דברי נחמיה אבן נזר עח

שמסרו לשליח הולכה היה הלשון שפיר כו'. והוא דוחק). אבל כשמוסר ליד האשה וכותב לשון נסתר גרע טפי שהרי נראה מתוך הגט כאלו לא זו האשה היא המתגרשת כ"א אחרת (ואע"פ שכותב אשתי פלונית. ה"ז נראה כאלו יש לו עוד אשה ששמה כשמה. ועכ"פ ה"ז כסתירה לעיקר גירושין של זו כו'. וכעין מ"ש ריטב"א דבסיפא גבי ע"י עצמה אי יכתוב בתך משמע שמקדש בתה ולכאורה ה"ה והוא הטעם כשיכתוב פלונית). ואע"פ שענין חששא זו אינו מענין דברי הר"ן ורשב"א לכאורה. (ועי' לקמן במשי"ת גבי ד' מהרי"ט) מ"מ ק"ו הוא שהם חידשו שאף אם מוסר לאביה בשליחות וכותב בתך. דניכר שקאי הקידושין או הגירושין על אשה זו (וגם כיון שהוא שליח קבלה יש לומר ששלוחו של אדם כמותו וה"ז כאלו מדבר עמה). מ"מ לא מהני דבעי' שידבר דוקא לנוכח עיקר הבע"ד ולא אפי' עם שלוחו. וע"ז חולק ריטב"א אבל כשנותן להאשה וכותב לשון נסתר שמלבד שאינו מדבר לא עם הבע"ד ולא עם שלוחו עוד נוסף שנראה כאלו לא זו היא האשה המתגרשת יש לומר דפשיטא גם לריטב"א לא מהני והרי מצינו שהקפידו רז"ל גם בתיבה א' די תהויין וכה"ג שלא יהיה מקום לטעות ולקרות בענין שהוא לשון נסתר על אשה אחרת. כ"ש וק"ו (לכאורה) כשמשמעות כל הגט דקאי על אשה אחרת (ובאמת שלכאורה מכאן סעד לעיקר דברי הר"ן ורשב"א דבעי' לנוכח כו' וק"ו לריטב"א. דודאי גם אי מוסר הגט לש"ק או לשליח הולכה יש קפידא לכתוב די תהוויין. וצריך לומר דכיון דכל הגט מדבר לנוכח עמה ותיבה א' בלשון נסתר גרע טפי. א"כ ה"ה כשמוסר לידה וכתב הכל בלשון נסתר כיון דמה שמוסר השטר לידה ה"ז ג"כ ע"כ כמדבר עמה דאל"כ גם אם יכתוב בתך בסיפא נימא שמדבר עם האב כו' ואין להאריך). והן אמת שבנד"ד בנוסחא דרי"ו אם נאמר דס"ל כריטב"א שאין קפידא מצד שאינו לנוכח עם הבע"ד יש לומר דאין כאן חשש מצד שכשמוסר להאשה עצמה נראה כאלו לא זו היא המתגרשת. דבנד"ד שנכתב בלשון הב"ד שהם המדברים דקלקלתו תקנתו לענין זה (לכאורה) דכשהב"ד מספרים ענין הגירושין יש לומר דכך הוא סגנון הלשון להזכיר הבעל והאשה שניהם בלשון נסתר. אבל הרי זה גופא שנכתב בלשון הב"ד ולא בלשון דברי הבעל הרי זה חסרון גדול שהרי זה מפורש בריטב"א (גופא) דבעי' שידבר הוא כו' בלשון בע"ד ולא בלשון עדים עכ"ל. ויתבאר פרט זה אי"ה. אלא שתחיל' ראיתי לדבר עוד מעט בענין שלא לנוכח (להתלמד במ"א אף אם אינו נוגע כ"כ לנד"ד)

