דברי נחמיה אבן נזר עב

יתרצה בנשואי אביו כשיגדל כו'. מ"מ כאן הרי ממ"נ אסורה דאם יתקיימו הקידושין למפרע אסורה מחמת הזנות שזינתה וא"ל יש כאן איסור ביאת פנוי' כו'. ועוד כאן שמחויב עכ"פ לגרשה אח"כ בלא"ה יש איסור לדור עמה דה"ה גרושת הלב וכדאי' בא"ח סי' ר"מ ואה"ע ססי' כ"ה (ע' טור אותן שכופין להוציא כו') וע' רסי' קי"ט ובב"ש שם. (וגם אם יגרשנה רק כדי להתירה לו אינו כלום דעכ"פ ניכר שזכות הוא לו. ועוד ע' תוס' גיטין דל"ג ד"ה אפקעינהו כו')

ומ"ש כת"ר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי ביבם בן ט' כו'. הנה מלבד שהוא דוחק גדול בסתימות דבריו שאין דרכו בכך. עוד לפלא בעיני מה שהחליט מע"ל שקנא' מדאורייתא כאלו הוא מוסכם. הלא זו היא דעת רש"י קידושין י"ט (לפמ"ש בתוס' שם) אבל התוס' (ורשב"א ושאר פוסקים) דחו דבריו וכתבו שהוא דרבנן. והביאם הב"ש סי' א' סק"ד להלכה באין חולק (ובאמת גם מרש"י אין הכרח כ"כ דיש לומר קנא' ליורשה מדרבנן כמו בקטנה בת מיאון קיי"ל כר"י יבמות דק"ח דיורשה וכו' ע"ש ברש"י הטעם. והרמב"ן ביבמות דצ"ו דקדק מרש"י שם שהוא דרבנן. (והוא ברש"י שם ע"ב ד"ה ה"ז פטורה) וכן משמע ברש"י דנדה דמ"ה אלא שרמב"ן עצמו הכריע דבדברים של יבום קנא' דאורייתא כו' הביאו המ"מ). וביותר לפלא שגם דעת הרמב"ם עצמו משמע בהדיא מסתימות לשונו פ"ה מה"י הי"ח דס"ל כהתוס' ושאר פוסקים דאם מדאורייתא קנה קנין גמור. (גם בשלמא בגמרא אמרו עשו ביאתו כמאמר יש לפרש ג"כ דרבנן גרעו כחו נגד דאורייתא ועשאו כמאמר כמ"ש הרמב"ן ביבמות ונדה שם אבל הרמב"ם שכתב ביאתו כמאמר משמע ודאי בין לדין תורה בין לדין דבריהם והאמת יורה דרכו)

והראיה להתיר שהביא כת"ר משם ידידנו הר"ש נ"י מכתובות נ"א. וגם מע"ל קבע בה מסמרות מרש"י דנדה נ"ב דאית להדיא קידושי קטנות. לא ידענא מאי קאמרי רבנן בזה. שהרי התם מיירי גם כשזינתה לאחר שהגדילה ובנה מורכב לה. ור' ישמעאל קאמר לה דס"ל ג"כ דממאנת כו'. וכבר נמנו וגמרו בנדה שם דלא כוותיה אלא כת"ק דמתני' שם. והכי קיי"ל כנודע בסי' קנ"ה (וכרב בבעיל כו'). ואם כוונת מעלתם דמדר' ישמעאל נשמע לדידן בזינתה בעודה קטנה בת מיאון גם לדידן עכ"פ. ולהוכיח מזה דבקדושין דרבנן אינה נאסרת בזנותה (הגם שאין לנו נ"מ כ"כ מזה בנ"ד וכנ"ל). אין זה דבר חדש דהיינו הך דסי' קע"ח שהוא מרמב"ם פ"ג מהא"ב ופ"ב מה"ס ה"ד וע"ש בכ"מ שהראה מקור לזה מגמרא הנ"ל וכן ציין בגמרא בעל עין משפט (רק מאי דמשמע בכ"מ שם שרוצה להוכיח מדיוקא דגמרא הנ"ל דלא אמרי' פיתוי קטנה אונס הוא ע"ש. צע"ג לכאורה שהרי התם ר' ישמעאל מיירי כשנתגדלה כו' כנ"ל) וכבר נתבאר דלפמ"ש הב"ח בקע"ח ומהרי"ט בחי' פ"ק דכתובות בפי' מ"ש הרמב"ם שאין לה רצון כו' משם ראיה להיפך וכנ"ל. ובאמת לפירושו מדויק ג"כ לשון הרמב"ם מ"ש קטנה בת מיאון דוקא וכן בגמרא בדברי ר"י סיים דאפילו בנה מורכב כו' ממאנת כו' דמשמע נתינת טעם למה מותרת לפי דממאנת כו'. משמע דאי הוי בעי' גט אפי' רק מד"ס כמו למסקנא דנמנו וגמרו כת"ק דמתני' (דגם הגדילה ולא בעיל אינה ממאנת מדרבנן) היתה נאסרת בזנותה. ע' לשון רש"י יבמות ד"ק סע"ב. וכן משמע בגמרא כתובות דע"ד דמסקינן משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל כו' זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציא בלא גט לאפוקי מהאי תנא כו' והיא לא נתפשה כו'. משמע דלעולא דקי"ל כוותיה נאסרת בזנותה. אעפ"י שא"צ גט כ"א מד"ס כמ"ש ולא היה כח בחכמים כו' וכמ"ש הר"ן ושאר פוסקים שם ודוחק גדול לומר דלא לאפוקי מדר' ישמעאל כ"א רק במה שאמר ממאנת כו' ולא בעיקר דינו דיש לך אחרת כו'. גם א"כ למה לא העתיק הרמב"ם בה' סוטה ושאר פוסקים ד' ר' ישמעאל כהווייתן בקידושי טעות דתנאי דאפי' בעל ובנה מורכב כו' אינה נאסרת בזנותה עכ"פ. א"ו מדעולא שמעי' לאפוקי מדר"י גם בעיקר דינו כו' (אלא שמ"מ הסוגיא דגמרא אינו מובן כ"כ מנלן מדעולא לאפוקי מדר"י אולי גם ר' יהודה לא אמר כ"א מדאורייתא לבד שהרי קרא קדריש כו' עכ"פ כבר נתבאר לעיל ג"כ מה שיש לדון עוד אם נאסרה בקדושין דרבנן. וגם נתבאר דבנ"ד להרד"ך וכן למהרי"ק ומהרי"ט יש לומר גדלי דאורייתא (כי זכיית קטן דאורייתא) ובפרט שיש לחוש לדברי הרמב"ם גדולה אשת הקטן כפשוטן כו' וכנ"ל באריכות: סימן ט"ז (לסי' נ"ב) שאלה

