דברי נחמיה אבן נזר ע

גם אם כדברי מע"ל דבמו"מ בכל ענין אין קנין לקטן א"כ גם כשהאב נותן הכסף משלו מ"מ ודאי לא עדיף עכ"פ מקידשה בשטר או בביאה שכתבו התוס' בב"ב דמ"ח ב'. דהוי כמכר מטעם שגם הוא מתחייב לה שאר כסות כו' ע"ש ד"ה קידש בביאה. (ואף אם נאמר בכוונת מסקנתם דלגבי הבעל שמתחייב ברצון לא חשיב כזביני גם כשמקדשה כו' ע"ש מ"מ הרי רצון דקטן לא כלום) ובאמת בלא"ה אין סברא כלל שמצד הפרוט' בלבד שנותן הבן שלו יחשב כמכר וכחוב לו [אך אח"ז ראיתי במהרי"ק שקפ"ה דחשיב כמכר מצד הפרוטה]. (והן אמת שלפ"מ שהטעים המ"מ מה שאין מקחן מקח ד"ת לפי שאין נתינתן בדמי' נתינה כו' לכאורה ודאי גם בקידושין יש מקום לחילוק מע"ל. אך אין לטעם זה הכרח בגמרא ופוסקים שם והדין כהרמב"ם הנ"ל לפי פשוטו הוי תיובתיה. ויש לעיין בזה אלא שמדברי מעלתו ניכר ג"כ שאינו תופס הטעם במקח כמשמעות מ"מ אלא כפשוטו שמאחר שגם הקטן נותן מחירו אינו זכות כו' וגם בלא"ה אין כל דברי המ"מ שם מובנים כ"כ ע' ס' לחם יהודה). שוב מצאתי בשו"ת ושב הכהן סי' ד' הרבה להשיב על המ"מ והעלה דאין לחלק בין מכר למתנה כלל גם להרמב"ם וכ"ש להתוס' ורא"ש ע"ש באריכות ועוד נלמד פי' השיאו אביו ממהרי"ט עצמו שהקשה בתחיל' על מהרי"ק ממתני' דכתובות ס"פ הכותב ע"ש. ולכת"ר מאי קושיא דילמא התם הבן קידשה בעצמו עפ"י דעת ורצון אביו לבד דודאי גם זה נקרא השיאו אביו. וגם שאביו הכניסו לחופה וכה"ג שזה נקרא נשואין. ומה גם דהתם לענין כתובה תלוי בנשואין דוקא ע' ססי' נ"ה ולמע"ל הרי הנשואין שהוא החופה אף שגם האב עמד שם אינו כלום והרי היא ארוסה כו' (וע' מ"ש הגאון בעל ההפלא' ססי' ס"ז סי"א שכיון מעצמו לסברת מהרי"ק ומהרי"ט ותירץ בזה דברי הרמב"ם (וטוש"ע) שם בטוב טעם דלכך קטן שהשיאו אביו דוקא כתובת' מאתים לפי דאח"כ איגלאי למפרע דזכות היה וחלו נשואין הראשונים ע"ש כל דבריו נכונים מאד לפ"ד. ומדבריו נלמוד ג"כ דהמעלה בהשיאו אביו הוא רק מה שנעשה עפ"י דעת האב וניחא ליה במאי דעביד אביו וכמו בגר כו' ע"ש) וע' מ"ל רפ"י מה"א ובתשו' ש"א סי' קט"ו וצ"ע בזה ואין להאריך). ומעתה גם מ"ש כת"ר א"כ מצינו קידושין לקטן ע"י עצמו כו'. מכל הנ"ל מבואר דלדידי לא קשה מודי ואדרבה למע"ל לכאורה קשה כשמקדשה בשטר או בביאה כו' כנ"ל