הנה מבואר דג' מחלוקות בדבר. היינו ריטב"א מיקל דל בעי' כלל לנוכח (במוסר לאחר עכ"פ). ושאר פוסקי' הנ"ל ס"ל דבעי' דוקא לנוכח עיקר הבע"ד ולכן בסיפא דר"נ בבוגרת אע"פ שמוסר לאביה (בשליחותה. וכמו"כ לשליח אחר) דוקא נקט הרי את. ואם יכתוב בתך (או פלונית) לא מהני כלל. וכמו"כ ברישא בקטנה בע"י אביה בדוקא נקט בתך כיון שהוא עיקר הבע"ד (וגם הוא המקבל) אע"פ שהאשה היא המתקדשת כו'. ואם יכתוב הרי את לא מהני כלל. אלא שבקטנה ע"י עצמה ס"ל לרמב"ן ורשב"א כיון שהיא המקבלת וגם היא היא המתקדשת שפיר דמי (טפי) לכתוב הרי את. אע"פ שעיקר לא באה אלא מכח אביה והר"ן חולק ומחמיר גם בזה לכתוב דוקא לנוכח האב שהוא עיקר הבע"ד. (ועיקר הסוגיא מיירי בקידושין) וסיים הר"ן ולפ"ז אף בקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך לכתוב בגט בתך זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר עכ"ל. ומובן דמ"ש ע"י אביה תמוה לכאורה שהרי בכה"ג גם בשם רמב"ן כתב בהדיא דבדוקא נקט בתך וא"כ מה ז"ש ולפ"ז דמשמע שזה נמשך רק לפי דעתו. ולכן כתב בחידושי אנ"ש שט"ס וצ"ל ע"י עצמה או דפי' מ"ש ע"י אביה ר"ל בכח אביה אבל לעולם היא המקבלת כו'. ומעין זה פי' מהרי"ט בחא"ה סי' ו'. אלא שמהרי"ט כתב שם עוד פי' במ"ש הר"ן ע"י אביה וז"ל א"נ לשיטת הר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן מה תיקן בזה דמ"מ עדיין הקושיא במקומה מ"ש הר"ן ולפ"ז כו' דמשמע שנמשך רק משיטתו. הרי בע"י אביה גם רמב"ן מודה כנ"ל. וצ"ל דסמיך אמש"ש לעיל בשם מהריב"ל שפי' לשון הר"ן בב' פנים. א' דלפ"ז אינו נמשך משיטת הר"ן אלא מתוך ההלכה נלמד לכל הפירושים. והב' דאתי לאפוקי מסברת מהרא"י בכתביו סי' מ"ו (ונראה דר"ל דמהרא"י כתב לחלק בין קידושין דבעי' דעתיה לגירושין דאיתא בע"כ וס"ל דבגט אפילו ע"י אביה כותב הרי את כו' ע"ש. והר"ן אתי לאפוקי סברא זו אלא דגירושין שוה לקידושין. אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש בב' פנים דלכאורה הכל פי' א' דמתוך ההלכה לכל הפי' נלמד מקידושין לגירושין כו'). אלא שמהרי"ט הקשה עליו שעדיין ה"ל להר"ן לאשמעי' רבותא טפי דאפילו ע"י עצמה כו' וכשיטתו. ולכן תחיל' כתב פי' אחר דמ"ש ע"י אביה ר"ל מכחו ושליחותו כו' כנ"ל. ושוב כתב א"נ לשיטת הר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל. ר"ל דלעולם פי' ולפ"ז שבר"ן היינו מתוך ההלכה לכל הפי' (ולאפוקי ממהרא"י) כמ"ש מהריב"ל. והא דלא אשמעינן רבותא טפי כו' הוא משום דלהר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל. והנ"מ לדינא בין פירושים אלו נראה