דברי נחמיה אבן נזר עא

שט"ס בדברי מע"ל וצ"ל הראנ"ח כמ"ש בכללי' סס"ו). הנה מלבד שאין משם ראיה כ"כ שהרי במקום עיגון מיירי וכדסיים בהדיא לעגן את זו. אף גם אין הנדון דומה לראיה דהתם הביא כמה סברות אשר בכל א' יש די להקל ואין לאסור כ"א כשנצרף יחד כל החומרות כו' (וע"ש שהביא גם סברות להקל בהחלט לכ"ע) אבל בנ"ד הרי להרד"ך וסייעתו יש להחמיר זולת סברת מהרי"ק וסייעתי' וכן להיפוך למהרי"ק זולת הרד"ך (והרי זה דומה קצת למ"ש המ"י בכללי ס"ס במחודשים אות י') ואף אם בא' מסברות הללו אין די להחמיר מ"מ בהצטרפות הסברות יש להחמיר בשל תורה. ע' בפ"מ בהגהות המ"ץ באו"ה אות י"ב דנראה דבכה"ג מיירי שם ע"ש. ועוד נראה דגם בא' מסברות אלו יש לדון בדבר להחמיר. שהרי לפי סברת מהרי"ק לפ"מ שפי' מהרי"ט ומהראנ"ח דאיגלאי דזכות היה כבר נתבאר דנראה ודאי כוונתם שיחולו למפרע. וא"כ לא נשאר כ"א מה שיש פלוגתא דרבוותא בזה ולחומרא בדאורייתא. ואף אם יונח שזה ספק אם נ"ד נכלל בפי' השיאו אביו כו'. מ"מ אין לעשות מזה ס"ס דהרי זה נקרא ספק מאי אמור בי' קמאי וכבר פסק לנו המ"י בכללי ס"ס מחולק ח' (כהש"ג פ' החולץ) דלא מיקרי ספק כלל ע"ש. והן אמת דאם נתפס זכי' קטן לפלוגתא דרבוותא אם הוא דאורייתא או דרבנן. א"כ יש לומר דהרי זה ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן (מלבד דאי מדרבנן יש עוד ספק אם נאסרה לבעלה כלל כנ"ל). ובכה"ג יש להקל כהש"ך בכללי ס"ס אות ט"ז ושארי אחרונים. אך כבר נתבאר דודאי נקטינן כרוב ראשונים וכל האחרונים דזכי' קטן מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו עכ"פ וכמ"ש רבינו ז"ל בה' הפקר באין חולק וכנ"ל. וע' מ"ש מ"י שם מחולק ז'. (מלבד מה שיש לדון בס"ס דפלוגתא כמשי"ת)

והנה גם עפ"י סברת רד"ך הנ"ל בלבד יש לדון בדבר דלכאורה הרי זה ס"ס ולקולא דהיינו ספק אי הלכה כרד"ך או כהחולקים וגם אי כרד"ך ספק אי למפרע כרש"י או כהתוס' כו' וכבר הכריע המ"י שם מחולק ו' דהעיקר כהאו' דס"ס דפלוגתא דרבוותא שפיר נקרא ס"ס אך ע' פ"מ שם מחולק ג' דהמורה צריך ליזהר בספק פלוגתא מהא דרדב"ז כו'. ובאמת עיקר הכרעת המ"י (ובל"י) אינו כ"א במה שדוחה הטעם שכתב מהריב"ל דשם פלוגתא חד הוא. אבל הרדב"ז שהעתיק הבל"י ס"ל טעם אחר דהוי ספק חסרון חכמה כו' ע"ש. וע' תומים בקיצור ת"כ סי' כ"ז הכריע דבס"ס דפלוגתא אין להוציא ממון מהמוחזק כו' (ע"ש שהזכיר ג"כ טעם הנ"ל) וא"כ ה"ה באיסורא לחומרא וכמ"ש