ומה שהאריך כת"ר עוד לדחות דעת הרד"ך כו' כבר קדמו בזה הלח"מ ע"ש שתירץ הכל וכתב שהדין עם רד"ך (וטעמו ונימוקו עמו שבאמת נראה שכן מוכרח ברמב"ם וטור. שהרי בקטנה שנתגדלה לא הצריך בפי"א מה"ג שתבעל בפני עדים וכמו בקידש על תנאי ובעל בספ"ז מה"א משא"כ במלוה ופחות מש"פ ובעל הצריך עדים וע"ש במ"מ דהטעם היכא דע"י הבעילה חלין קידושי הראשונים ולא בעי' עדים כו'. וכן הטור (וגם השו"ע) בסי' כ"ח סט"ז ובססי' ל"א הצריך עדים ובסי' ל"ח בתנאי וכן בססי' קנ"ה בקטנה לא הזכיר עדים. וכן משמע עוד מלשון הטור סי' מ"ג בקטנה כשתגדל חלין הקדושין כו' וז"ש הלח"מ שדברי הטור מוכיחי' כהרד"ך. לכאורה בזה אש"נ לשון הטור שם בקטן שכתב ג"כ חלין הקדושין ודלא כמ"ש בבד"ה שם שאינו נכון (אך א"כ צ"ע מאי דמשמע שם דבעי' עדי יחוד כהרא"ש ע"ש בב"י. וע' בסי' ל"ט הצריך ג"כ עדים גבי תנאי כהרא"ש וכבר תמה הב"ש בסי' ל"ח סקנ"ט שהטור סותר ד"ע ע"ש וצ"ע). ומ"ש כת"ר דהרמב"ן והר"ן לא ס"ל כרד"ך ודאי לא היה כוונתו שתהי' סברא זו מוסכמת לגמרי רק דהרמב"ם פ"ב מסוטה יש לומר דס"ל כן. (גם לפ"מ שדחק הכ"מ ולח"מ ליישב כן לשון המ"מ והטור א"כ גם כדברי רמב"ן ור"ן יש לדחוק כן). אך מ"ש כת"ר דגם להרד"ך יש לחלק בין קטן לקטנה כו' ורמז למ"ש הב"ש בסי' ל"ז סקכ"ג ורבינו בתשו'. כבר נתבאר דז"א דלא כתבו כן אלא לענין גידול קדושין דרבנן אבל לענין דאורייתא כבר כתב מהרי"ק דמה יועיל תקנתא דרבנן דקטנה לענין גידול דאורייתא וכנ"ל. והן אמת דמדברי הרמב"ם עצמו בקטנה בת מיאון שזינתה לכאורה מוכח דלא ס"ל כמ"ש הרד"ך (או דגם לרד"ך לא גדלי למפרע עכ"פ). אך לפמ"ש בחי' מהרי"ט לכתובות בסוגיא דפ"פ בפי' מ"ש הרמב"ם שאין לה רצון היינו דהוי כמו מיאון וכנ"ל. א"כ אין משם ראיה כלל (וע"ש דאי גדלי למפרע מדאוריי' א"ש טפי מה שהוצרכו לומר אין לה רצון כו')

ומ"ש כת"ר דבפי' גדלי לאו כ"ע מודי' דהיינו למפרע כו' ודאי שכן משמע מדברי התוס' והנ"י שהביא מע"ל ומ"מ צ"ע לכאורה מי הכריחם לכך. הלא פשטא דגמרא משמע כרש"י דאי גדלי ניחא טעמא דר"ג בלא טעמא דהמקדש אחות יבמה כו'. ולפי' התוס' עוקר חסר. ומנלן להמציא סברא וחילוק חדש. אך יש לומר דס"ל דאין סברא כלל לומר דגדלי למפרע שהרי אין מעשה קטנה כלום. שוב בא לידי חי' ריטב"א וראיתי שהק' כן בהדיא ופי' כהנמ"י ומעין זה בחה"ר ג"כ. ואפשר דס"ל דאף אלו א' בפירוש לקטנה הרי את מקודשת מעכשיו לכשתגדיל כו' אינו כלום. שהרי זה דומה לפודה בנו בתוך ל"י ואומר מעכשיו דקיי"ל בבכורות דמ"ט דלכ"ע אינו פדוי וע"כ פי' הנ"י