דברי נחמיה אבן נזר עו

ולא דיברו בו הפוסקים בטעמים וסברות. ובפרט בשעה קלה ונחוצה כזו. ומ"מ דרך העברה בעלמ' אמרתי לעיין מעט

והנה בטעם שהוצרכו הגאונים לחדש כזאת לא מצאתי כעת טעם נכון כלל. דאי משום שבכל הגיטין שכותבין אנא פלוני כו' דהיינו שהכל הוא לשון הבעל כמ"ש הפוסקים (והרא"ש גבי מלת איך פב"פ שבסי' קכ"ו) ובחרש הרי זה מיחזי כשיקרא (או שיקרא ממש) דאע"ג דבכל דוכתי אמרי' דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן הרי הרבה סברות נאמרו בזה בראשונים ולא כל השקרים שוים וכמו שהאריך בזה הג"פ סי' קכ"ז סק"כ (ובכמה דוכתי) ע"ש. ועי' תשו' חו"י סי' נ"ה. אך א"כ גם בנשתתק ומגוייד וצלוב וכה"ג שבסי' קכ"א נמי נימא הכי (ואדרבה הרי באלו היו הקדושין דאורייתא משא"כ בחרש מעיקרו שהכל רק דרבנן עכ"פ) ולא מצינו כזאת בשום פוסק לשנות בנוסח הגט של אלו כלל ומה נשתנה חרש כו'. אבל כיון שכ"כ בשם הגאונים מי יקיל ראש ח"ו מצד שאין אנו יודעים הטעם. וא"ל ג"כ שזה יכריע שהפי' ברי"ו הוא ע"ד מ"ש בעל התוי"ט וצ"צ. ז"א דגם אי כדבריהם איני יודע מה נשתנה חרש להצריך הרשאה יותר משאר גיטין. (ואם האשה נשאת בעיר שנתגרשה מה צורך להרשאה). גם למה צריך נוסח ע"ז ולהזכיר שנתגרשה ברמיזה כו' ולמה כולי האי. (וכ"ש לכתוב ודן כו' והרי את מותרת לכ"א שאין כ"ז שייך בהרשאה)

ולכאורה עלה ע"ד שיש לומר בטעם שהוצרכו לשנות בגט חרש דוקא ולא בנשתתק ואינך. משום שהרי גם בכל אדם אין הבעל אומר לסופר כ"א סתם כתוב גט לאשתי ואינו אומר בפירוש כל הנוסחא (כמ"ש בכ"ד). ועכ"ז כותב הסופר כל הנוסחא כאלו כן הוא לשון הבעל (וכנ"ל שנוסחת הגט כאלו הוא לשון הבעל המספר כן). ולהאומרים דבעי' שליחות לכתיבה מסתמא כתיבת כל הנוסח' צ"ל בשליחותו. (אבל להאומר דלא בעי' שליחות לכתיבה רק משום לשמה יש לומר דכיון שצוה הבעל בכלל לכתוב גט סגי ליחשב לשמה כו'. ומ"מ י"ל דכתיבת כל הנוסח כשיקרא כו' וצ"ע). וע"כ לומר דכשאומר הבעל להסופר לכתוב גט סתמו כפירושו שיכתוב ככל הנוסח' הנהוגה (וע"ד מ"ש בח"מ סי' ס"א ס"ה דכל שמינה לכתוב שטר דעתו שיכתבו כמנהג וא"צ לפרש כל לישני שפירי כו'. ועי' תשו' חו"י ססי' נ"ה). וא"כ גם בנשתתק וכה"ג יש לומר דכיון שהרכין לכתוב גט דעתו כנוסח הנהוג. אבל בחרש מעיקרו (יש לומר) דלא ידע כלל נוסחא דגיטין ואיך יהי' רמיזתו מועיל כפירוש כל הנוסח'. אבל ז"א דגם בכל הגיטין מי ליכא ע"ה שאינו יודע כלל נוסח הגט (ולא מצינו (כמדומה) שצריך