דברי נחמיה אבן נזר פא

שאינו עיקר הבע"ד לבין שלא לנוכח כלל אין בזה טעם כ"כ (והרי הרשב"א תולה ע"י אביה דסיפא שכתב בתך דהרי זה ככותב לאחר פלוני' כו' הרי שסברתו להיפוך דמי נתלה במי כו'). והנה גם הסברות שכתב לתקן דברי רמב"ן ג"כ הם מוקשי הבנה ומגומגמים. דמ"ש דהתם היינו משום שבנותן לאביה לא שייך לומר הרי את שמדבר לנוכח האשה. דמשמע שהחסרון הוא דכיון שמוסר לאביה הרי זה כמדבר עמו ולא יתכן שבתוך הגט ידבר עם האשה שהרי זה כתרתי דסתרי וקשה א"כ גם בגדולה ע"י אביה נמי נימא הכי ומפורש בגמ' בסיפא דר"נ דגם ע"י אביה שפיר דמי עכ"פ לכתוב הרי את וכן ברישא בקטנה כשמוסר לה וכותב הרי בתך מוסר לזה ומדבר עם אחר ומהני עכ"פ. ונראה דע"כ צריך לתקן ולהוסיף בדברי מהרי"ט דר"ל דבקטנה שאביה עיקר אז אם מוסר לידו לא שייך לומר הרי את שהוא מדבר לנוכח האשה. ר"ל במ"ש שהוא מדבר כו' פי' שאנו צריכים לפרש הרי את זה דקאי על האשה. ולא שייך לומר כן. דכיון שאביה עיקר וגם מוסר לידו למה בתוך הגט ידבר עמה. וכאלו לא יתפרש כן ולא יהיה משמע דקאי עלה. ומשא"כ בגדולה שהיא עיקר הבע"ד אעפ"י שמוסר לאביה יתפרש שפיר כשיכתוב הרי את דקאי עליה וכמ"כ בקטנה אף שמוסר לידה יתפרש שפיר בתך כלפי האב כיון שהוא העיקר. ומ"מ גם להיפוך כשיכתוב לגדולה ע"י אביה בתך יתפרש שפיר כלפי האב כיון שמוסר לידו. ומשתמע שפיר דקאי על אשה זו. וכן בקטנה ע"י עצמה כשיכתוב הרי את. מובן שפיר דקאי עלה כיון שעכ"פ מוסר לידה. ורק בקטנה ע"י אביה. דאיכא תרתי שאביה העיקר וגם המקבל. אז לא שייך לומר (ולפרש) שבתוך הגט ידבר כלפי הבת (וה"ה וכ"ש בגדולה ע"י עצמה לא שייך שבתוך הגט ידבר כלפי האב בתך כו'). עכ"פ מזה מובן שמהרי"ט חולק על הר"ן וכפי' הא' הנ"ל (וכלל החילוק שלהר"ן עיקר הקפידא הוא זה גופא דבעינן שידבר לנוכח עיקר הבע"ד לכן אין חילוק מי המקבל. אבל מהרי"ט ר"ל שלרמב"ן לא קפדינן כלל שיהיה לנוכח הבע"ד רק שיהיה משתמע שפיר דקאי על אשה זו. ולכן דוקא כשעיקר הבע"ד הוא ג"כ המקבל אז לא שייך לכתוב לנוכח אחר אבל כשזה מקבל וזה עיקר הבע"ד יכול לכתוב לנוכח זה או זה דשפיר יהא מובן על מי קאי. וכמ"כ אם יכתוב פלוני' שהוא לשון נסתר ס"ל דיתפרש ג"כ שפיר על אשה זו אפי' כשמוסר לידה והיא גדולה כו' והיינו שיתפרש כאלו מספר ומדבר בינו לבין עצמו דשייך לשון נסתר על אשה זו כו' כנ"ל. וכ"ז דוחק. וכבר נתבאר דממ"ש בחידושי הרשב"א משמע דגם הרמב"ן ס"ל דסיפא