דלמ"ד גדלי היינו דהוי כאומר לאחר שתגדיל כו' וחלו הקדושין כשגדלה. דאם כאומר מעכשיו לא היו הקדושין תופסי' כלל. ומ"מ לרש"י צ"ל דס"ל שכשמתרצי' אחר שגדלה (או כשתבעל להרד"ך כו') איגלאי למפרע דזכות היה וקנאה מתורת זכי' כו' וכעין הסברא שכתב מהרי"ט בקטן שהשיאו אביו. אלא שלכאורה צ"ע מ"ש מקטן דבלא אב עכ"פ לכ"ע אין קידושיו קדושין אף כשיגדיל ויתרצה וכסתם מתני' דסבלונות בפ"ב דקדושין. (בשלמא אם הקדושין חלין כשגדלה יש לחלק בין קטן לקטנה כמ"ש מהרי"ק דבאיש בעי' אמירה ונתינה כו'. אבל אם למפרע אין לחלק בכך וכדמוכח ממ"ש מהרי"ט בהשיאו אביו לפי הנ"ל. והיינו ע"כ דמהני נתינה דקטן לקנות בזכי' כו' וגם אמירתו לא גרע מעסקיו בא"ע דמהני כמ"ש בסי' כ"ז). אך צריך לחלק לרש"י דבקטן מאחר דגברא בדיק כו' ע"כ בלא האב לכ"ע חשבינן לי' כחוב גמור ולא מהני רצויו דאח"כ כמו בגט כו' כנ"ל אבל קטנה אשה בכ"ד ניחא לה ס"ל למ"ד גדלי דהוי נוטה לזכות כו'. אמנם להרד"ך נראה יותר כוונתו למפרע. דאל"כ אפשר דהיה נצרך עדי יחוד כו' (אך אי פי' גדלי למפרע באמת לכאור' צע"ג בגמרא יבמות ס"א ב' הכא בכ"ג עסקינן כו' א' רבא מכלי לב כו' ע"ש דמשמע דלכ"ע כ"ג אסור לישא קטנה ע"י עצמה ואי גדלי למפרע אמאי כו' וצ"ל דלרש"י פירכא דרבא היא בדרך ואת"ל וכמו ולטעמיך כו' דעכ"פ בזה לא מצינו דפליג ר"א ורבנן. וע' בחה"ר שם תירוץ בכה"ג לקו' אחרת) ועכ"פ בקטן שהשיאו אביו לפי הסברא דמהרי"ט ומהראנ"ח דאיגלאי למפרע דזכות היה. נראה ודאי דראוי לפ"ז שיהיו הקדושין חלין למפרע וכ"ה בהדיא בתשו' רב משולם לפי' מהראנ"ח וכן משמע בהדיא ג"כ כוונת בעל ההפלאה בסי' ס"ז שהרי מתרץ בזה מ"ש הרמב"ם שם כתובה מאתים כו' וכמ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין כה"ג בנתרצה האב (או הבן) דחיילי קדושין משעת קבלתה כו' וכנ"ל וכמו בגר דמהני ג"כ ודאי למפרע כו' ואין להאריך (אלא שזה דלא כדמשמע לכאורה ממהרי"ט דמדמי להמקדש אחר ל"י כו' ודבריו צ"ע. ומ"מ מ"ש דאף היא אם רצתה חוזרת כו' אפשר להתקיים ולא מטעמו אלא דאיגלאי ג"כ דלאו זכות היה להיות עמה בע"כ כו' וכעין מ"ש התוס' קדושין דמ"ו ד"ה בין היא). ומ"ש מע"ל מדעת הרמ"ה בסי' ל"ז משעת שמיעה. כבר נתבאר שיש לחלק בין התם להכא גם לרי"ף ורמב"ם דשם א"כ גם מהרמ"ה אין ראיה

ומ"ש כתר ונודע מ"ש הריב"ש דאין לתפוס כל חומרי הסברות. ונראה שכוונתו למש"ש בסי' ו' (ואפשר