להסביר לו. וגם בנשתתק והמושלך בבור ואומר כל השומע קולי כו' מי לא עסקינן גם כשהיה ע"ה ואינו יודע הנוסחא כלל) ועכ"ז מסתמא אין משנין הנוסחא כלל. ועוד גם בחרש אין ראיה שאינו יודע הנוסח ומי לא עסקינן שהיה פקח ונתחרש קודם שקידש כו' וגם בחרש מעיקרו משמע בגמרא ופוסקים שיש מי שיכול לכתוב (עי' גמרא דע"א חרש לא הלכו כו' ואחר כת"י כו'. ארשב"ג במד"א בחרש מעיקרו כו' ועי' ב"ש סי' קכ"א סק"ט). וא"כ יש לומר שיודע נוסח הגט. וכשמרמז לכתוב גט דעתו כנוסחא הנהוג כנ"ל. (ובעיקר הדבר יש לעיין לכאורה לפמ"ש הש"ך בח"מ ססי' מ"ב וכ"ד וכ"כ בנ"מ סי' ע"א סקכ"ה ואפי' במנהג פשוט אם לא היה יודע מהמנהג לא מהני. א"כ באמת ע"ה וכה"ג שאינו יודע כלל נוסח גיטין הנהוג למה מהני כשאומר סתם לכתוב גט שיהיה הסופר שלוחו בכל הנוסח' והיה מהראוי שיפרש לו עיקרי דברים המעכבים עכ"פ. ואין לומר לפי שרואה הבעל אח"כ הגט ומקבלו ונותנו כו שהרי כל שלא נכתב בצוויו אינו כלום וכדאמרי' (דע"ב) כתב סופר לשמה כו' אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה גט בטל כו'. ועוד הרי במושלך בבור וכה"ג כשהבעל אינו כלל שם בשעת כתיבה ונתינה ג"כ אין משנין כו')

ועתה אראה מעט להיפוך מה החסרון בנוסחא דרי"ו אף אי נימא דזהו גט ממש. הנה מ"ש בעל תוי"ט שם ותדע שהרי כל נוסח גט אשה לא נכתב כאן כו' (ומחמת זה הנ"ש דס"ל דזהו גט ממש הוסיף בנוסחא). לכאורה אינני יודע כ"כ כלום חסר בנוסח' זו מעיקרי הדברים הנזכר בגמ' פ' המגרש (דפ"ה ע"ב). כמו ודן. אגרת. למהך. (ומ"ש שתהא רשאה ולא כתב די תהוויין כבר כ' הר"ן בשם העיטור (גופא) דזה עדיף טפי והובא ברמ"א סי' קכ"ו סכ"ב). דתצביין להתנסבא. וכן מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכ"א. גם פטורין שבוקין תרוכין. ומה שבכל הגיטין כופלין פטרית כו' ג"פ אינו אלא כפל לשון וע' ש"ג על המרדכי ופי' הגט דר"י מינץ בשם הר"ש מקינון מתקשה לתרץ הכפל. וע' ג"פ סי' קכ"ו סקמ"ט. ועכ"פ אינו מעכב. וכמ"כ שארי אריכות לשון שבגט (כמו צבית כו') ודאי אינו מעכב. וכן דהוית אינתתי כו' עי' ש"ג על נוסח גט שברי"ף ועי' ג"פ סק"צ. והזמן והמקום (עמידת הסופר והעדים והנהרות) יש לומר שהכל נכלל במ"ש בראש נוסח דרי"ו בכך וכך כו' ר"ל בתיבת כו' שיכתוב כנוסחא הנהוג עד אנא פלוני. ומקום עמידת הבעל (והאשה) אינו מעכב כ"כ כמ"ש בסי' קכ"ח ס"ב (ואפשר נמי דבמ"ש בנוסח הנ"ל פלוני בן פלוני ופלונית ב"פ נכלל גם מקום עמידתם אם הם