דברי נחמיה אבן נזר עז

יהיה ג"כ בשיטה אחרונה). אלא שאם באנו לשנות ולתקן הנוסחא יותר ראוי לסיים כדת משה וישראל כנ"ל דיש לומר דרי"ו לא חש לסיים ואין זה שינוי כ"כ. (ולכתוב רק כדת משה וישראל בשיטה אחרונה וכנהוג מלבד שרוב הפוסקים ס"ל שזה מהני כמו שריר וקיים דאז למדים משיטה אחרונה כו'). אמנם י"ל שא"צ תיקון כלל בזה. דהא דאין למדים משיטה אחרונה הוא דוקא כשלא חתימי למטה כ"א עדים שהן בע"ב דעלמא ואין רגילים לדקדק לסמוך חתימתן ולכן חוששים לזיופא אבל בנוסחא הנ"ל דב"ד חתימי למטה והם דייקי לחתום סמוך כמ"ש התוס' בפ' ג"פ (קס"ג:) ד"ה שיטה ע"ש וא"כ ליכא חשש זיופא ולמדים משיטה אחרונה. והנה עפ"ז לכאורה יצא לנו חומרא חדשה בנ"ד דצריך שידקדקו הב"ד לחתום סמוך לכתב הגט יותר מחתימת עדים הנהוג והיינו אף זולת הטעם כדי שנוכל ללמוד משיטה אחרונה כנ"ל אלא אף גם אם יכתוב כדת משה וישראל כו' כנ"ל. מהא דקיי"ל בגמרא שם ובטוש"ע ח"מ סי' מ"ו סל"א דבין עדים לאשרתא אפי' שיטה א' פסול ע"ש בסמ"ע סקע"ו. ולכאורה ה"ה הכא גבי גט. (וצ"ע אם יש לחלק. ואין פנאי)

אמנם החסרון העיקרי כבר אמרתי מה שבנוסחא זו כל סגנון הלשון הוא שהב"ד הם המדברים ומספרים איך שפלוני מגרש לפלונית. ומשונה מכל הגיטין שסגנון הלשון הוא כאלו הבעל הוא הוא המדבר לנוכח האשה. (ואיני יודע למה לא דיברו בזה כלל הצ"צ ובעל תוי"ט ונ"ש ושבו"י הנ"ל). דלכאורה נראה שדבר זה עיקר גדול בגט. והדבר צריך תלמוד (לעת הפנאי אי"ה). דכבר אמרתי שמד' הר"ן פ"ק דקדושין גבי בשטר כיצד (ט') נראה שזהו לעיכובא. שכתב לחלוק אמ"ש רמב"ן דבשטר קדושין דקטנה ע"י עצמה. לאו דוקא שיכתוב בתך מקודשת אלא כ"ש כשיכתוב הרי את מהני. וכ' הוא דכיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין (ר"ל כנגד האב שהוא המקדשה) כשם שהמגרש אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט הרי את שאם כתב הרי בתך כו' ודאי לא מהני דלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים עכ"ל. וכתב עוד דסיפא דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין ע"י אביה בין ע"י עצמה דוקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את כו' הרי דלעיכובא בעי' שיכתו' לנוכח האשה כשהיא גדולה (או לנוכח האב כשהיא קטנה). ונראה דאף גם הרמב"ן לא פליג אלא בקטנה ע"י עצמה דס"ל אע"פ שאביה הוא עיקר הבעל דבר המקדשה לו כיון דסוף סוף היא היא המתקדשת לכן כשנותן לידה שפיר דמי (טפי) לכתוב לנוכח דידה. אבל בגדולה שעשתה אביה שליח לקבל גיטה או שטר קדושין מודה שצריך לכתוב דוקא לנוכח דידה הרי את. כיון שהיא היא המתקדשת או מתגרשת וגם היא הבעל דבר ואביה אינו אלא שליח בשבילה. וז"ש הר"ן כשם שהמגרש אשתו כו' ודאי לא מהני כו' משמע שזה דבר פשוט אצלו לכ"ע רק שהוא חידש לדמות לזה גם קטנה ע"י עצמה שכיון שהיא רק כשליח מאביה צריך שידבר לנוכח האב דוקא ובדמיון זה פליג רמב"ן מטעם שעכ"פ היא היא המתקדשת כו' כנ"ל (והרי קטנה ע"י אביה ס"ל בהדיא דצריך לכתוב דוקא לנוכח האב בתך כו' והיינו לא מצד שהוא נותן לידו שהרי בגדולה גם ע"י אביה ודאי שפיר דמי עכ"פ לכתוב הרי את כדאי' בהדיא בגמ' בסיפא דר"נ. אלא הטעם בקטנה מצד שאביה עיקר הבע"ד צריך דוקא כלפי דידיה. א"כ ה"ה בגדולה שהיא הבע"ד צריך דוקא כלפי דידה אע"פ שמקבלת ע"י אביה). ולפ"ז ז"ש הר"ן דסיפא דר"נ בשבגרה דנקט הרי את הוא בדוקא גם בע"י אביה לכ"ע כ"כ. וכ"ה באמת בחה"ר שגם הוא כתב ככל דברי רמב"ן ברישא דר"נ בשלא בגרה. ועכ"ז סיים בהדיא דבסיפא בשבגרה בין ע"י אביה כו' דוקא בשכתב הרי את אבל אם כתב בתך ונתן לאביה אינה מקודשת כו' דומיא דגירושין דלא אשכחן שיהא כותב ע"י שליח אלא הרי את ולא שידבר עם השליח פלוני' מגורשת ממני. הרי אף שבקטנה ס"ל כרמב"ן בגדולה ס"ל ככל דברי הר"ן (וכתב שאינה מקודשת כו') א"כ נראה דגם רמב"ן הכי ס"ל ודברי הר"ן בסיפא דר"נ וכן מ"ש כשם שהמגרש כו' הוא אליבא דכ"ע. אך ראיתי בריטב"א שכתב בהדיא שגם סיפא דר"נ בשבגרה ע"י אביה לאו דוקא הרי את אלא ה"ה בתך דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקדושין ולא בגירושין אלא שידבר הוא ואפי' עם אחרים שאם עשתה אביה שליח לקבל גיטה יכול למכתב בתך כו'. הרי שחולק על כל דברי הר"ן. וא"כ לכאורה יש לומר אולי גם רמב"ן כוותיה ס"ל. אך נראה דז"א דגם ברישא בשלא בגרה כתב דבין ע"י עצמה ובין ע"י אביה לאו דוקא נקט בתך דה"ה בלישנא דהרי את כו' ככותב גט לנערה או לקטנה שכותב הרי את ואפי' בנותן הגט ליד אביה עכ"ל. והרי ע"ז חולק רמב"ן בהדיא כמ"ש הר"ן בשמו דברישא בע"י אביה (עכ"פ) בדוקא נקט בתך ואם כתב הרי את כיון שלא בגרה לא מהני מידי. וה"ז כדברי הרשב"א שכתב כיון שעיקר הקדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב לא מיקדשה אא"כ כתב בתך כו' יש לנו לומר שגם בסיפא בשבגרה כהרשב"א ס"ל שבין ע"י אביה ובין ע"י עצמה דוקא נקט הרי את כו'. דהכל הוא מטעם א' דס"ל דצריך בדוקא לכתוב לנוכח כנגד עיקר הבע"ד כו' וכדעת הר"ן רק בע"י עצמה דרישא חולקים על סברת הר"ן מצד שמ"מ היא היא המתקדשת וגם המקבלת כו' כנ"ל משא"כ ריטב"א חולק לגמרי וס"ל דא"צ כלל לכתוב לנוכח הבע"ד דוקא וכמ"ש דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה כו'. (ובאמת חידוש הוא בעיני שכמדומה בכ"מ נמשך הריטב"א ורבו רא"ה אחר רמב"ן יותר מהרשב"א וכאן חולק ולא הביא כלל דעתו). ולפ"ז לדינא ודאי נראה דריטב"א יחיד הוא נגד רמב"ן ורשב"א ור"ן. אלא שמ"מ לענין הנוסח דרי"ו הנ"ל יש לומר אולי המייסדים אותה ס"ל כהריטב"א שאין קפידא כלל שיהא לנוכח כו'