הכנה"ג שם בה"ג ב"י אות פ"ג דלהאו' בממונא אין מוצאין ה"ה באיסורא כו' (וע"ש דאף בעל מ"ץ דס"ל בממונא מוצאין מ"מ באיסורא חשש להחמיר). ואף שראיתי בתשו' ש"א סי' ע"ט המציא סברא לחלק בין ממונא לאיסורא דלא ככנה"ג כו' ע"ש. וכ"ה בתשו' פמ"א ח"ב סי' ט"ז בשם הרב מוהרח"ש. מ"מ ז"א כ"א לפי טעם הב' שבתומים שם. אבל לפי טעם א' שכתב דהוי כחסרון ידיע' (וכרדב"ז הנ"ל) ודאי דאין לחלק (וכן לטעם מהריב"ל הנ"ל). וגם הש"א לא כ"כ שם כ"א ללמד זכות על בעל מ"ב אבל לי' לא ס"ל כדמשמע שם. וע' שם ססי' ע"ב אחר שהאריך בענין ס"ס דפלוגתא סיים דאין לנו לסמוך ע"ז להקל באיסור דאוריי' כו' (ומבעל פמ"א אין ראיה כ"כ דלפי הנראה מדבריו שם סי' כ"ב דמ"ח ע"ב וססי' כ"ג ס"ל כדעת מ"ב שהביא הש"ך סי' נ"ה סק"ד אבל אנן קיי"ל כהש"ך שם ובכללי ס"ס אות ל"ד וכל האחרונים דחסרון ידיע' אינו ספק גם לענין ס"ס). אך מ"מ צ"ע בזה דאם כל ספק פלוגתא דרבוותא הוי חסרון ידיעה א"כ גם פלוגתא א' לא מיקרי ספק כלל להקל בדרבנן וכה"ג ואין כן דעת כל האחרונים שאנו נמשכי' אחריהם. אך בנ"ד הרי הפלוגתא דהרד"ך וכן פלוגתא דרש"י ותוס' בפי' גדלי הכל הוא רק בפי' דברי הגמרא בלבד וכה"ג נראה דגם להמ"י נקרא ספק חסרון ידיע' שנכלל ג"כ בענין ספק מאי אמור ביה קמאי. וק"ו הוא מהפלוגתא דרש"י ור"ת גבי ניצוק חיבור שהביא הש"ג בפ' החולץ שם פ"ש וכמבואר היטב בשו"ת שמש צדקה סי' ל' ע"ש באריכות. ומלבד זה הנה לפמ"ש הש"ך בי"ד בכללי הוראה שבססי' רמ"ב דאם אין הרבים מסכימים מטעם א' אין לסמוך עליהם להקל בדאורייתא ודלא כרמ"א בח"מ סי' כ"ה. א"כ בכל ס"ס דפלוגתא יש לומר כן. (ע"ש בנדון דמהרי"ק בהדס שוטה וכן בנדון דהאגור דלכאורה היינו ג"כ כעין ס"ס דפלוגתא וצ"ע להפריש ביניהם). ואדרבה הרי גדולה מזו משמע שם בהדיא דאפי' בדבר שבין למר ובין למר שרי יש לנקוט ולצרף חומרי טעמיהם ולהחמיר בדאורייתא אפי' אי ליכא מאן דפליג על ב' הטעמים כו'. ואף שבתשו' ש"א רסי' ס"ח ראיתי שחולק ע"ז והסכים כרמ"א בח"מ סי' כ"ה ודוחה כל דברי הש"ך. מ"מ הרי רבינו ז"ל בק"א מה"פ סי' ת"מ סי"ג נראה שתופס כלל זה עיקר. וכן משמע שם סי' תמ"ב סט"ז ד"ה ומ"מ כו' ע"ש. ובאמת לכאורה כן משמע בגמרא עירובין ד"ז דלמסקנא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דלא סתרי אהדדי בטעמיהן והיינו ג"כ אפי' בדבר שבין למר ובין למר שרי שהרי בההיא דמבוי עקום בין לרב ובין לשמואל היה די בצוה"פ עכ"פ ואפ"ה אצרכוהו דלתות כחומרי שניהם (ואע"ג דלא קיי"ל כן היינו משו' דאנן קיי"ל הלכה כרב באיסורי ונהרדעא אתרי' דשמואל הוי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם אבל היכא דלא איתמר הלכתא משמע עכ"פ דעבדינן כתרי חומרי כו') ודוחק לומר שהוא רשות ולא חיוב אך מבוי דרבנן הוא וצ"ע. שוב ראיתי בריטב"א על עירובין שכ' למסקנא ל"ח כסיל כו' אם רוצה להחמיר משמע רשות ויתבאר במק"א אי"ה וע' מ"ש בזה הפ"מ על מ"א ססי' תצ"ג. והנה כל הנ"ל הוא מה שיש לדון בדבר גם לולא דברי הרמב"ם בפ"ב מסוטה אבל כבר כתבתי שעיקר יסודי הוא מדברי הרמב"ם הנ"ל. ובזה לפלא בעיני מאחר שמדבריו לפי פשוטן כמשמען מפורש יוצא הנדון של מע"ל ממש לאיסורא מדאורייתא בפשיטות דרך אגב. ובשאר פוסקים לא מצאנו שדיברו כלל בנדון זה ממש כ"א שמע"ל רוצה להוכיח ההיתר מענין לענין ולהבין דבר מתוך דבר. ובכה"ג נראה דאפי' באיסור דרבנן אין לסמוך להקל. ע' ב"י בא"ח סי' ק"ס בשם תה"ד גבי ספק פלוגתא בטהרת ידים ע"ש (ולפ"ז גם בפי' גדלי שברש"י מפורש למפרע אין לסמוך במה שיש להוכיח מדברי התוס' ונ"י כו'). ואפי' אינו מפורש ג"כ בשום פוסק לאיסור משמע שם בפ"מ סקי"ג שקשה ללמוד דין ממשא ומתן כו' ע"ש, בהגהה וכ"ש בדאורייתא. וכ"ש שכבר נתבאר מה שיש לדון ולפקפק בראייתו של מעלתו. ושיבואו דברי הרמב"ם על נכון

ומ"ש שעדיין אינו מתורץ דברי הרמב"ם שמשמע דנאסר מיד בעודו קטן. משמע כוונת מע"ל דלפי הנ"ל היה ראוי להתירה לו כ"ז שהוא קטן בתנאי שיגרשנה אח"כ כו' אינו מובן כ"כ שהרי גם זולת זנותה היא עומדת באיסור תחתיו בקטנותו להרמב"ם פכ"א מהא"ב הכ"ה דנשואי קטן הוא כמו זנות וכ"ה דעת הטוש"ע אה"ע סי' א' ולפמ"ש הב"י שם הטעם משום דלא תקינו ליה נשואין הוי בעילתו ב"ז (עד שיגדל כו'). א"כ אף בדיעבד אסורה לעמוד תחתיו ומ"ש רמ"א רסי' מ"ג דמותרת היא עפ"י דעת התוס' ורא"ש ומרדכי וכמ"ש בשו"ת שבסוף ס' תוי"ק סי' ט' ע"ש. ונראה דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דפנוי' אפי' מיוחדת לאיש א' אסור עכ"פ (מדאורייתא דהיינו מ"ע דכי יקח כו' או גם לוקין כו') כמ"ש רמ"א רסי' כ"ו ואחרונים שם. וע' מ"מ פ"א מה"א שהביא לו ראיה מהא דאמרי' אין אדם עושה בעילתו ב"ז כו'. א"כ משמע בהדיא דגם בכה"ג שהיא אצלו דהך נשואין כמו בנשואי קטן אסור מדאוריי' (ולוקין ע"ז כו'). ואף לפמ"ש בן הח"ץ בתשו' הנ"ל דמ"ש הרמב"ם פכ"א מהא"ב כמו זנות היינו שהדבר ספק אם