' והרא"ש והרשב"א דטעם החילוק הוא משום דלא שייך קלא אלא כשמגרש ע"י שליח כו' ע"ש. לא היה ליה להר"פ לתלות הטעם דהתם לא אפשר אלא הול"ל דהתם קלא אית להו וגם באמת לדידהו יכול להיות אפי' בעיר א' אפי' לכתחילה יכול לכתוב היום ולהמתין לשלוח למחר ע"י שליח כו'. א"ו ס"ל להר"פ שנהנו כסברת הר"ן ולדידיה ודאי אף בדיעבד יש לכתוב אחר כמו במוקדם וכמ"ש הב"ש עצמו דלהר"ן אין תקנה לשלוח ע"י שליח

והנה כ"ז לדעת הרב רמ"א אבל הרב"י שהביא הא דא"ח בשם הר"פ. וכ' ע"ז וכבר נתבאר בסי' זה בדברי רבינו ע"כ והרי הטור כתב שיש תקנה למסור ע"י שליח (דלא כנ"ל עפ"י סברת הר"ן) וכן הב"י בשו"ע כ' שיש תקנה ע"י שליח (והיינו ע"כ גם בעיר א'). ולא הזכיר שום חולק. ע"כ ס"ל כמ"ש הב"ש דמהר"פ אין ראיה כו' כנ"ל. אלא דמ"מ נ"ל דעכ"פ צ"ל דס"ל כסברא הב' שכתב הב"ש דלכתחילה מיהו יש להקפיד ליתן בו ביום אם שניהם בעיר א' ולא לכתוב היום ולהמתין עד למחר לשלוח ע"י שליח (והיינו משום דלכתחילה