ולכאורה עלה ע"ד שכדי שלא להפליג המחלוקת יש לומר שגם הריטב"א לא א' אלא שאם עשתה שליח לאביה כו' דכשכותב בתך הרי עכ"פ מדבר עם שלוחה המקבל (ובכ"מ שלוחו של אדם כמותו) וגם בע"י אביה דרישא כשכותב הרי את הרי עכ"פ מדבר עם האשה המתקדשת. (עם שאיננה עיקר הבע"ד ולא המקבל כו') אבל כשנותן להאשה וכותב בלשון נסתר הרי אינו מדבר לא עם עיקר הבע"ד (ולא עם המתקדשת ומתגרשת) ולא עם המקבל. בכה"ג גם ריטב"א יודה (לרבותיו הנ"ל) דלא מהני. וכן משמע ממ"ש שאם עשתה שליח לאביה כו' יכול לכתוב בתך משמע דוקא בכה"ג. אבל אם לא היה שלוחה אע"פ שמסר לידו כגון שעשאו הוא לאביה שליח להולכה. וכתב בתך. (או אם כתב לא לנוכח האב בתך ואף לא לנוכח האשה הרי את אלא בלשון נסתר כגון אשתי פלונית הרי היא כו') לא מהני. ומ"ש אלא שידבר הוא ואפי' עם אחרים. היינו דוקא כשאותם אחרים הן שלוחים לקבלה ממנה כדסיים שאם עשתה שליח לאביה או לאחיה כו'. אך ממ"ש לבסוף כן בקידושין אם כתב בתך או אחותך או פלונית מקודשת משמע ממ"ש או פלונית (ואפשר דגם למעלה שכתב או אחותך פלוני' כו' ט"ס וצ"ל או פלונית כו') דר"ל גם כשכותב בלשון נסתר לגמרי וכגון אשתי פלונית הרי היא כו' ג"כ מהני. גם מש"ש הגע אלו כתב בשטר שדי מכורה לך כו' והא ודאי שיש כאן ט"ס שהרי זהו עיקר לשון שטר שבגמ'. אלא נראה דצ"ל שדי מכורה לפלוני כו' (וממ"ש והגיע השטר לידו. משמע דלא מסר השטר לשליח קבלה. דנימא אולי בכה"ג ה"ז כאלו מדבר עם שליח קבלה עכ"פ כו') וא"כ הרי בהדיא דגם כשכותב בלשון נסתר לגמרי ס"ל דמהני. אך אכתי יש לומר דעכ"פ ריטב"א לא איירי אלא בשמוסר הגט לאחר (אף שאינו שליח קבלה כ"א שליח הולכה). דאז הלשון נסתר שבגט שפיר קאי עכ"פ על אשה זו המתגרשת (ואע"פ דבשליח הולכה אינו גט עד שיגיע לידה. מ"מ יש לומר שכבר בשעה