דוקא. ולפי"ז ע"כ הטעם הוא דבעינן דוקא לנוכח הבע"ד ולכן בע"י אבי' דסיפא אם יכתוב בתך הגם דשפיר משתמע דקאי על אשה זו כנ"ל מ"מ לא מהני כיון שאינו לנוכח דידה שהיא עיקר הבע"ד. והוא הטעם ג"כ בע"י אביה דרישא דלא מהני הרי את. משום שאינו לנוכח עיקר הבע"ד. וכמ"כ לא מהני אם יכתוב בלשון נסתר וכנ"ל דמבואר מדברי הרשב"א דכ"ש נמי הוא וכבר נתבאר דיש לומר דגם ריטב"א מודה בזה אם מוסר לה. ורק בע"י עצמה דרישא ס"ל לרמב"ן ורשב"א דהיא חשיבא אז הבע"ד כיון שהיא המתקדשת עכ"פ וגם מקבלת כו' כדלעיל והר"ן חולק גם ע"ז כו'). אמנם מ"ש עוד סברא ב' וז"ל ואפשר נמי דבכותב כלפי הבת כו' גרע טפי ממה שכותב לאשה שלא לנוכח דבקטנ' שמדבר עמה משמע דלדעת' לבד מגרשה ולא לדעת האב כו' צע"ג. דגם כשמוסר לידה שייך סברא זו והרי רמב"ן מיקל בקטנה ע"י עצמה לכתוב הרי את. אם לא שנאמר שכ"כ להר"ן. וס"ל דגם בסיפא דר"נ אם יכתוב בתך שייך ג"כ סברא זו דמשמע שתולה בדעת אחר. ולא בא אלא להקל בשלא לנוכח לגמרי וע"ד פי' הב' הנ"ל וכבר נתבאר דאאל"כ דודאי משמע שכל עיקרו בא להקל (בדיעבד) בקטנה שכתב הרי את בע"י עצמה עכ"פ שהוא נדון דידיה בשגם מאחר שבסברא א' משמע כחולק על הר"ן וע"ד פי' א' הנ"ל וכנ"ל. מסתמא גם סברא ב' הוא עד"ז. ואין בידי לפרש דבריו אלה אם לא בדחוקים גדולים כגון שנאמר דדוקא בע"י אבי' אז אם מדבר עמה משמע שתולה בדעתה לבד. דאל"כ למה מדבר עמה כו' משא"כ בע"י עצמה סגנון הלשון הוא לדבר עמה ואין ראיה שתולה בדעתה כו'. או שנראה דסגנון דבריו הוא עד"ז שבתחיל' כ' להקל בדיעבד בקטנה דנד"ד שגם הר"ן אינו אלא כחוכך כו' ולחזק זה כתב לדחות דברי הר"ן שלמד להחמיר בקטנה מגדולה ע"י אבי' דבעינן לנוכח הבע"ד. וע"ז כתב לדחות הראיה דגם בעיקר גט אשה כו'. וא"כ כ"ש בקטנה כו' ושוב כתב ואפשר נמי כו' ר"ל דאפשר יש לומר נמי להיפוך דאף אם נקל בכל גט אשה שלא לנוכח (ודלא כר"ן בזה). מ"מ בקטנה אם יכתוב לנוכח הבת גרע טפי (ואפי' ע"י עצמה וכהר"ן בזה). והרי זה כמסתפק וחוזר ממ"ש תחיל'. וכל זה דוחק גדול. כללו של דבר שדברי מהרי"ט מגומגמי' אצלי ולא זכיתי לעמוד על סוף דעתו ז"ל. ולדינא אחר שהרשב"א שכתב בריש' דר"נ ככל דברי רמב"ן ומ"מ כתב דבסיפא בדוקא נקטי' נראה ודאי שגם רמב"ן הכי ס"ל. ושזה שכתב הר"ן דסיפא דוקא נקט הוא אליבא דכ"ע. והיינו ע"כ משום דבעינן שיכתוב דוקא לנוכח הבע"ד. (רק בע"י עצמה דריש' פליגי מטעם שנתבאר לעיל). וממילא ה"ה או כ"ש דבלשון נסתר לגמרי לא מהני וכנ"ל בשם הרשב"א שכתב ככותב לאחר פלוני' כו'. וכיון דרמב"ן ורשב"א ור"ן הכי ס"ל נראה דהכי קיי"ל. וריטב"א יחיד נגדם (וכ"ש בכותב פלוני' ומוסר לידה דיש לומר שגם ריטב"א מודה לדינא כדלעיל)