שם כו' וצ"ע למעשה) ומה שהשמיט כדת משה וישראל הרי כתב כתקנתא דרבנן לפי שגט חרש דרבנן. (גם אינו מעכב. וגם אפשר דלא חש לסיים סיומא. וצ"ע למעשה אם לכותבו ואף שגט זה דרבנן הרי כדת משה וישראל הוא משום דכל המקדש ומגרש אדעתא דרבנן כו' כמש"ש בפי' הגט להר"ש). ולא ראיתי חסרון שראוי לעמוד עליו כ"א מה שהשמיט תיבת מנאי או מני'. דלדידן דקיי"ל כר"י שכותבין ודן כדי שיהיה ידים מוכיחות צריך ג"כ מנאי. (והוא לעיכובא אף אם אינו תורף הגט עי' ג"פ סי' קכ"ו סקי"ט וססקצ"ו). ולכאורה צ"ל שבה"ע ס"ל כאיכא מ"ד שבחה"ר ור"ן דאעפ"י דבודן קיי"ל כר"י במנאי קיי"ל כרבנן משום הסוגיא דריש נדרים (ה' ע"ב) דאמרינן דרבא אמר אפי' לרבנן דגבי גט שאני דאין אדם מגרש אשת חבירו. וסברא זו מועיל רק לענין מנאי ולא לודן דצריך שיהא מוכיח שמגרש בגט זה ולא בדברים כסוגיא דפ' המגרש וא"כ לדידן שכותבין מנאי (עי' רשב"א ור"ן שם ושם) לכאורה גם בנוסח זה דרי"ו היה ראוי להוסיף זה (היינו מני'). גם אולי ט"ס ברי"ו (כי לכאורה אין טעם לדלג וצ"ע למעשה) ועוד ראוי לעמוד על מ"ש בנוסח הנ"ל והרי את מותרת לכ"א לבסוף (כמו שעמד בזה כת"ר). ואעפ"י שמצד שכתב הר"ן פ' המגרש והובא ב"י סי' קכ"ו דמסתברא דצריך לכתוב ודן בראש הגט או בסופו כדי שיהא מוכיח דאכולה מילתא קאי לפה"נ אין קפידא כ"כ ואינו כ"א לכתחילה וכמדומה שלא נזכר זה בשו"ע ואחרונים כלל. עכ"ז מצד שאין למדים משיטה אחרונה היה ראוי להקפיד שלא לכתוב והרי את מותרת לכ"א בשיטה אחרונה. שהרי זהו גופו של גט. ולכאורה נראה שבה"ע לשיטתו דס"ל דכיון שכותבין ודן כו' ושארי לשונות פטורין תרוכין כו' שוב א"צ לכתוב הרי את מותרת לכ"א כמ"ש הב"י בשמו (דק"ז ע"ב). ואפשר דמש"ה הפך הסדר ואפשר שגם בכל הגיטין ס"ל הכי. (אך שוב ראיתי בעיטור נוסח הגט (דמ"ח) שכת' ודן כו' לבסוף). וא"כ אולי לדידן דמסיק הב"י שם (וכן פסק בשו"ע) כהפוסקים בשם רמב"ן דגם עתה זהו מגופו של גט. ראוי להפוך הסדר. ואעפ"י שרמ"א שם בס"א ס"ל שעתה אינו כ"א תוס' ורק לכתחילה. הרי הב"ש שם ובסקל"ו אינו מסכים עמו אלא זהו עיקר התורף כדמשמע בגמרא (ובתשובת רמ"א סי' קכ"ח משמע שאינו מחליט הדין נגד רמב"ן רק לענין עירוב לה"ק בגט כתב דהרמב"ן אפשר ס"ל כראב"ד שאינו פוסל בעירוב מקצת לה"ק כו'). גם הג"פ שם סקצ"ו מסיק רק להקל בדיעבד במקום עיגון. אם כן לכאורה היה לנו לחוש ולהפוך שלא יהיה והרי את מותרת לכ"א בשיטה אחרונה (ולדקדק שגם ודן כו' עד פטורין עכ"פ לא