דלפמ"ש בחידושי אנ"ש שהוא פי' הא' דמהרי"ט דהאי לפ"ז שבר"ן קאי לשיטתו וכשהיא המקבלת. נראה פשוט דהא דסיים הר"ן זהו מה שאני חוכך כו' דמשמע רק כמסתפק ולכתחילה היינו במה שחידש הוא לחלוק ארמב"ן בע"י עצמה. אבל בע"י אבי' שגם רמב"ן כתב בהדיא דלא מהני הרי את גבי קדושין פשיטא ליה דה"ה בגירושין. אבל לפי' הריב"ל ופי' הב' דמהרי"ט (כנ"ל שהכל א'). דהאי לפ"ז שבר"ן קאי בע"י אביה (ממש) א"כ הא דסיים זהו מה שאני חוכך כו' משמע דגם בע"י אביה הוא כמסתפק אם לדמות גירושין לקידושין כו'. (שוב ראיתי ביש"ש ססי' ט"ו משמע שתופס כן ע"ש). והנה מהרי"ט אסיק שם לבסוף ומיהו בדיעבד (במקום עיגון) נראה שאין להחמיר שאף הר"ן לא פסל בהחלט אלא כחוכך בדבר. ובעיקר גט אשה מאן לימא לן שאם כתב שלא לנוכח שהוא פסול כו' עכ"ל. ולפה"נ אעפ"י שנדון דידיה איירי שם בשמסר להאשה מ"מ ממ"ש זה אחר דשקיל וטרי בדברי מהרא"י ואחר שהביא בשם הרא"ם ורלב"ח ושאר פוסקים דיש לכתוב ב' גיטין דזה הכל מיירי בנותן לאביה (וכמבואר ג"כ בב"י רסי' קמ"א בבד"ה דקכ"ב ע"ב) משמע דנם ע"ז קאי מ"ש ומיהו בדיעבד כו'. ולכאורה הרי לפי' הא' הר"ן לא קאי כ"א בע"י עצמה. אבל ע"י אביה הרי רמב"ן (ורשב"א) ג"כ כתב בהדיא דלא מהני (ואינה מקודשת) וצ"ל שתופס עיקר כפי' הב' וכמהריב"ל כנ"ל דלפ"ז גם בע"י אביה הר"ן רק כחוכך בדבר (היינו אם נלמד גירושין מקידושין כו' כנ"ל) אלא דא"כ צ"ע בהא דסיים מהרי"ט ובעיקר גט אשה מאן לימא כו'. ויתבאר אי"ה. אמנם כ"ז לענין גט אבל גבי קדושין הרי בפירוש כתב רמב"ן ורשב"א ג"כ דע"י אביה צריך דוקא בתך ואם כתב הרי את לא מהני ואינה מקודשת והר"ן מחמיר גם בע"י עצמה. רק ריטב"א מיקל גם בע"י אביה ויחיד הוא נגדם כנ"ל

ועפ"ז מובן פסקי השו"ע. דבסי' ל"ב ס"ג בשטר קדושין כתב שע"י אביה כותב בתך. ומשמע שזה לעיכובא ולא הגי' ע"ז רמ"א כלום. ובסי' ל"ז ס"ז בהגהה כתב דאם מקדשה (לקטנה) בשטר כותב בשטר בתך ובשעה שנותן אומר לה הרי את ואם שינה בדברים אלו אפ"ה הוי מקודשת והיינו דכאן מיירי בע"י עצמה וכמובן ממ"ש ובשעה שנותן לה כו' לכן רק לכתחילה חושש לדעת הר"ן אבל בדיעבד סמך על רוב הפוסקים הנ"ל המקילים בזה. ועוד שגם הר"ן אינו אלא כחוכך בזה לפי' הא' הנ"ל אבל לפי' הב' דמ"ש הר"ן לפ"ז כו' חוכך כו' קאי על מה שלמד גט מקדושין יש לומר דגבי קדושין מחזיק בשיטתו בהחלט אלא שמ"מ יש לסמוך על רוב הפוסקים בדיעבד כנ"ל בשגם שבאמת עיקר מ"ש רמ"א ואם שינה כו' קאי אמ"ש ובשעה שנותן אומר הרי