ומעתה אשוב לנד"ד בנוסח' דרי"ו הנ"ל. שיש חסרון גדול במה שאינה לנוכח האשה דלרוב הפוסקים לא מהני כנ"ל. (ואולי לכך סיימו והרי את מותרת לכ"א בלשון נוכח ויתבאר אי"ה אם מתוקן בזה) אלא שהמייסדי' אותה אולי ס"ל כהריטב"א דלא בעינן כלל לנוכח הבע"ד. וכבר נתבאר לעיל דאף אם נאמר דגם לריטב"א לא מהני לשון נסתר אם מוסר ליד האשה מצד דמשמע דקאי על אשה אחרת. מ"מ בנוסח' זו שנאמרה בלשון הב"ד יש לומר שכ"ה סגנון הלשון לדבר בלשון נסתר אעפ"י שמוסר לידה אלא שזה גופ' שנכתב בלשון ב"ד אין לך חסרון גדול מזה שהרי גם ריטב"א כתב בהדיא שצריך שידבר הוא כו'. וכ"ש לש פוסקים הנ"ל המחמירים. וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש גבי הא דאתקין רב בגיטא איך פב"פ פטר ותריך כו' (דפ"ה ב') דהאי לישנא לאו דוקא דכיון דספר מקנה בע"י צריך שידבר הוא כו'. וכ"ה בריטב"א שם. גם הרא"ש בסה"ג דסוף גיטין לענין נוסח הגט שברי"ף שכ' איך אנא פלוני כו' כ' שאינו נופל על הלשון דודאי בשטרות שכותבי' העדים כו' אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברי' שהבעל מספר כו' וכ"ה בטוש"ע סי' קכ"ו ס"ח שלא לכתוב תיבת איך כו' מטעם זה (ואעפ"י שכ' שם הח"מ וב"ש ושאר אחרונים שבדיעבד כשר וכן משמע בב"י יש לומר שהוא משום דגם שכ' איך יכול להתפרש בלשון הבעל ג"כ כו'). גם הא דבחתימת העדים כותבין פב"פ עד. כתב לבוש וב"ש סי' ק"ל סקי"ט שהוא מטעם שהגט הכל הוא לשון הבעל מש"ה חותם עד כלומר (שהוא ענין בפ"ע) שמעיד שהבעל אמר (ר"ל שהסופר כ' על פיו) כל זה לפניו. וכן הוא בפי' הגט דר"ש מקינון שבש"ג שעל המרדכי פ' המגרש ובסדר ר"י מינץ (וע"ש דצ"ע וית' אי"ה)

אך באמת דבר זה שהחליטו שנוסח הגט הכל הוא לשון הבעל. כבר העירותי במקום אחר שהדבר צ"ע רב. מהא דחזינן שהמקום שנזכר בראש הגט בסתם אצל הזמן הוא מקום עמידת העדים (והסופר) ועל מקום עמידת הבעל חוזרים וכותבין העומד היום כו'. כמ"ש בטוש"ע סי' קכ"ח ס"א וב'. והוא מגמ' דפ' הזורק (פ'.) היה במזרח כו' אלא אסופר. ופי' הרא"ש שם (ותוס' ביבמות דצ"א ב') דסופר לאו דוקא אלא עדים כו'. ואם איתא דכל הגט הוא לשון הבעל ודאי היה מורה המקום סתם שנזכר