אשה אשר שבקה חיים לכל חי בתוך שנה שניה לנשואיה והזוג היה על שולחן אביה. וגם המעות של שניהם היו מונחים ביד נאמן משך זמן בלי שום תועלת. ומה שהונחו ביד נאמן מחמת כי אינם יודעים איך יפול בענין הזוג אם יהיה מיתדר. רק אח"ז מחמת שאביה ירא פן לא יהיה מיתדר והמעות היו מונחים ביד נאמן שהוא קרוב שלו. באם שח"ו איך שיהיה שיפול הדבר יהיה קשה להוציא במזומן. על כן נתחכם להלוות על ריוח לאנשים הסרים למשמעתו. ויהיה ביד הנאמן רק שט"ח להיות המעות מזומן קרוב לבא לידו זולת כי בלא"ה אין הנאמן מחזיר המעות עד שיוחזרו ב' השט"ש נתחכם להעשות עוד להיות קרוב לבא המעות לידי גוביינא. ע"כ מצאתי לשון השואל: (ומתוך התשובה ניכר שנחסר איזו פרטים מהשאלה

) תשובה

אמרתי בחפזי לרשום בקצרה מה שהיה נ"ל שעכ"פ (לכה"פ) ראוי דרך פשרה שיקבל חלק רביעית (מחלקה) מהמזומן המושלש. ומחצה מבגדים ושארי דברים או ערך מחצה מהמזומן בלבד ושארי דברים יוחזר הכל (שהם כמעט ערך אחד). ושעולה ערך ששה מאות רו"כ לכה"פ. כי כמעט היה מקום לומר שיטול מחצה בכל כפי התקנה כי נגד מה שיש לפקפק במחצה קרן מזומן דשלישות מצד דעת ר"ת. יש נגד זה לפקפק באיזה דברים לומר שיטול אותם בשלימות (כמו פ"ט ומתנו' ונ"מ) גם מצד האלף שהיה בידו ומה שהיה רוצה חותנו שיקבל הכל לידו כו' (גם מצד דיש לומר דמיתה כזו לא שכיחא. גם דיש לומר דמה שהוציא ממעותי' בעת החתונה אולי הרי זה כנכינן מנדוניא. גם דאי יש לאב זכי' מדר"ת מ"מ נחשב בחלק התקנה ומהיות הזמן קצר לעיין כראוי ארשום בקצרה

לכאורה הפקפוק שיש במחצה הקרן מזומן לומר שלא ליטול כלל מצד דעת ר"ת חלוש מאד מכמה טעמים א' שכבר נודע שרוב גדולי הראשונים מסכימים לדעת רש"י ז"ל. הגאונים והרי"ף (לפ"ד רמב"ן) והרמב"ם ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ה (ור"ן) ושאר פוסקים וכן פסק הב"י בשו"ע סי' נ"ז בלי חולק. אלא שודאי אין לנו לזוז מפסק רמ"א בסי' נ"ב עפ"י מהר"מ בתשו' מיימוני ומהרי"ק ושאר פוסקים שנתפוס זה לספיקא דדינא. והיכא דקאי ליקום עכ"פ בנ"ד שמונח ביד שליש לכל היותר אין מקום כ"א לומר שיחלוקו. וכמ"ש הח"מ ססי' קי"ד דזה חשיב כשניהם אינם מוחזקים (ויש לעיין וית' אי"ה ומ"מ גם אם נאמר דזה כשניהם מוחזקים כמ"ש התוס' ריש ב"מ (ומהרי"ל) ג"כ יחלוקו ועי' מ"ב מסי' י"א ואילך). והא דנתקשה התה"ד בטעמא דמרדכי דמרדכי דס"ל גבי שליש דיחלוקו ולא אמר שהוא מטעם ספק פלוגתא דרש"י ור"ת היינו לפי שמשמע ליה דהמרדכי כ"כ